"כולנו כאן זקוקים לטיפול": האנשים שמתעקשים להישאר בעוטף עזה

דרומה. אל האנשים שבחרו להישאר תחת אש. רושמת בווייז "שדרות" ומקבלת אזהרה שהיעד נמצא באזור סכנה. יש אומרים שגם נקודת המוצא מסוכנת, אבל עבורי עפרה היא בית, והמקום שבאורח פלא הוא כרגע השקט ביותר בארצנו הבוערת. בעוד כמה שעות, כשאפגוש את איגור, הוא יתווכח איתי ויטען ששדרות היא העיר הבטוחה בישראל. כל אחד וביתו ומבצרו והסיפור שהוא מספר לעצמו. הווייז לא מצליח לאתר את מקומי עקב שיבושי מלחמה. אי התפקוד של האפליקציה גורם לי להרגשה של סוף העולם, כמו תמונות ראי לתחושה הכללית של אובדן הוראות כיצד ממשיכים מכאן הלאה.

בדרך, אי שם, פוגשת לחצי שעה את האיש המגויס למילואים. מביאה לו את פאי שוקולד האגוזים שאפיתי לשבת שאותה סגר בצבא. איש ואישה, אוספים כוחות זה מזו, ממשיכים כל אחד במשימתו.
בכניסה לשדרות מחסום ובידוק ביטחוני, רחובות העיר שוממים, תריסי חלונות החנויות מוגפים. פה ושם מכוניות משייטות על הכביש, אבל במשך שעות ארוכות לא ראיתי אף לא הולך רגל אחד. מבין 32 אלף התושבים נותרו בעיר כ־5,000 איש. ממרכז העיר נוסעת אל שכונת כלניות, חדשה ויפהפייה שבנייניה מתנשאים לגבהים. נכנסת לבניין שבו גרה משפחת שוחט. הלובי בכניסה וחדר המדרגות הנוצץ רחוקים מהדימוי של עיירת פיתוח, מזכירים יותר את גבעת שמואל.

"מאז שעלינו ארצה לפני 27 שנים מעולם לא עזבנו את שדרות. כך היה גם בכל סבבי הלחימה הקודמים וכך גם עכשיו", אומר איגור שוחט (50) בקול שקט ובטוח. "כמוני גם אשתי ואמא שלי לא רוצות לצאת מהעיר. הבן שלי משרת כחובש קרבי בעוטף ויש סיכוי שיתנו לו לצאת הביתה לחופשה קצרה, לכן חשוב לנו להיות קרוב אליו ולבוא לקחת אותו ברגע שאפשר. חוץ מזה יש לנו שני כלבים שלנו וכלב אחד של הבת, והם כולם כמו הילדים שלנו. לא נעזוב אותם, וקשה למצוא מקום שיארח שלושה כלבים. נוסף על כך אשתי עובדת חיונית. היא אחראית משמרת בשופרסל וכרגע העובדת הכי בכירה שפותחת וסוגרת אותו. אני עובד כעצמאי וכרגע אין עבודה, ולכן אני מנצל את הזמן כדי להתנדב בעיר".

לישראל עלה איגור מבלארוס עם רעייתו אינסה. בארץ גידלו חמישה ילדים: ויקטוריה, מריה, דליה, אריאל ולב. שתי הגדולות כבר נשואות וגרות בשדרות. אריאל במילואים בעוטף. לב הצעיר תלמיד בכיתה י"ב, נותר עם ההורים בבית. בשגרה עובד איגור כמתקין דלתות, אבל כעת הוא מתנדב ומחלק תרופות ומזון למי שנותרו בעיר וחוששים או אינם יכולים לצאת מהבית. "נרשמתי לקבוצת מתנדבים בעירייה. הבוקר כבר יצאתי לחלוקת תרופות. מגיעים לבתים, לוקחים את הכרטיס המגנטי, יוצאים לרכוש את התרופות וחוזרים לחלק לאנשים. כשאני בבית אני משתגע, עדיף לצאת להתנדב".

מציאות אחרת

בבוקר 7 באוקטובר העירה אינסה את איגור. הוא עצמו, עקב בעיות שמיעה, אינו מתעורר מהאזעקות או מרעש הטילים. "אשתי נלחצה כי אמא שלי היתה בחוץ בטיול עם הכלבים. היא אוהבת לצאת איתם מוקדם בבוקר, וכבר יש לנו היסטוריה שלילית איתה. פעם אחת היא חטפה רסיס ופעם אחרת היתה אזעקה ובמקום לרוץ למיגונית הקרובה היא נשארה צמודה לקיר. זה דווקא היה מזל גדול, כי טיל נפל בדיוק בינה לבין המיגונית. אז דבר ראשון יצאנו בבוקר לחפש אותה".

אחרי שהסבתא שבה בשלום לבית, החלו לשמוע קולות ירי וראו את הסרטונים של המחבלים שמשתוללים ברחבי העיר. "ירדתי למטה, נעלתי את הדלת של הבניין ואת חדר המדרגות. חיילים הגיעו לעשות סריקות ועברו מבית לבית. יש לנו חברים וידידים שנהרגו. הבן קיבל צו 8, אבל לא יכול היה לצאת מהבית. רק ביום שלישי הסעתי אותו לבסיס. שדרות היא המקום הכי בטוח. יש ממ"דים, מקלטים ומיגוניות בכל מקום, יש כיפת ברזל צמודה ואנחנו עיר קטנה שלא ממש מאתגרת את חמאס. אשקלון סופגת יותר".

איגור ולב לוקחים אותי לסיור ברחבי שדרות השוממה. תחילה אנחנו נוסעים לפאתי העיר אל כיפת הברזל שמתקשה לעמוד בעומס הטילים. יותר מ־250 נפילות היו כבר בעיר, 150 מתוכן הסתיימו בפגיעה ישירה בבית או ברכב. "לפני הצבע האדום, אנחנו שומעים את כיפת הברזל ואז צבע אדום ומייד הטיל. אין בכלל זמן. אני היום לפי הזווית של הטיל כבר יודע לנחש בדיוק די טוב לאן הוא יגיע - אלינו, לאשקלון, לאשדוד או למרכז".

משם נוסעים אל זירת נפילה בבניין גבוה. הטיל פגע במסתור הכביסה סמוך לממ"ד. הדירה שאליה חדר היתה ריקה, אבל בבית הסמוך דלק אור. בחניה למטה עוד מהומה, שברי ברזל, סוכה הפוכה, חלקי חלונות, שמשות מנופצות של מכוניות. גם בבניין ממול מעקות הזכוכית במרפסות ניזוקו. אבל זה עוד טוב אל מול מה שנותר ממשטרת שדרות. בניין שנגדע ומסמל את גודל האסון בעיר שבה נרצחו 45 גברים, נשים וטף. אדמה חרוכה המספרת על עוצמת הגבורה של אנשי כוחות הביטחון ואזרחים שנלחמו להציל חיים והקריבו את שלהם.

אנחנו עוברים גם ליד המקום שבו נהרגה עדי ברוך שהתגייסה למילואים מפגיעה ישירה של רקטה, רגע לפני שבן זוגה ביקש להציע לה נישואים. משם לרחבת העירייה. פה יש סימני חיים. שתי חיילות עם נשקים שומרות על המקום. מתנדבים באים והולכים. משאית פורקת חמגשיות עם מזון חם. מתחת לסככת ענק, בסדר מופתי, ערימות של מזון יבש וציוד היגיינה המחולק לארגזים ומשם לתושבים בהתאם לצורך. איגור ולב מעמיסים ארגזים על הרכב.

עובדי העירייה מפוזרים באילת, בים המלח, בירושלים ובמרכז. "ראש העיר מסתובב בין כולם והעובדים שלנו הקימו בכל מקום שלוחה של העירייה", אומר ירון ששון, הדובר, שנותר בשדרות. "הקמנו בתי ספר, פתחנו לשכות רווחה. כולם עובדים מסביב לשעון יחד עם המתנדבים. הפינוי של שדרות הוא המבצע האזרחי הגדול ביותר שהיה פה. זו עיר עם 32 אלף תושבים. בכל המבצעים הקודמים אלון דוידי, ראש העיר, לא הסכים לפינוי. הפעם, אחרי שמחבלים היו בתוך העיר, אחרי שנהרגו פה 45 איש, 30 מתוכם תושבי המקום, הוא הבין שהמציאות אחרת וביקש מיוזמתו פינוי מהממשלה. הפינוי אינו חובה. מי שרוצה נשאר, ואנחנו דואגים לכל מה שצריך. יש שתי רשתות מזון, ויקטורי ושופרסל, שפותחות לכמה שעות, סופר-פארם, וקופת חולים שעובדת במתכונת חירום".

"הלב שלי בוער"

אני יוצאת עם איגור ולב לחלוקת המזון. הכתובות ומספרי הטלפון מוזנים באפליקציה מסודרת. איגור מתקשר לאחד התושבים: "אני מהעירייה, יש לי עבורכם חבילת מזון. אתם בבית?". חלק מהאנשים יוצאים לרחוב ומכניסים לבד את החבילות הביתה. אל האחרים איגור מביא את המזון עד הדלת.
תוך כדי נסיעה אזעקת צבע אדום. אני בקושי שומעת, אבל הם כבר מורגלים. עוצרים את הרכב באמצע הכביש ויורדים לתפוס מחסה. אנחנו מתכופפים בדיוק מול בית שגג הרעפים שלו ספג קודם לכן פגיעה ישירה מטיל. אני קופצת בבהלה מרעש הפיצוץ. הוא הרבה יותר חזק ומאיים ממה שתיארתי לעצמי. "זו נפילה. כיפת ברזל לא פעלה", מסביר איגור. מאותו הרגע וכך במשך כל השעות הבאות אני סובלת מכאב ראש מטריד. זו לא התייבשות. שתיתי הרבה. זה כאב ראש מעוצמת הפיצוץ, אולי מהפחד. איגור ולב לא מתרגשים. הם עדיין מנסים לשכנע אותי ששדרות בטוחה יותר מעפרה. אני מבינה שלא נצליח להכריע בוויכוח. כל אחד והטירוף שלו.

אנחנו יוצאים לכתובת הבאה. בחניה רואים בבניין הסמוך חלון מפוחם. הכל שקט מסביב. אני מצלמת את החלון בלי לדעת שהפגיעה טרייה ואנחנו בעצם הראשונים המגיעים לזירה. מטפסים לבניין סמוך. דולב, בחור צעיר שעובד בשב"ס, פותח לנו את הדלת. "הלב שלי בוער", הוא אומר. "הפיצוץ היה חזק. כל הבית רעד. אני בדרך כלל לא פותח את הדלת בלי נשק ביד".

הוא גר לבד. נשאר בעיר כי חשב שהעירייה אמורה לפנות אליו ולהציע לו מקום להתפנות אליו. איגור מסביר לו שבגלל שהפינוי מבחירה, הוא צריך לפנות לעירייה. דולב אומר שיעשה זאת. יורדים שוב לחניה שפתאום מתמלאת באמבולנס, משטרה וחיילים. רק כעת מבינים שהרקטה שאת פיצוצה העז שמענו נחתה סמוך לכתובת שהגענו אליה. הכוחות סורקים את הבניין. הטיל חדר את חלון חדר המדרגות, ופגע בשתי דירות בקומה השלישית. ההרס רב אבל אין נפגעים. בדירות שנפגעו לא היו תושבים. בקומה שמתחת דווקא כן שהו אנשים, אבל הם יצאו בלי נזק. כך נראית עוד נפילה שאפילו לא זוכה לעשות כותרת.

ממשיכים הלאה. מגיעים לשכונה ישנה יותר, לבניין שבו אין מעלית. איגור מטפס עם הארגז הכבד לקומה הרביעית, אני מטפסת איתו עם שקית חמגשיות. את הדלת פותחת אישה כבת 50. היא מודה לנו בעיניים עצובות. כשאני שואלת למה היא נשארת בשדרות, היא לא מצליחה למצוא מילים להסביר. הדמעות שמציפות את עיניה מדברות במקומה.

בירידה במדרגות איגור מספר בביישנות שלאחרונה קיבל אחוזי נכות. הוא נפגע בתאונת דרכים בצוואר ומאז לא יכול להרים הצידה את יד ימין. אני מתפלאת איך הוא מצליח לסחוב ארגזים כבדים לקומה הרביעית. "זו עוד אחת הסיבות להתנדבות הזו. הילדים צוחקים עלי ואומרים שאני נכה שכבר לא מסגול לעשות כלום, אז אני רוצה להוכיח להם שאני יכול לעשות הכל ואפילו לעזור לאחרים", הוא מנגב את הזיעה ממצחו ומחייך בסיפוק. בתום החלוקה איגור ממהר. עליו להסיע לנתיבות רופאה שאין לה דרך אחרת להגיע. הוא מסיע אותה ברכבו הפרטי וחוזר הביתה רגע לפני השקיעה.

בכל זאת, ממשיכים לצמוח

בינתיים אינסה חזרה הביתה מהעבודה והוציאה את הכלבים לטיול. "אני כל יום יוצאת לעבודה. כבר ביום שני בצהריים יצאתי לסופר. אבל אז היתה נפילה לידנו והיתה הפסקת חשמל. זה אומר שקופות לא פועלות, אז נאלצנו לסגור. אבל מיום שלישי אנחנו עובדים חצי יום. בשום מלחמה לא יצאנו מהעיר".

למה?
"אני לא יודעת. ככה. זה פשוט ברור לשנינו. מאז שעלינו לארץ אנחנו פה. יש לנו חברים שכמונו עלו ארצה והגיעו לשדרות, אבל במהלך השנים עברו לאשקלון או לאשדוד. היום הם חוטפים שם יותר טילים מאשר בשדרות. במדינה הקטנה שלנו אין לאן לברוח. ואנחנו גם לא רוצים. אני עובדת על עצמי לא לחשוב מחשבות רעות. לא להיכנס לפאניקה. ברגע שאני בהיסטריה גם הילדים בהיסטריה. ראיתי את כל הסרטונים הכי מחרידים. הכאב הוא בפנים. אני רגישה וגם בוכה, אבל אני חזקה. טוב לי שאני עובדת ועסוקה ויכולה לעזור לאנשים. פה בשדרות כולם משוגעים. יש כאלה שהם משוגעים שקטים כמונו ויש כאלה שמשוגעים בקול, שצועקים, שרצים בצבע אדום ונופלים. בעיר חלק מקבלים טיפול, אבל אני אומרת שכל תושבי שדרות חייבים לקבל טיפול פסיכיאטרי".

את תלכי לטיפול?
"בינתיים אני לא הולכת, אבל אני חושבת לפנות לרופא משפחה ולבקש עזרה. זו חובה".

יחד עם כפיר זיו הצלם אנחנו יוצאים אל המרפסת. השמש יורדת מערבה והאור שלה יפה ורך במיוחד. ברקע קולות ההפגזה של עזה. מתחתינו שכונת כלניות היפה, ריקה מאדם, ובמרכזה פארק, מרכז חינוכי ובית הקברות. "אנחנו צוחקים שיש לנו את השכנים הכי שקטים שאפשר", אומרת אינסה. אבל דווקא בית העלמין בלב השכונה, המוקף בבניינים שחלקם עוד בבנייה, מצליח לרומם את רוחי. אם כעת הוא מוקף בבניינים, המשמעות היא ששדרות צמחה והרחיבה את גבולה בשנים האחרונות, למרות כל הקמים עליה לכלותה.