ביום שני השבוע, המדינה עצרה נשימתה. אות חיים הגיע מאחת מהמנהרות שתחת רצועת עזה. 242 חטופים מוחזקים בעזה מאז שמחת תורה, והציבור הישראלי לומד שהמלחמה העקובה מדם עם מפלצות חמאס לא מתנהלת רק בשטחי הלחימה, אלא גם ברשתות החברתיות. זו לוחמה פסיכולוגית מתוחכמת, צינית, שנועדה לערער מבפנים את החברה הישראלית, לפלג אותה, להביא אותה אל הקצה ברגעיה הקשים. אזרחים נגד אזרחים. מטה נגד מטה. הציבור נגד הממשלה. כולם נגד כולם.
באווירה הזו, עוד לפני השמחה על המבצע המוצלח לשחרור החיילת אורי מגידיש, הופיע ברשתות החברתיות תיעוד שהפיץ חמאס ממקום כליאתן של שלוש חטופות: דניאל אלוני, ילנה טרופנוב ורימון בוכשטב.
הדוברת המרכזית בסרטון היא דניאל אלוני, שנחטפה לעזה עם בתה אמיליה בת ה־5 וחצי. לצידן נחטפו גם אחותה שרון אלוני קוניו ובעלה דוד, ושתי בנותיהם אמה ויולי. מימין לה ישבה ילנה טרופנוב, שבעלה ויטלי נרצח במתקפת הטרור, והיא עצמה נחטפה לעזה עם אמה, בנה ובת זוגו. ומשמאל ישבה רימון קירשט־בוכשטב, אשתו של יגב בוכשטב, שנחטף יחד איתה לעזה.
המשפחות ביקשו מכלי התקשורת לא לשדר את הסרטון, והתייחסו אליו בדברים שנשאו במפגש עם עיתונאים באותו הערב. משפחתו של יגב בוכשטב, שכאמור נחטף עם רימון, מתגוררת בלהב.
"תהיו בשקט־בשקט ותתחבקו"
"רימון ויגב התחתנו לפני שנתיים", מספרת נופר, אחותו של יגב. "כל המשפחה שלי מתגוררת בקיבוץ נירים. אבא שלי נולד שם. אנחנו דור שלישי. בשישי בערב היה חג לקיבוץ. חגגו לקיבוץ יום הולדת 77. זה אירוע משמח מאוד שהרבה משפחות עם ילדים מגיעות לחגוג אותו, כולל אורחים מבחוץ. אבא ואמא שלי מתגוררים בקיבוץ נירים. גם סבתא, אמא של אבא, וגם יגב ורימון. הם היו בשבת בבית, כל אחד בבית שלו. קיבוץ נירים הוא קיבוץ קטן. כולם קרובים לכולם.
"ב־6:30 בבוקר הכל התחיל. אני הייתי בדירה שלי ברחובות. היו אזעקות גם אצלי בערך באותה השעה. ירדתי למקלט וראיתי שיש אזעקות גם בקיבוץ נירים. שלחתי הודעה להורים, לסבתא, ליגב. שאלתי מה שלומם ואם הכל בסדר. ההורים ענו לי כבר ב־6:30 בבוקר שהכל בסדר ושהם רצו לממ"ד. סבתא ענתה מעט יותר מאוחר, בסביבות 7:00, שהיא בתוך הממ"ד ושיש חשש לחדירת מחבלים.
"ב־7:30 בבוקר רימון הקליטה לי הודעה מהטלפון של יגב שהם רואים מחבלים מחוץ לחלון. היא תיארה מחבלים מסתובבים בחצר ביתם. הם חשבו בהתחלה שזה כוח צבאי של ישראל שבא לעשות סדר, ואז יגב הבין שאלו מחבלים, ואמר לה להיכנס שוב לממ"ד".
נופר מציינת שבשלב הזה, היא והמשפחה עדיין לא הבינו את גודל האירוע: "בהודעה הזו שהשאירו לי הם היו עדיין בהלם, אבל לא בהיסטריה. הלם של איך ייתכן שיש מחבלים מחוץ לבית. כולנו עדיין לא הבנו את גודל השבר, הטירוף, הזוועות שעומדות לבוא. היינו בטוחים שתכף יבוא הצבא וינטרל את האיום.
"תוך כדי ההתמודדות הנוראה שלהם בתוך הממ"ד, כשהם מסתתרים ממחבלים שמנסים לפרוץ לתוך ביתם, הם אמרו לי שוב ושוב 'תשמרי על עצמך, יש אזעקות ברחובות'. ב־7:30 היתה הפעם האחרונה שהצלחתי לדבר איתם. עד השעה 8:30 הם התמודדו עם הסכנה הגדולה. הם המשיכו לכתוב לאמא של רימון. ב־8:26 כתבה רימון גיסתי לאמא שלה: 'יורים עלי, החלון התנפץ', 'אנחנו מתחבאים, שוכבים. יורים עלינו. אמא'.
"'אנחנו מחבקים אתכם', ענתה אמא של רימון, 'גם פה יורים. תהיו בשקט־בשקט־בשקט ותתחבקו. אני אוהבת אותך, ילדה שלי'. גם יגב הספיק לפרסם בפייסבוק שלו שמחבלים יורים לביתו וניפצו את החלון. וזהו. הקשר נותק לחלוטין. וכאילו כל זה לא הספיק - התחילה הפסקת חשמל בקיבוץ, שנמשכה לאורך כל היום. רצינו לקוות שהם לא עונים כי אין להם סוללה בטלפון או שאין להם גישה אליו. לאורך כל היום היינו עם תחושות קשות מאוד, אבל עם תקווה קטנה בלב שתכף הכל ייגמר. שבטח הם גם שרדו, כמו אבא, אמא וסבתא. היה לי אפילו חשש להתקשר אליהם במהלך היום, שמא יש אצלם מחבלים ואסגיר אותם בטעות".
בזמן שנותק הקשר עם רימון ויגב, שאר בני המשפחה שבקיבוץ נלחמו גם הם על חייהם. "לאורך כל שעות הטבח המחרידות, אבא שלי היה נצור עם אמא שלי בממ"ד. אמא היא חלק מצוות חירום יישובי. אנחנו יודעים כמשפחה שהיא צריכה לטפל ולתת מענה. לאורך כל השעות היא קיבלה את הודעות המצוקה של האנשים והעבירה למועצה. הודעות על בתים שנשרפים, אנשים שפרצו להם מחבלים הביתה.
"נשמתי יצאה מדאגה אליהם, והיה מעט עיכוב בזמנים כשהם ענו לי, אבל קיוויתי כל הזמן שזה מפני שהם מסייעים לאנשים. ואכן, הם אותתו לי לשלומם בכל רגע שיכלו. לאחר מכן, אבא ואמא סיפרו שגם להם הסתובבו מחבלים מחוץ לבית, אך בדרך נס לא ירו או פרצו פנימה. גם סבתא היתה נצורה בממ"ד. הבית שלה נפגע מירי קליעים, אבל היא כתבה לנו שהיא בסדר. בנס לא פרצו פנימה.
"בסביבות 14:30 הצבא התחיל לטהר את הקיבוץ, תהליך שלקח זמן. אנשים פחדו לצאת. פחדו לתת לצבא להיכנס. רק ב־17:30 אבא שלי הגיע עם הצבא לבית של רימון ויגב. הם ראו קליעים וסימני מאבק בתוך הבית. ירי לכיוון הרצפה, היו סימני דם על הדלת, אבל הם לא היו שם. לא מצאנו אותם. הבנו שייתכן שהם לא נפצעו בצורה רצינית, וככל הנראה הם נחטפו.
"בימים הראשונים היו בלאגן וחוסר הבנה של מה קורה. לאף אחד לא היו תשובות. לאחר שבוע יצר איתנו קשר קצין מהצבא, שהודיע שיש סבירות גבוהה שהם נחטפו. זה היה בדיוק כשדיווחו על עוד גופות ועוד נרצחים, ועוד זוועות וגופות שלא מצליחים לזהות. אני יודעת שזה נשמע נורא, אבל באיזשהו מקום זו היתה הקלה לשמוע שהם נחטפו. זו היתה התשובה היותר טובה שיכולנו לקבל בנקודת הזמן הזו".
"קיבלנו את הסרטון בבית קפה"
"רימון ויגב היו תמיד מאוד ביחד", ממשיכה נופר. "כל הזמן עשו הכל ביחד. יגב מתעסק בסאונד, הוא בונה ומתקן כלי נגינה, מרכיב כלי אלקטרוניקה ומנגן בכלים רבים. רימון עוסקת בטיפול. עושה מסאז'ים, מטפלת בחיות. בשנתיים האחרונות הם הקדישו את חייהם לבעלי חיים, אספו אליהם עוד ועוד. שבוע לפני שזה קרה מישהו נטש גורה קטנה ליד הבית שלהם, והם אספו גם אותה, אף על פי שכבר היו להם בבית כל כך הרבה - חמישה חתולים וחמישה כלבים. יש להם אלפי סרטונים של הכלבים והחתולים. הם אהבו אותם מאוד והקדישו את חייהם לטיפול בהם".
נופר משתפת כי כמו כל עם ישראל, היא עודכנה באות השלום מגיסתה באופן מקרי, דרך טלגרם. "מאז פרוץ המלחמה אני עוקבת בטלגרם אחרי ערוצים שונים בערבית, על מנת לנסות למצוא שביב מידע על יגב ורימון. סרטון, תיעוד, כל דבר. הסרטון הזה קפץ די מהר, עניין של שניות.
"דיווחתי לקצין שאחראי על המקרה שלנו על הסרטון שראיתי. היינו בדיוק לפני פגישה עם שר החוץ אלי כהן. ישבנו בבית קפה. תחושה מוזרה עטפה אותנו, תחושה קשה לעיכול ולהפנמה. מצד אחד, לראות שהיא נראית יחסית בסדר מבחינה חיצונית, ומנגד - פתאום נופל האסימון שהיא באמת חטופה. לפתע אנו רואים מול עינינו שהיא כלואה בשבי אכזר. חטופה".
כמי שמכירה אותה מקרוב ולעומק, כיצד התרשמת מרימון בסרטון?
"היא נראתה רזה והרבה יותר מפוחדת מהרגיל, אבל עדיין אסופה ויחסית בשליטה על המצב. לא היו לה המשקפיים שלה. אני בטוחה שזה משפיע עליה. אני גם מרכיבה משקפיים, ולהיות בלעדיהם זה נורא".
"שבוי לא ירגיז את שוביו"
אביהם של נופר ויגב, אורן בוכשטב, מצטרף לשיחה, ואני מנסה להבין ממנו אם היה ער לסערה הציבורית שקמה בעקבות הדברים שנאמרו בסרטון, שהפנו את עיקר הכעס והביקורת כלפי ממשלת ישראל והעומד בראשה.
"אדם שבוי לא ירצה להרגיז את שוביו, בטח לא כשמדובר בחמאס. כל בר־דעת מבין שכל הטקסט שם ותוכנו הוכתב להן מראש, ובדיוק רב. הן עשו מה שהן היו צריכות וחייבות לעשות. אם אתה בשבי, אתה מציית למה שאומרים לך לעשות. בלי קשר לכך, לכל יישובי העוטף שחוו את הנורא מכל יש ביקורת על כל מוסדות השלטון, שהובילו אותם בדרך כזו או אחרת למצב הנורא שבו אנו נמצאים. אך יהיה זמן לביקורת, זה משהו שיידרשו אליו אחרי המלחמה - לא כרגע".
היית בין אלה שהתנגדו לפרסום הסרטון?
"כשמופץ סרטון כזה, תמיד יש דילמה אם לפרסם או לא", אומר אורן. "מצד אחד אות חיים שיכול לתת אוויר לנשימה, ומנגד - ברור לנו שיש כאן טביעות אצבע בוטות של חמאס, שרוצה להשיג הישגים דרך הפרסום. לי לא היה אכפת שיפרסמו את הסרטון הזה בפומבי, אבל היו מי שטענו שלא צריך לפרסם, מפני שחמאס מפעיל לוחמה פסיכולוגית דרך התיעוד. שוכנעתי והסכמתי".
"זה עניין מאוד רגיש", מוסיפה נופר. "לכל משפחה יש את התחושות שלה והדעות שלה סביב פרסום פומבי. יש משפחות שלא ירצו שכל העולם יהיה חשוף לתיעוד בן משפחתן בשעתו הקשה, ויש כאלה שדווקא יעדיפו שכן. אני אישית לא הייתי רוצה שישדרו. אני לא חושבת שזה מועיל לכל האזרחים לראות את זה. לי, באופן אישי ופרטי, רווח מעט לראות שרימון במצב יחסית בסדר מבחינה פיזית.
"לדעתי הפתרון הוא לומר שיש אות חיים מהחטופים גם ללא פרסום התוכן, כי זה מה שחמאס עושה לאורך כל התקופה - לוחמה פסיכולוגית בעצימות גבוהה. הם עושים טרור איפה שהם יכולים. אנחנו כמדינה צריכים להתעלם מזה, כמה שפחות להתרגש מזה".
האם יש חשש שכניסה קרקעית תפגע ביגב וברימון? כעסתם שלא הודיעו לכם שזה עומד להתרחש?
"פחדנו מאוד, אך טוב שלא הודיעו לנו מראש, ולא לאף אחד אחר. מדובר במידע ביטחוני מסווג ברמה הגבוהה ביותר. אם היו משתפים עוד מעגלים מלבד את מעגל מקבלי ההחלטות, ייתכן שהדברים היו זולגים החוצה ופוגעים בחיילים. אסור לנו לקחת סיכון כזה.
"מיותר לציין שאין משפחה שלא חרדה מכניסה קרקעית. אנחנו סומכים על הצבא שהם יודעים מה שהם עושים, אבל תמיד יכולות להיות טעויות. מפחיד אותנו לחשוב שפעולה צבאית תסכן את הילדים שלנו ואת שאר החטופים. האמירה החד־משמעית שלנו היא שניצחון הוא לא במחיר של החטופים, לא במחיר שמסכן אותם. אנחנו לא אנשי צבא ולא פוליטיקאים. אנחנו מבקשים שלא יעשו שום דבר שיפגע ביגב וברימון, ולא באף אחד אחר שנחטף. לא תהיה לנו תמונת ניצחון כמדינה אם הם לא יחזרו הביתה בשלום, כולם ללא יוצא מן הכלל".
זו שאלה קשה, אבל אתם בטח מודעים לכך שמדינת ישראל שילמה ומשלמת מחירים כבדים מאוד על עסקת שליט, שמשוחרריה היו מעורבים בטרור, כולל במתקפה האחרונה. אתם שותפים לדרישה "כולם תמורת כולם"?
"ראשית, אני מזכיר לך שמדובר בחטופים, ולא בשבויי מלחמה. לא בחיילים, אלא באזרחים תמימים שנחטפו מהמיטות שלהם, מהבתים, באמצע חג. אזרחים תמימים, תינוקות, ילדים, קשישים שלא עשו רע לאיש. מישהו מעלה על דעתו לא לעשות הכל כולל הכל כדי להשיב אותם הביתה ללא פגע? מי שכשל בהגנה עליהם מחויב לתקן. כמו כן, אני לא חושב ששחרור האסירים הביטחוניים תמורת כל החטופים יוביל בהכרח לטרור מסוג חדש, שלא מתקיים כבר ברגעים אלה ברצועה. לכל אחד יש תחליף".
"מעבר לכך שחובה לשחרר אותם בדחיפות", מוסיפה נופר, "הדבר הכי בסיסי זה לאפשר לצלב האדום לראות אותם, לדעת מי באמת נמצא בעזה ומה מצבו. אנחנו במקרה ראינו, אבל כל כך הרבה משפחות לא יודעות. אנחנו לא יודעים עליהם דבר מהרגע שנותק איתם הקשר. העברנו לצלב האדום בקשה שהיא צריכה משקפיים. משפחות העבירו בקשות דחופות לתרופות. לא קיבלנו שום תשובה או אינדיקציה לכך שמישהו ראה אותם, בדק אותם, הבין מה מצבם או העביר להם סיוע רפואי.
"אנחנו מקווים שהיא ויגב יחד. שהם מחבקים זה את זו ומעניקים כוח זה לזו, אבל אין לנו מושג. מעדיפים לא לחשוב על זה. אפשר לדמיין כל כך הרבה דברים רעים. אולי זה נאיבי, אבל אני מעדיפה לדמיין שלא הפרידו אותם".
אסתר, אמו של יגב, מספרת גם היא על התחושות לאחר הצפייה בסרטון: "זו לוחמה, אני אפילו לא יודעת אם לקרוא לזה פסיכולוגית. זה טלטל אותנו מאוד. אנחנו יודעים שהיא חטופה בוודאות, ולחמאס יש מחויבות להחזיר אותה. אני רוצה להאמין שזה אומר שגם יגב בחיים, כי הם נחטפו יחד לעזה.
"זה מפחיד. אני לא מבינה את שיטת הלוחמה הזו. לא מבינה את המסרים. אין לי שום הבנה למה הם מתכוונים בזה שהם פרסמו את הסרטון. זה טוב? זה רע? מאוד מבלבל. אין רשימות מסודרות מצד חמאס. הצלב האדום לא היה אצלם. אני לא מתייחסת לתוכן של הסרטון, ברור שזה נאמר תחת לחץ, כל אחד רוצה שישחררו אותו".
כבנות אותו אזור, אסתר מכירה גם את משפחת טרופנוב ואת ילנה: "בעלה ויטלי, שנרצח, עבד שנים רבות עם בעלי. את הבן שלהם סשה אני לימדתי עברית בגן. ילד מבריק, חכם. כולנו מכירים את כולם.
"מועצה אזורית אשכול היא מועצה קטנה. למה דווקא נבחרו שלושתן? למה לא צולמו עם בני משפחותיהן? הרי כל אחת מהן יש לה משפחה חטופה שם. זה מאוד מוזר ומבלבל, ובעיקר אני לא מצליחה להבין את הסאבטקסט.
"אנחנו מקווים שכל החטופים כולם ישובו עכשיו, בריאים ושלמים. יש שם מורים שלימדו את הילד שלנו, חברים, יש שם אישה בת 79 שאני מטפלת בה במסגרת הטיפול שלי בגיל השלישי. אין אף אחד מהחטופים שאני יכולה להגיד עליו 'זה רחוק'. כל אדם שם הוא עולם ומלואו".
אביטל, אמה של רימון, מספרת על בתה: "רימון תמיד חמלה על כל חיה פצועה ויתומה, וידעה לאסוף אותה, לטפל בה באהבה רבה. רימון עזרה לי לטפל בסבתה חולת האלצהיימר בימים וברגעים הכי קשים שלה, במסירות אין קץ.
"היא אוהבת לאפות, לבשל ולפנק את כולם, ובמיוחד לעשות זאת עם יגב, אהוב ליבה, הנשמה התאומה שלה. מגיל צעיר היא אהבה לגדל ולטפח את העציצים והצמחים בגינה, שאצלה תמיד לבלבו יותר מאשר אצל האחרים. רימון קשורה לאחיה באהבת אין קץ, והיום הם לא יודעים מנוח מדאגה לה וליגב".
שמעתי אותך במסיבת העיתונאים. ציינת שרימון לא רואה בלי המשקפיים שלה. זה ריגש הרבה מאוד אנשים, הדאגה האימהית הזו גם לדברים הלכאורה קטנים יותר.
"נכון. המשקפיים הם סמל. הם בלטו לי בהיעדרם, והיה חשוב לציין אותם מתוך מכלול שלם של מצב רפואי לא פשוט שבטח עובר עליהם. ראיתי שהבת שלי רזה יותר, בלי משקפיים, לא מקבלת את כל התרופות שהיא זקוקה להן. גם היא וגם יגב זקוקים לתרופות.
"מנגד, ראיתי שהיא שומרת על חוזק. בטח ראית את היד שלה מלטפת את דניאל, מנסה לחבק אותה ולעטוף אותה בדרך עדינה. לא ממש הקשבתי לתוכן של הסרטון. הסתכלתי על הבת שלי, ורק רציתי לעטוף ולחבק אותה.
"אם כבר אנחנו נדרשים לכך: אין ספק שהכל זו הצגה שעשה חמאס. לכולנו יש ביקורת קשה על הממשלה, על ההפקרה שלה אותנו, על התוצאות המחרידות. אך לכל זמן ועת. זה מה שחמאס רצה שיראו וישמעו. לא הבת שלי ולא דניאל היו רוצות לומר זאת בסרטון הראשון שיוצא למשפחותיהן ולעיני כל עם ישראל".
אביטל ממשיכה: "אף אחד מהממשלה או גורם רשמי לא יצר איתנו קשר כדי לדבר איתנו על המשמעויות של הסרטון. בתחילת המלחמה, בתוך הכאוס, הגיע אדם שהציג את עצמו כמי שקשור למטה של גל הירש. לא היינו מוכנים לשמוע אותו. בעלי כעס עליו נורא, הוא מאוד מתוסכל מהממשלה. אבל אז אותו אדם הסביר לנו שהוא מתנדב, איש פרטי שרק רוצה לעזור, שעזב הכל למעננו. ובאמת - מאז הוא בשבילנו, לא עוזב אותנו".
האם ביקשתם שהסרטון לא יתפרסם?
"לא ביקשנו שום דבר מאיש. יכול להיות שמישהו מטעמנו ביקש בלי ידיעתנו. הדבר היחיד שמעניין אותי זה שיחזירו את הבת שלי הביתה. את הבת שלי ואת כל החטופים".
מה יישאר ממשפחת טרופנוב?
נטע יסוד אלון ושחר כהן הם חבריו הטובים של סשה טרופנוב (27), שנמצא בשבי חמאס לצד סבתו אירנה טטי, אמו ילנה (50) וזוגתו ספיר כהן (29), שהתארחה אצלו בחג. אביו, ויטלי, נרצח והובא לקבורה ביום שלישי האחרון.
לא נשאר איש מבני המשפחה הקרובה שיכול היה לספר את הסיפור שלהם, להתייחס לאות החיים מילנה. אבל נטע משתפת כי הם הקימו חמ"ל עוצמתי של 30 חברים של סשה, מילדות ועד עתה. חמ"ל נחוש שעושה עבודה בכל הרמות, בארץ ובעולם, על מנת להשמיע את קולה של משפחת טרופנוב ולהשיב אותה הביתה.
"הסיפור של משפחת טרופנוב מזכיר תקופות אפלות מאוד בהיסטוריה היהודית. משפחה שלמה, שלושה דורות, עלולה להימחק לחלוטין ללא זכר, זיכרון ושארית, אם לא יחזירו אותם מהשבי בחיים. סבתו של סשה התאלמנה ועלתה לבדה לארץ רק לפני כחמש שנים, לבקשת משפחתה. רופאת ילדים שעבדה במכון שחפת ברוסיה. האמא, ילנה, היא כימאית בהכשרתה, והאבא, ויטלי, למד ביולוגיה, אבל כשהם עלו לארץ הם השתקעו בקיבוץ ניר עוז. ילנה עבדה בנירלט בתפקיד הקשור בכימיה, והאב עסק בבינוי ובגינון.
"סשה היה בן יחיד, בבת עיניהם. ילד מוצלח, יפה וחכם שהשקיעו בו הכל. הוא למד הנדסת חשמל בבן־גוריון ועבד כמהנדס חשמל באמזון. סשה וספיר היו ביחד בערך שנה, וממש לפני חודש הם גם עברו לגור ברמת גן. באותו סוף שבוע, הערב האחרון של סוכות, חגגו לקיבוץ יום הולדת 77. הם החליטו לבוא להתארח. סשה וספיר היו בארוחת שישי עם המשפחה ועם החברים, אבל את הלינה בין שישי לשבת הם עשו ביחידת אירוח של הצעירים בקיבוץ. אמא, אבא וסבתא היו בבית שלהם.
"בשבת בבוקר, כשהחלו להישמע האזעקות, חבר קרוב שלח לו הודעה ושאל לשלומו. סשה ענה לו בערך ב־7:00 שהוא ממש מתבאס שהוא הביא את ספיר דווקא לסוף השבוע הזה, כשהכל מתוח ויש הרבה טילים. אנחנו מניחים שהוא אפילו עוד לא ידע שיש חדירת מחבלים.
"בהמשך הבוקר ילנה שלחה הודעה לחברתה שסשה וחברה שלו נמצאים ביחידות האירוח ואין להם שם ממ"ד, והיא מאוד דואגת להם, אבל הם גם לא יכולים לרוץ אליהם להתחבא בביתם כי יש טילים וחדירת מחבלים.
"אחר כך יש איזושהי שיחה בלי מלל. שיחה שקטה שלא נאמר בה כלום. דקה של שקט. שיחה שילנה ביצעה לחברה של סשה. אנחנו לא יודעים אם זו היא ששותקת מעבר לפומית, או מישהו שלקח לה את הטלפון. ב־10:00 בבוקר נותק הקשר לחלוטין עם סשה, ועדיין לא הבנו את גודל הטרגדיה ולקראת מה אנו צועדים".
מתי הבנתם שמשפחת טרופנוב נחטפה לעזה?
"לצבא יש שלושה קריטריונים כדי להכריז על מישהו כחטוף", אומרת נטע. "הראשון זה הטלפונים שמאוכנים בעזה, השני זה שלא היו סימני מאבק במקום שבו הם התגוררו, והשלישי הוא עדות של בת קיבוץ שראתה אותם מובלים לעזה".
למי מודיעים על החטיפה במקרה טרגי כזה?
"הצבא הודיע את ההודעה הרשמית על חטיפה למי שהיו האפוטרופסים באותו הרגע - המשפחה של ספיר, בת הזוג. לאחר מכן, כשהדברים התגלגלו, הבנו שאב המשפחה נרצח. בשלב הזה היה צריך כבר לדאוג לסידורי הלוויה, אז האפוטרופסות של משפחת טרופנוב עברה לקיבוץ, והקיבוץ מאוד־מאוד רצה שהם יהיו תחת המעטפת שיש למשק ולקהילה להציע".
איך הרגשת מול הסרטון, מול אות החיים של המשפחה שעל חירותה אתם נלחמים?
"שמחתי לראות אות חיים ראשון מילנה ומשתי הנשים שישבו לצידה. מעבר לזה, שאר התוכן של הסרטון לא ממש עניין אותנו כחברים ומשפחה. עם זאת, היה לי קשה לראות אותה עצובה כל כך. אני לא יודעת אם היא יודעת מה עלה בגורל שאר המשפחה, על רצח ויטלי בעלה. אנחנו אפילו לא יודעים אם היא נמצאת עם שאר בני המשפחה שלה, אם היא נמצאת עם אמא שלה, אם היא יודעת היכן סשה, איפה ספיר. דיברנו עם חברות של ילנה מהעבודה. הן אמרו שהן חושבות שהיא נראית להן מאוד עצובה ושהיא לא בטוב".
למשפחת טרופנוב יש אזרחות רוסית. האם פעלתם מול הממשל ברוסיה?
"וידאנו שהם רשומים בקונסוליה הרוסית, ושיודעים שיש להם דרכון רוסי. מעבר לכך, דאגנו להופיע בתקשורת הרוסית. דאגנו שהסיפור שלהם יהיה בכותרות, שכולם יבינו שחובה לעשות הכל כדי להחזיר אותם בחיים, ומהר".
לשיחה מצטרפת מקנדה, דרך הטלפון, אלכסנדרה פרידמן, בת זוגו של אחיה של ספיר, שמשתפת שגם מהצד של משפחתה הוקם חמ"ל פרטי, שעובד סביב השעון בכל הכוח על מנת להחזיר אותה הביתה.
"אנחנו עכשיו במשלחת בקנדה. נפגשנו עם ראש הממשלה, עם ראשי מפלגות שונות, אופוזיציה, הצלב האדום. אנחנו משמיעים את הסיפור שלה בכל ערוצי התקשורת פה, בעוד מקומות בחו"ל ובארץ. אני שמחה שראינו את ילנה, אבל יש לנו עוד שלושה חטופים בפנים, כולל ספיר שלנו. ילנה נראתה לי בסרטון רזה מתמיד.
"ברור לנו שהנאמר בסרטון הוא תחת לחץ עצום. כל אחד שיקיריו נמצאים בשבי תחת איום ממשי של מוות יעשה כל מה שיגידו לו. אות החיים האחרון שלנו מספיר הוא מסרטון מחריד שמצאנו בטלגרם, שמתעד את החטיפה שלה לעזה. לא ננוח לרגע עד שהיא תחזור אלינו בחיים, עם כולם".
נשארנו ארבעה מתוך עשרה
אני חוזרת לרמוס אלוני, אביה של דניאל אלוני, שהיתה הדוברת המרכזית בסרטון ששחרר חמאס, שעמד בהצרה לתקשורת בפנים שבורות ודיבר בקול מרוסק למצלמה, בקושי מחזיק עצמו עבור יקיריו שבעזה. בקול רועד הוא אסף את עצמו, ולמרות השבר והטרגדיה התאמץ להעביר מסר לחתנו, לשתי בנותיו ולשלוש נכדותיו שנחטפו לעזה - עבור הסיכוי הקטן שמפלצות חמאס מקרינים להם את מסיבת העיתונאים הזו.
"חשנו הקלה גדולה שהיא בחיים", הוא אמר. "עד היום לא ידענו עליה שום פרט מאומת, ואנחנו כל כך רוצים לחבק אותה ואת כל משפחתנו. נשארנו ארבעה מתוך עשרה. אני מבקש ודורש מהצלב האדום שלא יעמוד על הקווים, אלא ייקח יוזמה וידרוש לראות את כל החטופים שלנו.
"אני פונה לקטאר, למצרים ולשאר המדינות שבכוחן לשים לזה קץ, לפעול עכשיו. להחזיק ילדים ונשים וזקנים, וחטופים בכלל, זה פשע נגד האנושות. אנחנו עטופים בחברים ובכלל החברה הישראלית, וזה מרגש. אני מודה לכולם, ומבקש לא להשאיר אותנו לבד. חשובה לנו התמיכה. אני רוצה להגיד לדניאל ולשרון: אנחנו רואים אתכן, אנחנו שומעים אתכן, אנחנו אוהבים אתכן. אנחנו חושבים עליכן כל שנייה, ונחזיר אתכן הביתה".