את הפתרון הזה אי אפשר לדחות יותר

לא רק שאלות טקטיות. השבת השחורה אינה הוכחה, חלילה, לכך שישראל אינה מקלט בטוח ליהודים ושהציונות כשלה. ישראל היתה ונותרה מדינה חזקה, עם אמצעים המסוגלים להגן עליה מפני איומים קיומיים. העובדה שמחבלי חמאס הצליחו להפתיע אותנו ולהרוג בנו בהיקף מחריד, אומרת - במישור הטקטי - כי הערכת הסיכונים של מערכת הביטחון לא היתה נכונה. זאת, כנראה, משום שהדמיון הצה"לי לא הביא בחשבון כי לאחר כל האמצעים שננקטו בגבול עזה, תמומש האופציה המפלצתית.

חברי ועדות החקירה מעדיפים בדרך כלל את הנושאים הטקטיים, כי רבים מהם מבינים בהם ולכן יתמקדו בהם. יישאלו שאלות רבות על הלילה ההוא, על ההתייעצות הדחופה עם ראש השב"כ שלא הביאה לפעולה, ועל כל אמצעי הביטחון שחפרנו ובנינו, ואשר לא טיפלו באופציה הפרימיטיבית ביותר. אבל שתי השאלות המהותיות לא יופנו אל אנשי מערכת הביטחון (שישלמו מחיר אישי כבד) אלא למדינאים.

הראשונה תיגע ב"ניהול הסכסוך": ההערכה כי הפערים בין ישראל לבין הפלשתינים גדולים מכדי לגשר עליהם, ולכן עדיף להקטין את הלהבות, לטפל בבעיות באופן פרטני, ולהשיב תשובות כלכליות לדרישות הלאומיות של הפלשתינים. השנייה תתייחס ל"פטנט" החדש של "שלום תמורת שלום" ושל דחיית הטיפול בסכסוך אל סוף התור. התוכנית שהכריזה כי לאחר שנרחיב את "הסכמי אברהם" למדינות ערב רבות נוספות, נותיר את הפלשתינים בלי בעלי ברית, ואז ייאלצו גם הם להסתפק ב"שלום תמורת שלום".

מה שקרה הוכיח את האיוולת שבשתי ההערכות הללו. אף אחד אינו יודע, אל נכון, כיצד "מנהלים" סכסוך. אין מדובר באמת בניהול, אלא בבעיטה של הפחית במורד הכביש אל עבר הממשלה הבאה, בתפילה שלא יתרחש משהו רע דווקא במשמרת שלך. דחיית הפתרון מעצימה את הבעיה, ומי שאחראי לכך חייב לתת את הדין. ובאשר לאיגוף הפלשתינים באמצעות מדינות ערב האחרות - התנהלות איחוד האמירויות העניקה את התשובה הבוטה ביותר למניפולציה הזו; במעט מדינות מצאתי עוינות גדולה מזו שמצאתי שם ביחס לפלשתינים, אבל איחוד האמירויות מוצאת עצמה מובילה את הביקורת על ישראל באו"ם ולא רק בו, בגלל דעת הקהל.

הקלות הבלתי נסבלת שבה אימץ הרחוב הערבי את השקר החמאסי לגבי פגיעה ישראלית, כביכול, בבית החולים בעזה, היא כל הסיפור כולו. המחשבה שאפשר יהיה ליצור קואליציה ערבית אל מול הפלשתינים (מה שלא יפתור, כמובן, את בעיית הבעיות - אובדן הרוב היהודי) היא הוכחה לאי הבנת המציאות האזורית. השאלה הפלשתינית היתה ונותרה בעיית הבעיות שלנו, ופתרונה ידוע גם למי שמתנגד לו. מי שלא הבין זאת, הוביל את ישראל לכיוון מסוכן. אם לאחר המלחמה נטפל בבעיות הטקטיות ונתעלם מן השאלות המהותיות - לא עשינו כלום.

הידיד שאכזב. נדהמתי לשמוע את דבריו (שנקראו מתוך הכתב) של מזכ"ל האו"ם, אנטוניו גוטרש, על כך שמתקפת 7 באוקטובר "לא נעשתה בחלל ריק". אמירה שכזו, המעניקה סוג של הסבר למעשים הנאציים שנעשו, גם אם אינם מצדיקים את האכזריות המוטרפת - מעניקים לה הבנה, ואי אפשר להבין אותם בשום הקשר. בציוץ שפרסם לאחר מכן ניסה לתקן את דבריו, אבל הטעות הקשה נעשתה מעל בימת האו"ם, והציוץ לא יספיק.

אני רק שואל את עצמי מי השוטה שמנע ממנו להגיע, לפני ימים אחדים, לביקור הזדהות בישראל, ולראות במו עיניו את הדברים הנוראים שהתרחשו כאן. מה הרווחנו מכך שדחינו את בקשת המזכ"ל? הידידות בינינו נמשכת כבר עשרות שנים. גוטרש הוא מעריץ של ישראל, ולכנותו "אנטישמי" זו השמצה חסרת בסיס. כשנעשה את הבדיקה באשר לטעויותינו, כדאי יהיה גם לבדוק את הטעות הזו.