משיב הרוח

רציתי לכתוב על עמלק. מיהו ומהי מהותו. עיינתי בארכיון שלי ומצאתי סיפור סמלי.

במארס 2007, בוקר פורים, בני יוחאי (היום בחזית כמ"מ בגדוד 51 בגולני), שהיה אז בן 5 וחצי, צפה בערוץ "הופ!", ערוץ טלוויזיה לילדים. לפתע בא אלי כועס. "איכס, הם טיפשים", אמר לי, "הם שינו את הסוף של המגילה. המן ומרדכי משלימים". כדי להיות בטוח שהילד לא הזה, צפיתי בשידור החוזר - והתקשיתי להאמין למראה עיניי.

מהן תוכניות המערב מול האסלאם הקיצוני המאיים על קיומה של אירופה? פסאדה מגוחכת של חופש, חירות ושוויון מדומה

בסוף המגילה על פי "הופ!" שהילדים שלנו ראו בטלוויזיה, זו הקובעת את התודעה בפסקנות מסממת, מרדכי והמן מתפייסים. אין עמלק, אין מלחמת נצח ברוע, אין תלייה מוצדקת - יש לחיצת יד ופיוס.

בספרו "תליינים מרצון" מספר דניאל גולדהגן על ימיו האחרונים של הרייך השלישי. על צעדות מוות לשום מקום. על אסירות יהודיות המובלות בידי חיילים גרמנים למותן בגרמניה, שנכנעה כבר כולה. השנאה והאכזריות כמו גברו על יצר הקיום הטבעי של הנאצים, והם מכלים את זעמם ביהודים שנותרו, למרות הוראה מפורשת של הימלר. אבל ב"הופ!" לימדו את הילדים היהודים הקטנים שצריך להתפייס עם הרוע.

ואם נשליך מהסמליות הזו הלאה - אז מעניין כיצד מבארים היום לילדי המערב את הירושימה ואת דרזדן. כיצד מנמקים את הפצצת ערי גרמניה כתגובה לבליץ על לונדון. ומה על בריה"מ של סטלין, שבמאמציה למגר את החיה הנאצית נקטה פעולות אכזריות מאין כמותן. מי יגיד להם שתוחלת החיים הממוצעת של החיילים שתגברו את קווי ההגנה בסטלינגרד היתה פחות מ־24 שעות? האם הלחימה הנואשת והאכזרית בקרב על סטלינגרד ראויה לגנאי?

המלחמה בעמלק היא מלחמה חסרת פשרות ברוע המוחלט. וזהו המסר הקשה אך הנצחי של מחיית זכר עמלק, והוא עומד כרעיון המרכזי של חג פורים. מחה את הרוע, את הרשעות שכל מהותה היא אכזריותה, שאין להתפייס איתה בשום תנאי.

בדיעבד, המגילה הסמלית של "הופ!" ייצגה את בעיית הבעיות של העולם המערבי, על ערכיו האוניברסליים. דברים שכתבנו כבר לפני 20 שנה, השמאל הישראלי מגלה כעת. הטרלול הפרוגרסיבי הפך את המערב לחברה שלא מסוגלת להתמודד מול הרוע, שמנצל באופן ציני בדיוק את אותם הערכים הנעלים, כביכול. סולם הערכים המערבי הוא קוסמטי, מיופייף ובוגד ביצר ההישרדות של כל יצור אנוש. כשהטוב הוא יחסי וגם הרע, כשערכים מוחלטים נתפסים כאנכרוניזם שמרני - סוף הווזוב להתפרץ.

מהן תוכניות המערב מול איום האסלאם הקיצוני, המכרסם בעצם קיומה הפיזי של אירופה? מול עשרות אלפי מפגינים שמזדהים באקסטזה עם רוצחים, קניבלים ואנסים? מה יש לו, לאדם המערבי, בתקופה מבלבלת זו? מהי התרופה לכאב הקיומי? פסאדה מגוחכת של חופש, חירות ושוויון מדומה. חירות הבטיחו לכם ההוגים הגדולים? מאסר עולם מול הפרסומות קיבלתם.

האדם המערבי חולה יותר, נוירוטי יותר. חומרית, טוב לו. רוחנית - הריק מעיק בחסרונו. הוא מבטיח לילדיו עולם שכולו טוב, עתיד ורוד. משקר להם במצח נחושה, וחמור מכך - פוגע באופן מהותי ביכולתם הטבעית להתגונן על נפשם.

וכך כתבתי לפני 16 שנה: "אני מרוצה מהתגובה הבריאה של הבן שלי, אבל חרד על הדור הבא. מה עושים להם? מדוע מנוונים אותם? מזריקים לתודעה רעל מזוקק של פוליטיקלי קורקט. כיצד יעמדו על נפשם? מהי הכוונה שמאחורי טיפשות הדעת?"

למרבה המזל, הם לא הצליחו לקלקל את הדור הזה. דור אדיר, דור אמיץ, דור שמחרף נפשו מול האויב מלא באמונה בצדקת הדרך.

וכאן שבים לעמלק, שהוא בכלל קרוב משפחה. עמלק הוא בנה של תמנע, פילגשו של אליפז, בנו של עשו. כלומר, נכדו של עשו. השפה שלו דומה לשלנו. את אדום ואת מצרים נצטווינו לכבד - אך את עמלק נצטווינו למחות, להעלים מן המציאות. למה?

כמה גישות פרשניות. בפשט, עמלק נלחם בישראל בתקופה שבה כל העולם היה ירא את הנס שעשה אלוקי ישראל ביציאת מצרים. רש"י מביא את דברי המדרש על המילים "אשר קרך בדרך". במלחמתו הוריד עמלק את ישראל בעיני האומות, והרס את ההרתעה.

בקבלה רואים את עמלק כאויב מטפיזי, שמאבקו חורג מהגבולות המוכרים של המציאות. הרמח"ל והשל"ה מתארים את עמלק כהתגלמות של הספירות דטומאה. גם בחסידות עמלק הוא זיקוק של כוח שלילי של רוע - אבל עם טוויסט: בחסידות עמלק אינו רק תופעה היסטורית, אלא גם תופעה נפשית פנימית, סמל ליצר הרע.

הטבח ב־7 באוקטובר לקח אותי לר' מרדכי יוסף ליינר - האיזביצר - אחד מגדולי תלמידי הקוצקער.

טרם פרעה ומצרים טובעו בים סוף, נכתב בפסוק: "ה' יילחם לכם ואתם תחרישון". בספרו "מי השילוח" כותב האיזביצר על הפסוק שבמלחמת מצרים על הים לא נצטווינו אפילו להתפלל - אנחנו פשוט צריכים להחריש. בסוף אותה הפרשה מסופר על מלחמת עמלק, ושם נאמר: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל". שואל האיזביצר: מדוע במלחמת מצרים נצטווינו להחריש אפילו בתפילה, ובמלחמת עמלק לא כך הם פני הדברים? מסביר "מי השילוח" שיש לחלק בין שאר האומות לבין עמלק. שאר האומות מחזיקות בעמדה (פנימית ועמוקה) של "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה", כלומר - אין מציאות של הקב"ה, הכל זה מעשה ידי אדם. לכן, כנגד זה אנחנו אפילו לא מתפללים - אנחנו מחרישים, ורק הקב"ה עושה מלחמה, להראות שהכל זה מאיתו יתברך, בלי שאנו עושים כלום.

אך שורשו של עמלק הוא בהבנה שהכל מאיתו יתברך - גם הרע שעושים זה מאיתו יתברך, כי אלמלא הקב"ה רצה לא היה רע. כנגד זה יש להתפלל, ולהוכיח שיראת שמיים היא בידי כל אדם והאדם צריך לעבודה ולתפילה. ומשכך - במלחמת עמלק נאמר "והיה כאשר ירים משה ידו".

אחרי שהבהרנו את שורש החילוק בין עמלק ליתר האומות, נאמר כי התפיסה האיראנית, החמאסית, הפלשתינית היא בדיוק אותה התפיסה. הם אומרים שהמעשים המחרידים שהם עושים הם ברצון אללה שלהם, ושאם לא היה ציווי של אללה לא היו עושים - זו תפיסת העמלק של דורנו. הם באים עם רוח. רוח שטנית, רוח השטן - אבל עם רוח. ומולם צריך להעמיד רוח. אמרו זאת לפניי: למלחמה הזו צריכים לקרוא מלחמת "משיב הרוח". כי הרוח חזרה, ובלי רוח לא ננצח.