"הלב אומר שקארין איננה"
למרות הרגל השבורה, קארין יצאה לחגוג עם חברים. מאז השבת שעברה ניסו במשפחתה לשמור על אופטימיות ולקוות לשובה. אבל 11 ימים של ציפייה הסתיימו בבשורה המרה: גופתה של קארין זוהתה
יום שלישי. 10 בבוקר. ענבל ז'ורנו מקופלת על הספה בסלון תחת שמיכת פוך. היא בקושי נושמת. 11 יום היא בתוך ערפל סמיך של חוסר ודאות, מאז הוגדרה בתה קארין כנעדרת. ענבל לא רוצה כדורי הרגעה, גם לא כדורי שינה, היא חווה את גיהינום הספק בכל עוצמתו. "הלב שלי אומר לי שקארין איננה בין החיים", היא אומרת בעצב. "אבל אחרי שראיתי את הסרטון של החטופה בעזה, התעוררה בי תקווה. אולי בכל זאת. אני כבר לא יכולה יותר, אני רוצה לדעת. פשוט לדעת".
כבר 11 יום שהיא לא ישנה בלילות וחשה דפיקות לב עזות בימים. לרגעים היא מדברת, מסתובבת בבית ומסדרת אותו, אפילו צוחקת, ולרגעים היא מתנתקת - מתקפלת על הספה, עוצמת עיניים ונושמת נשימות עמוקות במשך דקות ארוכות, כדי להרגיע את רעד הגוף.
מתוך החושך הזה היא מתעוררת לחיים ופניה קורנות הודות למאור. הנכד בן ה־5 מתכרבל איתה על הספה, והיא עוטפת אותו בחיקה, מרעיפה עליו לטיפות וחיבוקים. מאור הוא בנה הבכור של מיטב, אחותה הגדולה של קארין. עבור הדודה קארין מאור הוא מרכז העולם והאדם שהיא אוהבת יותר מכל.
בימים כתיקונם, בית משפחת ז'ורנו במזכרת בתיה שקט ומצוחצח כמו בית מרקחת. "אנחנו אוהבים שהכל ריק ונקי", אומר דורון האב. "גם קארין אהבה את זה. את רואה, אין לנו אפילו תמונות על הקירות. הכל לבן. כל לילה ענבל שוטפת הכל. אנחנו אנשים מאוד מתוכננים, לפחות שנה קדימה. כל טיול לחו"ל מתוכנן שנה קודם. אנחנו אנשים שצריכים להרגיש שליטה על החיים, ופתאום אנחנו בחוסר שליטה מוחלט. החיים נעצרו. אם קארין מתה, אכלו אותנו. נגמרו לנו החיים".
רק רצתה לרקוד
דורון עובד ברשות שדות התעופה, ענבל עובדת כמזכירה במוסך ומיטב כמורה לחינוך מיוחד. "קארין שירתה כלוחמת במעברים", מתאר דורון. "אחרי השחרור היא טסה עם חברה לטיול בדרום אמריקה. כשהיא חזרה היא עברה קורס באל על, ואז עבדה שלושה חודשים כמלווה למטוס של אנשים עם מוגבלות. זאת היתה תקופת השיא שלה. היא מאוד אהבה את התפקיד הזה, ממש פרחה שם ויצרה קשרים נהדרים עם כולם. ואז היתה לה תאונת עבודה, הרגל שלה נתפסה במסוע, הכל נקטע".
משלחת של בכירים מאל על מגיעה לתמוך במשפחה. אחת מהם מספרת שקארין המשיכה לעבוד למרות הפציעה, עד שהאחראית עליה ראתה את צליעתה. "ראיתי שהיא צולעת ולא הרשיתי לה לצאת לעוד ליווי. היא ניסתה להתווכח איתי, אבל דרשתי ממנה ללכת לבדיקה רפואית".
הבדיקה העלתה שמדובר בשבר מורכב בכף הרגל. הרגל גובסה וקארין נאלצה לשכב במיטה, בהמשך הלכה עם קביים ואחר כך עם סד. ביום ראשון היתה אמורה להוריד אותו ולעבור לנעל ספורט. "התחננו לפניה לא לצאת ככה למסיבה", אומרת ענבל. "אבל היא התעקשה. מה לעשות, קארין היא ילדה עקשנית. היא כבר לא יכלה יותר להיות סגורה בבית ורצתה לפגוש את החברים שאותם הכירה בדרום אמריקה. הסד הוא מה שהקשה על קארין לברוח. החברים שלה כולם, חוץ מאחד שגם הוא נעדר, ניצלו".
בני משפחה וחברים לא משאירים את ההורים לבד ביום ובלילה. "טוב לי שבני המשפחה כאן", אומרת מיטב הבכורה, שמאז שמחת תורה נשארה עם בעלה והילדים בבית ההורים. "אבל ביקשתי מהחברות שלי לא להגיע. עם בני משפחה מרגישים נוח, כשאין לי כוח אני הולכת לחדר, וזה בסדר. עם חברות את לא מרגישה בנוח לעשות את זה. זה לא שבעה כאן. אם תהיה שבעה, נפתח את הבית לכולם. אין לי כוחות. יש לי שני ילדים לטפל בהם, למאור יש אח תינוק, אביב. אני צריכה פה לתמוך בהורים".
את מעט הכוחות שיש למיטב היא משקיעה בראיונות. היא מתראיינת באנגלית בכלי תקשורת ברחבי העולם, ודורון האב מתראיין בצרפתית. לקארין יש אזרחות צרפתית, והתקשורת הצרפתית מרבה להתעניין בה. שלטים עם תמונה שלה ניתלו ברחבי פריז.
"זו התמונה האחרונה של קארין, יושבת בפתח אמבולנס ומבט מבועת על פניה", מראה ענבל. "יחד איתה יש עוד שלוש בנות, חלקן נראות פצועות. בהתחלה ארבעתן היו נעדרות. לגבי שלוש כבר הודיעו שהן נרצחו"
"בני משפחה מצרפת וחברים יצרו איתנו קשר", מספר דורון. "אנחנו מקבלים טלפונים מכל העולם. אתמול גם נפגשו עם חברי פרלמנט צרפתים ועם ראש ממשלת צרפת לשעבר. אמרתי להם שאבא יודע, כשהוא שולח את הבת שלו לצבא, שלא בטוח שהיא תחזור, אבל הפעם לא שלחתי את קארין לצבא. קארין יצאה לרקוד. הם אמרו לי שהם מאמינים שקארין תחזור לרקוד. הלוואי. מכל העולם מדברים איתנו, אבל מהמדינה קיבלנו הכי פחות יחס. רק שבוע אחרי כן, בשבת, הגיעו אלינו גורמים מהצבא ואמרו שאין להם מידע. אחר כך היו איתנו בקשר רק בטלפון. התקשרתי לגל הירש, לא זכיתי למענה. התקשרתי לחברי כנסת - וכלום. אף אחד לא חוזר אלי. המדינה בכאוס".
תיעוד אחרון
ואם כל הסבל הזה אינו מספיק, עברה המשפחה גם מתקפה קשה. ענבל פרסמה את מספר הטלפון שלה בפייסבוק, כדי שכל מי שיש לו פיסת מידע על קארין ייצור איתה קשר. גורמים אסלאמיים פרסמו את מספר הטלפון, וענבל הפכה למושא של הטרדות טלפוניות. היא קיבלה עשרות אלפי שיחות, סרטונים והודעות מתומכי טרור בעולם. בהתחלה עוד לא הבינה במה מדובר וענתה לשיחות. "אנחנו מחזיקים בבת שלך. נאנוס אותה ונרצח אותה", איימו עליה באכזריות שאינה יודעת גבול.
אבל ענבל לא רצתה בשום אופן לכבות את הנייד. "כל הזמן יש תקווה שאולי קארין תתקשר", היא אומרת ומראה לי את הנייד שלה, העמוס שיחות נאצה. "התקינו לי סינון מיוחד שחוסם מייד את השיחות הללו", היא מדפדפת בנייד על שורה אינסופית של מספרים אדומים שנחסמו.
מיטב וענבל לא צפו בסרטוני זוועה. "חברים עשו זאת עבורנו. חסכו מאיתנו את הזוועה הזו", אומרת מיטב. אבל דורון החליט אחרת: "אני כן ראיתי את הסרטונים. ראיתי הכל־הכל, בתקווה למצוא משהו על קארין".
"אתמול הגיע לכאן מישהו בחולצה בצבע חאקי. כשהדלת נפתחה כמעט התעלפנו", מספרת מיטב. "אבל זה היה שליח שהביא איתו בושם שקארין קנתה לאמא. ממש לפני שהיא יצאה למסיבה היא הזמינה לה בושם"
החברים ודורון אכן הצליחו למצוא את קארין בסרטונים שונים. בסרטון אחד צילמה חברה את קארין בדרך הלוך למסיבה. השתיים נוסעות ברכב, מוזיקה מקפיצה ברקע והצעירות שרות ורוקדות, במין פרץ נעורים שכל־כולו אהבת חיים. אחר כך מיטב מראה לי תמונה של קארין בתוך חדר צפוף, שבו מסתתרים כמה עשרות מחוגגי המסיבה. רק ראשה מציץ מתוך הקבוצה הצפופה. "בשלב הזה נטע, בת דודה שלה שהיא כמו אחות, היתה לידה, ואז היא לקחה ממנה את הטלפון כי לא היתה קליטה בפנים ויצאה. בחוץ ירו עליה ונטע ברחה".
מיטב מראה תמונה נוספת של קארין יושבת על הקרקע ומניפה יד למעלה בעת האזעקה. "וזו התמונה האחרונה של קארין, יושבת בפתח אמבולנס ומבט מבועת על פניה", מראה ענבל. "יחד איתה באמבולנס יש עוד שלוש בנות, חלקן נראות פצועות. זה אמבולנס פרטי של 'יוסי אמבולנס'. התקשרנו לשם ושאלנו אם הם יודעים מה קרה עם האמבולנס הזה. הם הסבירו שהם לא יודעים כלום, שגם אנשי הצוות שלהם נעדרים. בהתחלה כל ארבע הבנות הללו היו נעדרות. לגבי שלוש כבר הודיעו שהן נרצחו, ולכן אנחנו בתחושות קשות ביחס לקארין. גם חיפשו את הסד של קארין בכל מקום ולא מצאו".
ובתוך תהומות החרדה והמתח וחיפוש כל בדל של מידע, הם גם מצאו זמן לצחוק. "אתמול ישבנו עד 4 בלילה וקראנו והקשבנו להודעות של קארין. צחקנו בלי הפסקה. היא קורעת מצחוק, כל הזמן עם בדיחות וחיקויים. ילדה שכל כך אהבה את החיים", אומרת ענבל, ולא שמה לב שהיא מדברת על בתה בלשון עבר.
דפיקה בדלת
אף שהבית נקי מתמונות, צידה האחורי של דלת הכניסה בבית עמוס מגנטים. הכוכבת הראשית היא קארין, ילדה יפה עם חיוך גדול. בין המגנטים אני מוצאת מכתב שכתבה קארין בכתב ידה העגול: "לאמא שלנו. יום האם שמח! שתמשיכי לרגש אותנו כל יום מחדש באהבתך אלינו וברצון לשמור עלינו. תודה על הכבוד וההערכה בינך לבין אבא, זה מעורר השראה לאיך אנחנו רוצים לחיות. אוהבות אותך המון, מיטב וקארין".
"קארין בשום אופן לא הסכימה לחגוג את יום המשפחה. היא הקפידה על יום האם", מסבירה מיטב.
הדלת שצידה האחד מלא בתמונות של קארין, היא לא רק אלמנט משמח. כל דפיקה בדלת מלווה בשתיקה מתוחה שנופלת בבית, בראשים שמסתובבים בחרדה. אנשים טובים באים לבקר ולחזק, אך לא יודעים שכל דפיקה בדלת מקצרת פה שנות חיים.
"אתמול הגיע לכאן מישהו בחולצה בצבע חאקי. כשהדלת נפתחה כמעט התעלפנו", מספרת מיטב. "אבל זה היה שליח שהביא איתו בושם שקארין קנתה לאמא. ממש לפני שהיא יצאה למסיבה היא הזמינה לה בושם. תראי מה זה, קארין שולחת לאמא מתנות גם כשהיא לא כאן".
אחת הדפיקות בדלת גורמת התרגשות רבה. חברה של קארין הביאה ציור שמן גדול שקארין ביקשה ממנה לצייר עבורה. ענבל מביטה בתמונה ונשברת. היא מתפרקת בבכי שובר לב. גם דורון מנגב דמעה. "במשך חודשיים, בגלל השבר ברגל, קארין לא עבדה. היה לה מאוד קשה עם זה, ואת הזמן היא מילאה בצפייה בסרטים של ג'וליה רוברטס. היא ממש הפכה למעריצה שלה. היא מצאה ציור של ג'וליה שהיא ממש רצתה לתלות בחדר, אבל הוא עלה 3,000 דולר. אז היא ביקשה משלי, חברה שלה שמציירת, לצייר לה את הציור".
"דורון, תביא מסמר ופטיש. בוא נתלה את התמונה מעל המיטה של קארין ונזמן לכאן את קארין", מבקשת ענבל.
הציור נתלה בהתרגשות בחדר של קארין, ואמא שלה מזמינה אותה לחזור הביתה.
ב־14:30 אני נפרדת מהמשפחה בדרכי אל המרואיינים הבאים.
ב־15:30 דפיקה בדלת. ההזמנה של האם לא הגיעה ליעדה. הספק הפך לוודאות איומה. קארין איננה בין החיים.
***
"עדן חיה ונושמת"
בבית משפחת ירושלמי בתל אביב מקווים כולם לחגוג את חזרתה של עדן, שגורלה לא היה ידוע: "אין שום אופציה אחרת". 12 ימים לאחר פרוץ המלחמה הגיעה ההודעה הרשמית: עדן חטופה
ב־15:15 בצהריים המולה בבית משפחת ירושלמי בכפר שלם בתל אביב. בלב השכונה הצפופה, שבתיה נושקים זה לזה, יושבים בני המשפחה וחברים במעגלים בחצר ובסלון הבית החד־קומתי. "זה נראה כמו שבעה אבל אנחנו החלטנו לקרוא לזה הכנות למסיבה לכבוד שובה של עדן", מסבירה שני, אחותה הבכורה של עדן הנעדרת. ההחלטה על המסיבה נוצרה אחרי שאם המשפחה, שירית, התפרקה כאשר הבית התמלא באוכל ואנשים ואווירת שבעה עטפה אותו.
אנחנו מוצאות פינה שקטה יחסית דווקא במטבח, שם אחת השכנות משגיחה על הסירים המבעבעים. עדן ירושלמי חגגה יום הולדת 24 בשבת האחרונה, השבת הראשונה שלה בשבי. "היא היתה אמורה לטוס ליוון, במקום זה היא בעזה", אומרת שני. רשמית, נכון ליום שלישי בצהריים, משפחת ירושלמי עוד לא קיבלה הודעה שעדן חטופה, והיא נחשבת לנעדרת. ביום ראשון, אחרי שמונה ימים, הגיעו אליהם סוף־סוף נציגי צה"ל ואמרו שאין עליה שום מידע.
קודם לכן וגם כעת כל בני משפחתה משוכנעים שהיא חיה. יש להם במה להיאחז. ביום שבת בבוקר בשעה 7:20 התקשרה עדן לאמה שירית וצעקה "יורים עלינו". שירית החלה לצרוח. מהצעקות התעוררה שני ולקחה את הפיקוד. במשך ארבע שעות דיברה עם אחותה בטלפון. "שמעתי הכל, את היריות, את הצרחות, את הקריאות 'אללה אכבר', את ההתנשפויות מפחד והלחישות של עדן 'אני לא מאמינה שאני פה. איפה הצבא? איפה המשטרה?'", מתארת שני, בת 25, שממשיכה לנהל את האירוע בקור רוח ובמנהיגות שקטה ואצילית.
"הצלחתי להחזיק אותה על הקו במשך ארבע שעות, להשאיר אותה רגועה. היא היתה מפוחדת מאוד. אחרי שעה וחצי השיחה נותקה כי נגמרה לה הסוללה, אז היא לקחה טלפון מחברה שנהרגה והמשכנו לדבר. בשלב מסוים היא אמרה שהיא נפצעה כי כל הזרוע שלה מלאה דם. ביקשתי ממנה למשש טוב את היד והיא לא מצאה שום פצע. זה היה דם של חברה. היה שלב שהיא רק לחשה כי היא הסתתרה ואחר כך עשתה את עצמה מתה. בזמן הזה הסתגרתי בחדר כדי שלא היא ולא המחבלים ישמעו את הצעקות של אמא". לשני לא היו הקלטות שיחה בנייד, אבל בעזרת נייד אחר, הצליחה להקליט כמה קטעים מהשיחה, ובייחוד את הדקה האחרונה, הדקה שנותנת למשפחה תקווה.
שני משמיעה את קולה של עדן: "שני, תפסו אותי, תפסו אותי", ואז קול בערבית אומר לה: "תעל", כלומר בואי. "הוא קורא לה לבוא, לא יורה בה. שני הספיקה לשלוח לנו את המיקום המדויק שלה. שלחו לשם אחר כך סיירים ולא מצאו אותה וגם לא מצאו סימני דם. לכן אנחנו מאמינים שהיא בשבי. אני ממש מרגישה את זה חזק. היא חיה והיא מפחדת", אומרת שני.
אחרי ארבע שעות איומות כאלה, את מקבלת עזרה או תמיכה מקצועית?
"אני עוד לא שם. בלילות הראשונים לא הצלחתי לישון, אבל בלילות האחרונים הצלחתי לישון בערך שעתיים, כי אני די אופטימית. כרגע אני מקדישה את כל־כולי כדי להחזיר את עדן הביתה. אני כבר פעמיים הייתי במטה המאבק של משפחות החטופים ומתראיינת איפה שאפשר". מהמטה הביאה שני צמידים לכל המשפחה והיא עוברת אחד אחד ודואגת שכולם יענדו את הצמידים עם הכיתוב "עד שכולם כאן, כולנו עדיין שם", עד שעדן וכל החטופים יחזרו הביתה.
קודם החטופים, אח"כ לשטח
שירית אם המשפחה עובדת בדואר. האב מאור עובד במוסך ובשיפוצים. ההורים גרושים, ושלוש הבנות - שני, עדן ומאי - גרות עם האם. שני עוסקת בתחום הביוטי, עדן עובדת כברמנית, ומאי מתכננת ללמוד עיצוב. "עדן נסעה למסיבה כדי לעבוד כברמנית. היא מאוד חברותית, ויש לה המון חברים בקרב הצעירים התל־אביבים שמאוד אוהבים אותה. יש לה כאן דירה בצמוד אלינו ותמיד יש בה חברות שעושות רעש. זאת עדן. היא אוהבת את החיים. היא תכננה טיול של כמה חודשים להודו וכבר הזמינה כרטיסים".
הסרטון שבו הוצגה מייה שם לא עשה טוב למשפחה. הם מסבירים שהוא עורר בהם תחושה קשה דווקא בגלל שבחרו להציג מישהי עם אזרחות זרה, מה שמטיל צל כבד על היחס שלו זוכים מי שהם "רק" ישראלים.
שירית האם מצטרפת אלינו לשיחה במטבח. אישה דקת גזרה עם עיניים טרוטות שבקושי רב מצליחה לעמוד על הרגליים. "כולם שואלים אותי אם אני מרגישה שעדן חיה. אז התשובה שלי היא כן, אני מרגישה שהיא חיה, אבל נראה לי שהיא סובלת, שלא טוב לה", אומרת שירית.
את שקועה במחשבות על מה שעובר עליה?
"לפעמים זה עולה, אבל אני מנסה להדחיק את זה. אבל כן, זה עולה לי. קשה. מדינת ישראל צריכה לנהל משא ומתן על החטופים. קודם כל אזרחים, כי לצערנו עם החיילים זה ייקח יותר זמן. יש הרבה חטופים ואי אפשר להשאיר כל כך הרבה משפחות ככה באוויר בחוסר ידיעה. יש שם תינוקות. מישהו מכין להם אוכל? בקבוק? אנשים נלקחו בחיים, אבל הם עלולים למות שם. צריך גם לחשוב על זה. צריך לשחרר את האסירים שלהם ושהם ישחררו את החטופים, ואז אחר כך אפשר לשטח את עזה, בלי לסכן את החטופים. אבל לצערי זה לא יקרה. המדינה לא מתפקדת. למה לקח תשעה ימים עד שהגיעו לדבר איתנו? רק מזה בן אדם מתמוטט. לא היו פה ערוכים בכלל. לא קיבלנו מענה. התקשרנו למשטרה, שלחנו את המיקום המדויק שלה. היה אפשר להציל אותה. אבל את יודעת מה השוטר אמר לי? 'יש עשרות פניות כאלה עם מיקומים ואין לי מה לעשות'. איזו מין תשובה זו?"
הסתכלת בסרטונים קשים שהפיצו?
"רואים בשבילנו את הסרטונים. אם אני אראה אז אוי ואבוי. אני גם ככה חצי בן אדם. אני אחרי מגדלי התאומים שבועיים לא ישנתי בגלל התמונות של אנשים שקפצו אל מותם כדי לא להישרף. דברים כאלה משפיעים עלי מאוד. אז עכשיו אני אראה סרטונים כשהבת שלי שם? רק מדברים לידי מה יכולים לעשות לבחורה, אני מייד אומרת אל תדברו לידי. גם ככה הראש שלי כל הזמן במחשבות, בגלל שהיא בחורה. כשירד גשם חשבתי מייד שאולי קר לה. אני שואלת את עצמי מה הם אוכלים. היא מאוד רזה, ממש חצי עוף. היא נראית כמו ילדה. אולי שמו אותה עם הילדים".
מה נותן לך כוח?
"החברים שלי, החברים של הבנות, המשפחה שלי. כולם מקיפים אותי. זה נותן לי ממש כוח. אנחנו כולם מתכוננים יחד למסיבה בעזרת השם. הכי מפחיד אותי שזה יימשך הרבה זמן ובסוף כל האנשים יחזרו לשגרה ונישאר לבד".
ניצולות
אל המטבח נכנסות שתי בנות צעירות ויפות שעיניהן אדומות מבכי. "היא ניצולה. היא היתה שם בשעות האחרונות עם הבת שלי", אומרת שירית. המינוח שבו היא משתמשת מכה בי. "ניצולה" היה עד לאחרונה תואר שהוצמד רק לנשים קשישות עם מבטא זר. איך הגענו למצב שבו צבריות צעירות מכונות ניצולות? כיצד התמוטט עלינו המקלט הבטוח שהוקם לעם היהודי? המחשבות האלה מפרקות אותי מבפנים. אני מתקשה להמשיך את הראיון. הדמעות חונקות, אבל אין ברירה, ממשיכים.
"כולם אומרים לי שעדן לא תחזור אותה עדן. אני אומרת אין בעיה. העיקר שתחזור. אנחנו נשקם אותה. נעטוף אותה. היא ילדה חזקה, היא ילדה עצמאית מגיל צעיר. רק שנדע לכאן או לכאן, שהיא לא תישאר נעדרת. המצב הזה הוא בלתי נסבל. אני חושבת הרבה על ההורים של גלעד שליט שחיו ככה במצב הזה חמש שנים. איך אפשר לחיות ככה? זה מטורף".
"ניצולה" היה עד לאחרונה תואר שהוצמד רק לנשים קשישות עם מבטא זר. איך הגענו למצב שבו צבריות צעירות מכונות ניצולות? כיצד התמוטט המקלט הבטוח שהוקם לעם היהודי? המחשבות האלה מפרקות אותי מבפנים
"עדן חיה ונושמת בעזה", אומרת מאי האחות הצעירה שרעמת תלתלים שובבה על ראשה. מאי היא כדור אנרגיה שמצליח להדביק את כולם באופטימיות. "אין שום אופציה אחרת. היא חיה. ובכל מקרה, למה שנבכה אם אין לנו עדיין תשובות?"
שירית נדבקת באופטימיות של בתה. "אני כל הזמן מפנטזת על הרגע שהיא תחזור. על איך שמתקשרים אלי ואומרים לנו לבוא לאסוף את עדן מבית חולים. אני מדמיינת את זה כל הזמן".
ועד שזה יקרה אוחזת שירית בסנופי, הדובי האהוב של עדן שכבר מהוה מרוב חיבוקים וליטופים. עדן שמרה עליו גם בבגרותה והיתה מדי פעם ישנה איתו חבוקה. עכשיו אמא שלה נאחזת בסנופי כבקרש הצלה.
"קשה לי לדבר", מצטרף האב מאור לשיחה. "יש בי מועקה. אני משתדל לא להראות את הרגשות, כי חשוב לי שהבנות ירגישו טוב. אני כגבר חייב לתת להן כוח. יש לי הרגשה מאוד טובה בנוגע לעדן. הפסקול של ההקלטה כל הזמן מהדהד לי בראש.
"יש לי פועלים ערבים שאני עובד איתם בשיפוצים, אחד מהם הוא ממש בן בית אצלי. הוא שמע על עדן ופשוט נחנק מבכי בטלפון. לצערי ראיתי סרטונים קשים מתוך רצון לראות את עדן, לחפש סימן. בדרך כלל אני לא מתרגש מכלום, אבל זה שינה לי את כל התפיסה. איך מסרנו ככה את המפתחות לאויבים שלנו? זה מזעזע. קשה לי להביע את הרגשות שלי. זו תחושה שלא הרגשתי מעולם. אני משתדל לברוח מפה ומהמחשבות. אני הולך לבית הכנסת, מתפלל, יושב קצת, לומד תורה. הבוקר ניסיתי ללכת קצת לעבודה, אבל לא הצלחתי לעשות כלום".
ביום רביעי בשעות הערב הגיעו לבית המשפחה נציגים מצה"ל והגדירו רשמית את עדן ירושלמי כחטופה. שני מיהרה לעדכן אותי בחדשות. היא הבטיחה להזמין אותי למסיבת השיבה של עדן. מי ייתן ובקרוב יחד עם כל אחינו בית ישראל הנתונים בצרה ובשבייה.