על שיבת המילים והקרב על הציוויליזציה

"על מה יש לתמוה? על אותו רגש הביטחון ועל אותה קורת הרוח שמלווים את האדם בדיבורו, כאילו הוא מעביר באמת את מחשבתו או את הרגשתו המובעת על מי מנוחות ודרך גשר של ברזל, והוא אינו משער כלל עד כמה מרופף אותו הגשר של מילים, עד כמה עמוקה ואפלה התהום הפתוחה תחתיו, ועד כמה יש ממעשה הנס בכל פסיעה בשלום" (ביאליק, "גילוי וכיסוי בלשון")

א. יומיים לאחר התופת של 7 באוקטובר יצר איתי קשר מכר מגרמניה, שלא דיברנו כמעט 13 שנה. שאל לשלומי, ואם במשפחתי כולם בסדר. עניתי לו שפרסונלית כן, אבל גם שהזוועה שבל־תתואר גורמת לי להרגיש שלמשפחה המדוברת אין גבולות כלל. אחר כך תמהתי ביני לבין עצמי על הנוסח הזה, ורק כעבור ימים הבנתי שהמעשים המפלצתיים קימטו ומוטטו לא רק את המציאות, אלא גם אותי. לא הגבולות של המשפחה המדומיינת שלי הם שהתרחבו בשעות האימה וגילוי הזוועות, אלא גבולות האישיות שלי עצמה אותגרו. ה"אני", כישות מובחנת, עומת כאן עם משהו עמוק, עמוק כתוהו עצמו.

ב. ההבנה הזו עצמה באה דרך שתיקה, או ליתר דיוק - דרך אי־יכולת טוטאלית למצוא את המילים הנכונות, מילים שיהיו מסוגלות לתפוס, לגדר ולשיים את עוצמות הפשע. כן, לכולנו יש באוזן ומול העיניים שילובים שונים של דאעש ונאצים, והם נותנים משהו, אבל עדיין - לי לפחות - זה לא נראה שיש בסמלי הרוע האלה כדי לתאר את הסאדיזם האינפרנלי שפקד את תושבי ניר עוז, כפר עזה, רעים ושכניהם.

עד שנפל לי האסימון: השפה עוד לא שם, כי מה שהתחולל נגע ברבדים פרימורדיאליים לחלוטין של הקיום, באזורים שקודמים לא רק לתרבות, אלא לקיום האנושי ככזה. במקומות שבהם אפילו האל של בראשית שותק.

כל אלימות יכולה לשתק, וזה לא מקרה שהשתיקה נגזרת מאותו השורש, כמו שגם אלימות ואילמות אחיות הן; אבל מה שהיה שם, אם תיזכרו בתיאורים (ואיך אפשר לשכוח אותם?), היה מדרון שבו קריעת האנושיות היתה רק המדרגה הראשונה למטה. מרצח ואחריו ביזוי הגופה (רצח שני, אם תרצו), עבור בביתורה, ועד לרדוקציה של גופות לגושים אמורפיים ומפויחים. חנה ארנדט כתבה: "פשעים שאינם ניתנים לענישה אינם ניתנים למחילה". ומה נאמר על פשעים שאינם ניתנים אפילו להמשגה?

אלה מעשים שנמצאים מעבר למילים, כי המילים רוקמות את הציוויליזציה האנושית. ואם נביט בהם דרך המיסטיקה היהודית ("ספר יצירה", למשל) או הקוסמולוגיה הנוצרית (הבשורה על פי יוחנן, לדוגמה) - אף מעבר לבריאה, שנעשתה באותיות ובמילים ובדיבור.לפנים, לשודדי ים היה מעמד מיוחד: hostis humani generis (אויבי המין האנושי), וזאת משום שבמרידתם בכלל החוקים הוציאו עצמם מחוץ לאנושות. ב־7 באוקטובר התמודדנו עם hostis imaginis Dei - אויבי צלם האל. כי כן, כשאנחנו קוראים את עדויות הזוועה משם, אנו שומעים את קולו של הכאוס, את הלווייתן האימתני שהציוויליזציה מתחילה מהכרעתו ומתקיימת כל עוד הוא מאולף.

ג. אפרופו צלם: לפני תשע שנים ביקרתי את המשוואה "דאעש זה חמאס וחמאס זה דאעש" - כלי רטורי שספק אם אפילו מנסחו ב־2014 האמין בתקפותו (אלא אם נחשוד בו שכבר אז האכיל ביודעין מפלצת דאעשית - ולא ארגון שבו ראה פרטנר אינסטרומנטלי ובר־שיח עקיף למטרות אחרות).

טענתי אז כי יש בכל זאת הבדל בולט בין שני ארגוני הטרור: מידת רחמים כלפי קורבנותיהם.
בעוד דאעש העמידו אותם פנים אל פנים עם מותם, ואף עשו את מיתותיהם תאטרון מצמית - בחמאס, לפחות אז, עוד אמנם הוציאו להורג בפומבי, אבל לפחות כשעל ראשי הקורבנות שקים, כאילו ניתן לקורבנות מפלט אחרון וליורים אפשרות לשמור, ולו במעט, על הצלם. ההבדל הזה היה בכל זאת גשר קטן, שהפריד בין הברבריות של ארגון שניסה לפחות להיות סוכן ריבוני, לבין פונדמנטליסטים של רוע רדיקלי. תשע שנים אחרי כן, התברר שהגשר, יותר משהפריד, דווקא חיבר - ושחמאס אף התעלו על מוריהם.

ד. המפגש הזה עם תוהו, שהיה מנת חלקנו, הוא לטעמי גם הבסיס וההצדקה לכך שהמאבק נגד חמאס כעת לא תחום עוד בסיפור של אנטישמיות, או בנרטיב־העל היהודי של המלחמה בעמלק, וודאי שלא בתוך מסגרת של הסכסוך הישראלי־פלשתיני שהטבח בו רק "חרג" במספר הקורבנות. לא. נפל בחלקנו כאן לנהל מאבק של הציוויליזציה נגד הצלמוות, צל־מוות במלוא המובן, נגד חשכתו האילמת של הכאוס שפרץ החוצה דרך רמ"ח איברי התרבות ושס"ה גידי האנושיות.

אי אפשר להמעיט מגודל הרגע, מהסינגולריות של מה שארע לנו - ולאנושות כולה באמצעותנו. שוב, כהד לארנדט, הפשע נגד האנושות בוצע בגוף היהודים. אבל כעת, לנו היהודים ולכל תומכינו יש הזדמנות, ואף חובה, לפעול להכנעת הרוע. כשהמלט מזדעזע לגלות שדודו רצח את אביו, הוא ממלמל: "נקע גלגל הזמן, חרג מעל כנו, אבוי לי כי עלי לשוב להתקינו". זו המשימה שלנו, להתקין מחדש את גלגל הזמן, וזו משימה אנושית־תרבותית ממדרגה ראשונה.

ייחודיותה, אגב, היא אולי אחת מהסיבות לאין ספור השאלות שעולות סביב המאבק בארגון: את מי לתפוס? רק את הבכירים, או את כולם? רק הזרוע המדינית, או גם הצבאית? מה פירוש הדבר למגר? הן נכונות, וחשוב מאוד להעלותן, אך ריבויין משקף אולי את שיטוט התבונה בפרימטר של החור השחור שנפער ברקמת הקיום. אך הדין עצמו נחרץ, והשאלה היא רק מועד ביצועו. Hamas delenda est.

ה. ומילה אחרונה: בדיוק משום שהמאבק בחמאס הוא גם מאבק על שיבת המילים, על שיבת היכולת לדבר, על להיות בצד שבו האל מנצח על מפלצות הכאוס - חובתנו גם לשמור על הצלם. הצלם שבנו. לכבוש את הדחף לשחרר כל רסן ולהשתעשע אפילו במגע חפוז במחוזות הפלצות, שהיו נקודת המוצא ודרך הפעולה של אנשי חמאס באותה השבת הארורה בעוטף עזה. ואם אף זה יותר מדי, לפחות לא לעשות דה־הומניזציה לכל עזתי באשר הוא. אם אין מנוס - שנאו אותם כבני אדם. לא למענם, אלא למעננו. כי התהום יודעת להביט בחזרה.