החיכוך המתמיד עם אויביה איפשר לאיראן ללמוד את הכלים ולהתפתח. שיגור כטב"מ במהלך תרגיל צבאי | צילום: רויטרס

גרעין? איראן מפתחת איום חדש ומעופף

תוך שהיא מתגברת על המגבלות הכלכליות והמדיניות, הפכה איראן לשחקנית מפתח בתעשיית הכטב"מים (כלי טיס בלי מאוישים) העולמית • את הדגמים - שמאתגרים גם את המכ"מים המתקדמים ביותר, בשל אופן פעולתם - מפתחים האיראנים בשני צירים עיקריים: האחד תחת משרד ההגנה והשני תחת משמרות המהפכה • "הופתענו מההתקדמות של איראן בתוך זמן קצר", אומר גורם בצה"ל, "מה שקורה כאן הוא איום חדש ומאתגר במיוחד"

הישראלים מכירים היטב את איום הרקטות והטילים. שנים של קטיושות מלבנון ואחר כך של קסאמים מעזה, לימדו את האזרחים להיערך ולהתכונן, ואת מדינת ישראל לפתח יכולות ולהתמגן בהתאם. אמנם מלחמה רחבה תביא איתה ממד אחר לגמרי של האיום הזה בגלל כמות הטילים המטורפת שבידי האויב, בעיקר חיזבאללה בצפון, אבל עדיין מדובר באתגר מוכר.

במקביל אליו, עם הרבה פחות יחסי ציבור, התפתח בשנים האחרונות איום אחר: כלי טיס בלתי מאוישים (כטב"מים). היו לו אמנם סימנים מקדימים וגם כמה אירועים מבצעיים שפורסמו, וגם המלחמה ברוסיה יצרה תהודה חזקה לתחום הזה, אבל ספק אם מישהו בישראל – לבד מאנשי המקצוע – מכיר את היקף האירוע ואת האיום הנרחב שגלום בתוכו.

מדובר באיום שצפוי לאתגר את ישראל בעתיד בהיקפים משמעותיים, גם בשגרה ובעיקר במלחמה. הוא נובע מהחלטה איראנית להשקיע באופן דרמטי בתחום פיתוח וייצור כטב"מים, ומההפצה הסדרתית שלהם, במספרים גדולים, לשלל גורמי כוח באיזור, שגם החלו לייצר כטב"מים בהתבסס על סיוע וידע מאיראן.

למעשה, מדובר באתגר כה משמעותי עד שהוא חייב את צה"ל והתעשיות הביטחוניות להשקיע מאמץ מקביל כדי להיערך מולו בשלל דרכים – התקפיות, הגנתיות ומודיעיניות.

"הופתענו מהמהירות שבה דברים קרו", אומר גורם צבאי, "בעולם הטילים והרקטות התהליכים האלה נמשכו 30 שנה. כאן הכל התפתח מהר מאוד, כולל האפשרות לבזר את הייצור. אמנם עלינו על זה יחסית מהר ונערכנו בהתאם, אבל מה שקורה כאן הוא איום חדש ומאתגר במיוחד".

ייצור פשוט, יעילות גבוהה

העיסוק האיראני בכטב"מים אינו חדש. הוא התחיל כבר בשנות ה־90', עם ניסיון לייצר דגמים ראשונים במטרה לגוון את יכולת הפעלת הכוח של היחידות האיראניות השונות. עד אז, התמקדו באיראן בפיתוח ובייצור של טילים ורקטות מסוגים שונים ולטווחים שונים, כולל ארוכים. חדי הזיכרון ישחזרו בוודאי את הכותרות בישראל על ההתקדמות בפיתוח טילי השיהאב ופלטפורמות נוספות, שיכולות לכסות את המרחק בין איראן לישראל ולשאת חימושים כבדים (כולל בעתיד גם נשק גרעיני).

לצד זה, הבינו האיראנים שכלי טיס בלתי מאוישים מאפשרים להם יכולות נוספות. בניגוד לטיל, שעף בגלוי וברור מאיפה המריא ואיפה הוא עתיד לפגוע, כטב"מ טס נמוך, לאט ובחשאי, ואפשר להפעיל אותו למשימות מיוחדות ובחתימה נמוכה, לטובת שלל משימות – מאיסוף מודיעין, דרך הטלת חימוש למטרות תקיפה, ועד להתאבדות (מה שמכונה בשפה המקצועית "קמיקזה").

גם הייצור של כטב"מים פשוט בהרבה מזה של טילים ארוכי טווח. "טק"ק (טיל קרקע-קרקע) יוצא מהאטמוספירה וצריך לחזור אליה, ומופעלים עליו עומסים ולחצים מבניים קשים", מסביר סרן ל', שאחראי על חקר הכטב"מים בענף המחקר הטכנולוגי של יכולות האש של האויב בחטיבת המחקר באמ"ן. "כטב"מ טס באטמוספירה, הוא מבוסס על מנוע בוכנה פשוט, והרבה יותר קל לייצר אותו".

מראשית הדרך, השיטה שבחרה איראן כדי להתקדם במסלול של הכטב"מים ייחודית לה. בשונה מישראל או ארה"ב שמפתחות בעצמן את הכלים, האיראנים התבססו על תפיסת ה-catch-up: להסתייע באחרים כדי להדביק את הפער הטכנולוגי שהיה להם. הם עשו זאת בעיקר על-ידי הינדוס לאחור של כטב"מים אמריקנים וישראלים שנפלו או הופלו במהלך משימות ברחבי האיזור. כל כלי כזה (או השברים שלו) הועבר לאיראן, נותח עד דק בידי מומחים מקומיים, והועתק באופן מושלם. זה חסך לאיראן שנים ארוכות של מחקר וניסויים בתהליך הייצור, ואפשר לה לעבור במהירות יחסית לייצור סדרתי של מל"טים מסוגים שונים ולטווחים שונים.

"לכל הפלטפורמות האיראניות יש אב קדמון שהגיע ממקום אחר", אומר ל', "שאהד 136, שנמצא עכשיו בכותרות בגלל המלחמה באוקראינה, מבוסס על מל"ט ישראלי של אלביט. האחים שלו בסדרה, שאהד 141 ושאהד 197, מבוססים על מל"ט RQ-170 האמריקני".

עד לעשור האחרון התקדמה איראן יחסית לאט בעולם הכטב"מים. היא רשמה אמנם הצלחות מסוימות, אבל החזיקה ביכולות שהיו רחוקות מאוד מאלה שרצתה. השינויים הטכנולוגיים הדרמטיים שעבר העולם האזרחי אפשרו לה לסגור פערים במהירות עצומה. רכיבים שעד אז פותחו במעבדות סודיות והיו נחלתן של קבוצת מעצמות טכנולוגיות מצומצמת, הפכו לנחלת הכלל וניתן היה לרכוש אותם על המדף באתרים אזרחיים – ממחשבי טיסה ומכשירי קשר, ועד למכשירי ניווט ואפילו לאמצעי הצפנה.

אלא שאיראן היתה מצויה בעשור החולף תחת סנקציות בינלאומיות כבדות, שהקשו עליה את תהליכי הרכש. כדי לעקוף את המכשול הזה היא הקימה שלל חברות וגופים, שמתמחים ברכש של רכיבים שונים ובהעברתם לאיראן. לאחר הגעתם לאיראן מוטמעים הרכיבים האלה בתכניות המל"טים השונות, ובעיקר מאפשרים לה לייצר באופן סדרתי כמויות גדולות של מל"טים.
"היכולת של האיראנים לרכוש מוצרים off the shelve ולהטמיע אותם לא יכלה להתאפשר לפני 15 שנה", אומר גורם צבאי שמתמחה בתחום. "זה אפשר להם את קפיצת המדרגה המשמעותית שאנחנו רואים בשנים האחרונות".

כסף גדול ודיפלומטיה

ההתקדמות הזאת התאפשרה גם בזכות יתרון נוסף שיש לאיראן: חיכוך. בדומה לישראל, היא מתחככת בקביעות עם אויביה, בזירות השונות. חלק מכך, בעיקר באיזור המפרץ הפרסי, נעשה במישרין על-ידה, וחלקו – בלבנון, בסוריה, בעירק ובתימן – באמצעות פרוקסי, כוחות שפועלים מטעמה ובהנחייתה. זה אפשר לה להתנסות בקביעות בכלים השונים שפיתחה, להפיק לקחים ולהטמיע אותם במהירות בתהליכי הפיתוח והייצור.

ההתקדמות הטכנולוגית והניסיון שצברה גם אפשר לה להעביר חלק מתהליכי הייצור אל הפרוקסי עצמם. החסכון ברור: לא רק פרוליפרציה של יכולות והגדלה משמעותית של משטחי הייצור, אלא פתיחת צוואר הבקבוק המאתגר של העברת האמל"ח לזירות השונות. זה בולט במיוחד בזירה הצפונית, שבה ישראל מנהלת מערכה קבועה כנגד העברות האמל"ח האיראניות (שחלקים ממנה נחשפו כאן לאחרונה).

בעשור החולף ביצעה ישראל אלפי תקיפות ופעולות כדי לשבש את הניסיונות האיראנים האלה להבריח שלל אמצעים ויכולות – מטילים ורקטות ועד כטב"מים מסוגים שונים – ואחת השיטות שהאיראנים מצאו כדי להתגבר על המערכה הישראלית האינטנסיבית הזאת היא להעביר את יכולות הייצור לבן-חסותם – החותים בתימן, המיליציות השיעיות בעירק ובסוריה, וחיזבאללה בלבנון.

התהליך הזה אמנם הפך את הצרכן ליצרן בעצמו, אבל אפשר לאיראנים להפוך לשחקן מרכזי בתחום – ולא רק מול בני החסות שלה. איראן הפכה למפיצת-על של יכולות כאלה לשלל מדינות, כולל למעצמות. רוסיה היא הבולטת שבהן, מעצמה צבאית שנאלצה להסתייע באיראן כדי להנגיש לעצמה יכולות בתחום המל"טים. זה נעשה תחילה ברכש, וכיום בתהליך של ייצור על אדמת רוסיה. שאהד 136, שהפך בעקבות המלחמה באוקראינה למל"ט המוכר והמדובר בעולם, יזכה כעת לכינוי הרוסי גראן (קיצור של שם הפרח גרניום).

במקביל, מפעילים הרוסים באוקראינה גם כטב"מים איראנים מסוג שאהד 131 ו-מוהאג'ר 6. רוסיה רכשה עד כה כ-1000 כטב"מים במחיר ממוצע של כ-40 אלף דולר ליחידה, והיא מתעתדת לייצר בעתיד אלפי כטב"מים על אדמתה, עניין שמטריד מאוד את המערב וגם את ישראל, משום שהוא מחבר בין הרע העולמי (רוסיה) לרע האזורי (איראן).

תהליך דומה מבצעת איראן גם מול סין. גם כאן, מעצמה שמצאה את עצמה עם חסר בתחום הזה, ופנתה למדינה קטנה וחלשה ממנה פי כמה כדי לסגור פערים. במקרה הסיני, שאהד 136 זוכה לכינוי סאנפלאוור 200, וגם הוא עתיד לעבור לייצור סדרתי על אדמת סין.

בשני המקרים, הרוסי והסיני, מנצלים האיראנים את התהליך לא רק להכנסת כסף גדול לקופתם המדולדלת אחרי שנים ארוכות של סנקציות כלכליות קשוחות, אלא גם לדיפלומטיה עולמית וצבאית מסוכנת – מהתקרבות בין המדינות, ועד הסתייעות ברוסיה ובסין להשגת ידע ואמצעים שונים שהיו עד כה הרחק מהישג ידם.

מפעל לאומי-צבאי

תעשיית הכטב"מים האיראנית הפכה לשם-דבר בעולם בשנה החולפת, בעקבות השימוש שעשו הרוסים בכטב"מים איראנים במלחמה באוקראינה. אבל איראן החלה לעשות שימוש בכלים שפיתחה – במישרין ובאמצעות שלוחיה – שנים רבות לפני כן. אפילו במלחמת לבנון השניה ב־2006 הופעלו כטב"מים איראנים מסוג "אבאביל" בידי חיזבאללה, במטרה לפגוע בישראל. הם יורטו בידי חיל האוויר או התרסקו, מבלי שהצליחו לגרום לנפגעים או לנזק.

בהמשך עשה חיזבאללה עוד כמה ניסיונות להחדיר כלים שונים לישראל – מכטב"מים ועד רחפנים, עוד תחום שבו נרשמה בשנים האחרונות קפיצת דרך דרמטית בעולם האזרחי, שאפשרה לאיראן להתקדם משמעותית גם מבחינת הפיתוח והייצור של יכולותיה הצבאיות.

תעשיית הכטב"מים האיראנית פועלת במקביל בשני צירים עיקריים. האחד תחת משרד ההגנה האיראני, והשני תחת משמרות המהפכה. בצד של משרד ההגנה יש שתי תעשיות שעוסקות בייצור כטב"מים. הראשונה נקראת HESA, היא נוסדה ב-1976 והמרכז שלה נמצא באיספהאן. החברה הזאת עסקה בראשית דרכה בייצור מטוסים קלים, אבל עוסקת כיום גם בפיתוח וייצור של כטב"מים, בעיקר מסוג "אבאביל", שמשרתים את חיל האוויר של צבא איראן וגם חלק משלוחיה – מהחותים בתימן ועד לחיזבאללה בלבנון. שני הדגמים המרכזיים, אבאביל 2 ו-אבאביל 3, הם כטב"מים לטווח של כ־100 ק"מ שיכולים לשמש לאיסוף, לתקיפה ולנפץ.

התעשיה השניה נקראת QODS. היא נוסדה ב-1985, מעסיקה מאות עובדים, ונתונה תחת סנקציות של משרד האוצר האמריקני. סדרת הדגל שלה היא ה-מוהאג'ר: מוהאג'ר 6 הוא כטב"מ לאיסוף ותקיפה עם טווח של אלפי ק"מ ויכולת לשאת חימוש מונחה (4-6 פצצות), ו-מוהאג'ר 10, שנחשף לפני שבועיים, מחזיק על-פי הדיווחים באיראן בטווח של כ-2000 ק"מ ויכולת לשאת מטען של עד 300 ק"ג.

הציר השני, שאותו מפעילות משמרות המהפכה, מחזיק גם הוא בשתי תעשיות מקבילות. הראשונה נקראת KIPAS, והיא חשאית ביותר. התעשיה הזאת פועלת תחת כוח קודס של משמרות המהפכה, שמטרתו להפיץ את המהפכה מחוץ לגבולות איראן ואשר מוביל בין היתר את המלחמה בישראל.

התעשיה השניה נקראת "תעשיות תעופתיות שאהד", והיא נועדה במקור להעניק לחיל האוויר של משמרות המהפכה יכולת ייצור והפעלה עצמית של כטב"מים, מבלי להיות תלויים במשרד ההגנה או בחיל האוויר של צבא איראן. זה נעשה כחלק מתהליך צבירת העוצמה של מפקד חיל האוויר של משמרות המהפכה, אמיר עלי חאג'י זאדה, שלאחר חיסולו של קאסם סלימאני הפך לאיש החזק במשמרות המהפכה וגם לאויב המר והמסוכן ביותר של ישראל, המדינות הסוניות המתונות והמערב.

שאהד מייצרת מגוון כטב"מים, כולם תחת אותו השם (אך מספרם משתנה). שאהד 197 הוא כטב"מ בעל מוטת כנף של 7 מטרים, טווח טיסה של אלפי ק"מ ומהירות טיסה של כ-200 קמ"ש, שמסוגל לשהות באוויר כ-20 שעות ברציפות. שאהד 141 הוא כטב"מ נפץ שיכול לשמש גם להעברות אמל"ח, הוא בעל טווח טיסה של כ-1800 ק"מ במהירות טיסה של 185 קמ"ש. שאהד 101 הוא כטב"מ נפץ שיכול לשמש גם למטרות איסוף, במשקל של כ-10 ק"ג וטווח טיסה של כ-700 ק"מ.

מוצר הדגל של החברה הוא שאהד 136. מדובר בכטב"מ תקיפה מתאבד, לטווח של 2000-2200 ק"מ, שטס בגובה ובמהירות נמוכים יחסית של כ-185 קמ"ש, מה שמקשה על היכולת לגלות וליירט אותו. בעקבות ההפעלה של שאהד 136 במלחמה באיראן הטילו ארה"ב, קנדה והאיחוד האירופי סנקציות על תעשיית שאהד, אולם העסקאות שבוצעו עם רוסיה (וכעת גם עם סין) לרכש, ובהמשך לייצור עצמי, מאפשרות לתעשיות תעופתיות שאהד להמשיך ולשגשג.

כטמ"ב עוקף סנקציות

באופן גס ניתן לחלק את תהליכי הייצור כך: את הכנפיים האיראנים יוצקים בעצמם על אדמתם לתוך תבניות שאיראן בונה ואחר-כך מייבשת ואופה, או במדינה שבה הכטב"מ מיוצר (תימן, לבנון או בעתיד הקרוב ברוסיה); את המנוע היא קונה (לרוב מדובר במנועי בוכנה סיניים); את הראש הקרבי היא יוצקת באיראן; ואת הטכנולוגיה היא קונה בשוק האזרחי. ראשי הקרב משתנים בהתאם למשימה, כשלעתים מתווספים אליהם רסס כדי להגביר את הפגיעה והנזק.

הרוסים, למשל, משתמשים באוקראינה בעיקר בראשי קרב של 50 ק"ג. את הכטב"מים הם קונים באיראן ומעבירים לרוסיה בעיקר במטוסים ובאחרונה גם בספינות בים הכספי, ואת התמורה הם מעבירים לאיראן במזומן או במטילי זהב כדי לעקוף את הסנקציות.

שיתוף הפעולה הגובר הזה בין המדינות מטריד את ישראל גם משום שהאיראנים מסתייעים בו כדי להתקדם בשלל נושאים נוספים – מידע בתחומים שונים לרבות פיתוח וייצור של טילים היפרסוניים ומשגרי לוויינים, דרך קידום עסקאות (לרבות מטוסי סוחוי-35), וכלה בשיתופי פעולה מודיעיניים ומבצעיים. "הם מנסים לסחוט את הלימון הזה עד הסוף", אומר הגורם.

שתי התעשיות הראשונות שתחת משרד ההגנה מתמקדות בפנים איראן: הן הספקיות העיקריות של כטב"מים לצבא איראן, כשהמטרה העיקרית היא להגן על אדמת המדינה. שתי התעשיות שתחת משמרות המהפכה מתמקדות במטרות חוץ: בין בהפעלה ישירה, ובין באמצעות הפרוקסי השונים.

הצורך של משמרות המהפכה לפתרונות מיידיים שמספקים צרכים בשטח גורם לכך שהתעשיות שתחת פיקוחן עובדות בקצב מהיר יותר ולטווחי זמן קצרים, בעוד שהתעשיות שתחת משרד ההגנה פועלות לטווח הארוך. לא ברור עד כמה התעשיות האלה מחליפות ביניהן מידע ויכולות, אבל קיימת ביניהן לפחות זהות אחת ברורה שמעבר לאינטרסים המדינתיים: שתיהן פועלות במרץ למכירת כטב"מים בכל פינה אפשרית על הגלובוס, גם כדי להכניס כסף וגם כדי להגביר השפעה.כל ארבע התעשיות האלה נמצאות תחת סנקציות שונות. חלקן נכנסו לרשימה בגלל שהיו מעורבות בתקיפת גורמים שונים באיזור, ואחרות על-רקע מעורבותן במלחמה באוקראינה. הסנקציות האלה אמנם מסרבלות עבור האיראנים את תהליכי הרכש, אבל הפריחה העצומה של התחום באיראן – והביקוש הגובר לכטב"מים מתוצרתה – מלמד שיעילותן של הסנקציות מוגבלת ביותר, בטח כשלרשימת הלקוחות הצטרפו רוסיה וסין.

"מאחר ומדובר לרוב ברכיבים אזרחיים שניתנים לרכש פשוט בשוק החופשי, האיראנים מצליחים להתגבר על הסנקציות בקלות יחסית", אומר הגורם הצבאי. "גם אם חוסמים להם רכש כזה או אחר, הם מייד מוצאים תחליף".

ישראל במרכז הכוונת

איראן הגבירה במהלך השנים משמעותית את השימוש שלה בכטב"מים, בכל הזירות שבהן היא פעילה. השימוש האינטנסיבי ביותר – שגם היה זירת הניסויים האפקטיבית ביותר עבור האיראנים – נעשה על-ידי החותים בתימן. מאות כלים הופעלו לשלל מטרות, לרבות לתקיפה שיטתית של יעדים סעודים, כולל בבירה ריאד.

איראן עצמה ניסתה בעבר להימנע משימוש ישיר בכטב"מים שייצרה כדי שלא להסתבך בעימותים ישירים, והותירה לשלוחיה להתעמת עם סעודיה, עם ישראל ואפילו עם ארה"ב. שיטת התמנון האיראנית הזאת של הפעלת כוח – שמטרתה לאתגר את יריביה באופן קבוע ולהותיר את איראן עצמה בטוחה ומחוץ למערכה – מוכרת היטב, ומהווה כאב ראש קבוע לאויביה, ובראשם ישראל, שמתלבטת האם להסתפק בעימות מתמיד, מדמם, מול השלוחים, או לגרום לאיראן לשלם מחיר כבד בעצמה, על אדמתה.

סביר שהדילמה הזאת תתעצם משמעותית באירוע מלחמתי גדול דוגמת מלחמת לבנון השלישית, כאשר ישראל תתלבט בין נסיון להרתיע באמצעות פגיעה באיראן לבין החשש שמהלך כזה יצרף גם אותה למלחמה באופן ישיר.

בשנים האחרונות שחררה איראן מעליה חלק מהכבלים, והחלה להפעיל כטב"מים גם באופן ישיר למטרותיה השונות. הפעלה ראשונה כזאת כנגד ישראל היתה ב-10 בפברואר 2018, כאשר כטב"מ מסוג שאהד 141 שוגר מבסיס חיל האוויר הסורי T4 לעבר ישראל, בתגובה לתקיפות ישראלית כנגד יעדים איראניים על אדמת סוריה. ישראל עקבה אחר הכטב"מ לאורך כל מעופו, ויירטה אותו באמצעות מסוקי אפאצ'י סמוך לבית שאן.

ב-14 בספטמבר 2019 ביצעה איראן את התקיפה המפורסמת והאפקטיבית ביותר שלה עד היום, כאשר שיגרה עשרות כטב"מים וטילי שיוט לעבר מתקני חברת הנפט הלאומית של סעודיה "אראמקו". תקיפת הפתע הזאת פגעה משמעותית ביכולת ייצור הנפט הסעודית, וגרמה להלם באיזור בעיקר על-רקע ההחלטה האמריקנית שלא להגן על סעודיה ולפגוע בתגובה באיראן. לקחי האירוע הזה מהדהדים עד היום, ועומדים בבסיס חלק מחוסר האמון הסעודי בארה"ב, ובדרישותיהם הנרחבות של הסעודים לאמצעי לחימה מסוגים שונים (לרבות בעולם הבלתי מאויש) שיאפשר להם להגן על עצמם בעתיד.

על סף רף ההסלמה

המכות הבלתי פוסקות שספגו בתקיפות חיל האוויר בסוריה גרמו לאיראן לחפש תווך חדש שבו תוכל לנקום בישראל. כחלק מכך החל לפני כשנתיים גל של תקיפות כנגד ספינות במפרץ הפרסי, שנמצאות בבעלות ישראלית מלאה או חלקית אך משייטות תחת דגל זר ועם צוותים זרים.

ב-25 במרץ 2021 פגעו כטב"מים איראניים בספינה LORI, שנמצאת בבעלות חלקית ישראלית ושייטה בים הערבי. ב-13 באפריל 2021 פגע כטב"מ באוניה נוספת שנמצאת בבעלות חלקית ישראלית, HYPERION RAY, וב-3 ביולי 2021 בוצע ניסיון שלישי, גם הוא נגד ספינה שבעליה ישראלים – CSAV TYNDALL.

התקיפה הרביעית בסדרה היתה ב-29 ביולי 2021. כטב"מ מסוג שאהד 136 פגע באוניה MERCER STREET והרג אזרח בריטי ואזרח רומני. בריטניה זעמה, ובין המדינות פרץ משבר דיפלומטי חריף, שבעקבותיו חדלו משמרות המהפכה – ככל הנראה בהנחיית השליט העליון חמינאי – מתקיפת ספינות באיזור המפרץ. האיראנים, שביקשו להסיר את הסנקציות שהוטלו עליהם בשל תכנית הגרעין, חששו מהעצמת החיכוך עם המערב והחליטו להרגיע את הזירה הזאת.

אבל בזירה אחרת נותרו האיראנים פעילים – נגד ישראל. ב-15 במרץ 2021 יורטו שני כטב"מים מסוג שאהד 197 ששוגרו מאיראן לישראל. זאת היתה ההפלה המבצעית הראשונה של מטוסי אף-35, והיא נשמרה בחשאי במשך כשנה עד שהותרה לפרסום. במקרה אחר, ב-2 באפריל השנה, יורט כטב"מ מסוג שאהד 101 שחצה את הגבול מסוריה לשטח ישראל. הכטב"מ הזה יורט באמצעות חסימות אלקטרוניות, והתרסק בדרום רמת הגולן סמוך לכנרת.

מאחר והתעשיות האיראניות פועלות בנפרד, ישנם לא מעט גורמים שמעורבים בתהליכי הייצור והפיתוח, ובהמשך בהפעלה ובהפצה לגורמים השונים. חלקם משתייכים למשרד ההגנה ואחראים ל-HESA ו-QODS, חלקם פועלים תחת משמרות המהפכה ואחראים ל-KIPAS ו"תעשיות תעופתיות שאהד", וחלקם לגורמי הקצה בכוח קודס או בפרוקסי השונים.

כאמור, חאג'י זאדה הוא הדומיננטי ביניהם, בעיקר על רקע תהליכי ההפעלה והרכש המואצים שבוצעו בשנה האחרונה מול רוסיה (וסין). הוא גם היה אחראי לתקיפות בסעודיה – לרבות של מתקני אראמקו – ולניסיונות להפעיל מל"טים איראנים ארוכי טווח שיגיעו לישראל.

בכיר אחר במשמרות המהפכה שפעיל בתחום הוא עבדאללה מחראבי, שאחראי על תעשיות הכטב"מים במשמרות המהפכה, לרבות לתעשיות שאהד.

בכיר שלישי הוא סעיד איזאדי, ראש ענף פלשתין בגיס לבנון של כוח קודס, שאחראי על כל הסיוע לארגונים הפלשתינים ועל הקשר של איראן עימם, לרבות העברת כספים, ידע ואמצעי לחימה לארגונים השונים (בעיקר חמאס והג'יהאד האיסלאמי). איזאדי מעורב גם במאמצים לפתח את תעשית הכטב"מים בעזה, שנתקלת בקשיים אובייקטיבים משום שעזה סגורה ונשענת על פיתוח עצמי בלבד, וגם משום שישראל מנצלת כל סבב לחימה או תקיפות ברצועה כדי לשלול מהארגונים מתקנים, אמצעים ויכולות שפיתחו.

במשרד ההגנה האיראני יש שתי דמויות מפתח שפעילות בתחום. הראשון הוא סיד חג'תאללה קרישי, ראש אגף הלוגיסטיקה במשרד ההגנה, שאחראי על הייצוא הביטחוני ומנהל גם את הקשרים הביטחוניים עם רוסיה. קרישי הוביל את תהליך מכירת הכטב"מים לרוסיה, וזכה לשבחים רבים על הצלחתו. הוא מנסה גם לקדם תהליכים דומים עם מדינות נוספות, ופעיל כיום בהקמת מפעל לייצור כטב"מים בטג'יקיסטן, וכן במאמצים לסייע לארמניה כחלק ממלחמתה באזרבייג'ן. גורם נוסף הוא קאסם דמאונדיאן, שאחראי לתעשיות QODS שמייצרות את סדרת ה-מוהאג'ר.

תחת הגורמים האלה יש מאות עובדים ומומחים מתחומים שונים – מהנדסה לסוגיה השונים ועולמות הטכנולוגיה, ועד מודיעין ומבצעים. מאחר והיכולת האיראנית התקדמה דרמטית בשנים האחרונות, היא אפשרה גם קפיצת דרך משמעותית וגיוון אופציות בתחום הפעלת הכוח. מול ישראל, למשל, זה מאפשר לאיראן תקיפה במגוון כלים וטווחים, החל באמצעות שלוחיה הקרובים בלבנון וסוריה (ובעזה), עבור בשלוחיה הרחוקים בעירק ובתימן, וכלה בשיגור עצמי של מל"טים מכל נקודה באיראן.

כל תקיפה כזאת מחייבת תכנון מדוקדק. החל מבחירת הכלי המתאים (איסוף מודיעין, תקיפה, התאבדות), דרך בחירת החימוש, וכלה בתכנון נתיב הטיסה כדי לצמצם סיכון לחשיפה וליירוט. זה מייצר כאב ראש לא קטן עבור ישראל, שנאלצת להתאים את מערכי ההגנה שלה לאיום החדש: לא רק טילים שבאים מגבוה, אלא כטב"מים (וטילי שיוט) שמגיעים לאט ובגובה נמוך, ומאתגרים את המכ"מים שאמורים לגלות אותם (ומנגד, מקלים על היירוט שלהם, בגלל מהירות הטיסה הנמוכה, בהשוואה ליירוט המורכב של טילים ורקטות).

למעשה, האיראנים מתלהבים כל כך מהעולם החדש ורווי ההזדמנויות של הכטב"מים, שהם ממקדים כעת את עיסוקם בעיקר בו. לחיל האוויר של משמרות המהפכה אין מטוסים, והאמל"ח שלו כולל מגוון טילים ורקטות, כטב"מים ומערכות שונות להגנה אווירית, שגם אותן הוא מפיץ לשלוחיו. "זה מאפשר לו לממש את מדיניותו - הפעלת כוח מתחת לרף ההסלמה, כלומר לתקוף יעדים מבלי להסתכן במלחמה בעצמו", אומר הגורם הצבאי.

האתגר: סיכול ויירוט

מול ישראל מדובר בשינוי דרמטי במיוחד. "זה לא שיגור טילים שהוא קו אדום שמעל לרף ההסלמה ויוביל בוודאות למלחמה. כטב"מים מאפשרים לפעול יחסית בחשאיות, גם מרחוק, אם כי אנחנו רואים כיום חשש מובהק שלהם מתגובה ישראלית על אדמת איראן".

זה קרה, בין היתר, בעקבות תקיפות שיוחסו לישראל באיראן. תקיפה כזאת, שמיוחסת למוסד, בוצעה באמצעות מל"טים במרץ 2022, והושמדו בה עשרות רבות של כטב"מים מסוג שאהד על הקרקע במפעל בעיר כרמנשאה באיראן. תקיפה נוספת, בפברואר השנה (שאף היא בוצעה באמצעות מל"טים ויוחסה למוסד), פגעה במפעל שבו ייצרה איראן כטב"מים סמוך לעיר כראג'.

התקיפות האלה הסבו פגיעה מסוימת לאיראן וגם העבירו מן הסתם מסר, אבל לא עצרו את התהליך. "האיראנים טובים מספיק כבר היום", אומר סרן י', ראש מדור התרעה בענף איראן בחטיבת המחקר. "הם יודעים לייצר, הם יודעים לשגר והם יודעים לפגוע במטרה. גם אם הם לא באיכות הכי טובה בעולם, הרעיון שלהם הוא לעבוד על כמויות: לשגר הרבה, חלק ייפלו בדרך או ייורטו, אבל יהיו כאלה שיגיעו. מבחינתם זה אמצעי טוב למימוש תפיסת הפעלת הכוח שלהם".

מבחינת ישראל מדובר בכאב ראש גדול. המלחמה הבאה עלולה להביא לא רק גשם של טילים ורקטות, אלא גם איום כטב"מים רב-זירתי מאתגר שיופעל על-ידי שלל גורמים – מיחידות הכטב"מים של חיזבאללה והמיליציות הפרו-איראניות בסוריה, עיראק ותימן, ועד לאיראנים עצמם. תפקיד המודיעין הוא לא רק להתריע מראש כדי לאפשר סיכול או יירוט על-מנת שלא להישען רק על הגנה חזקה, אלא גם לאסוף מידע שיאפשר לחיל האוויר ולתעשיות הביטחונית להכיר את הכלים והאיומים השונים ואת היכולות שלהם ולפתח מענה מתאים בתחומי הגילוי והיירוט באמצעים שונים.

העתיד, סבורים אנשי מקצוע, דווקא מאתגר לא פחות. "אנחנו חיים בעולם שבו בעוד רגע עושים משלוחים עם רחפנים, שכלים יכולים לדבר או להעביר מידע ותמונות אחד בין השני", אומר סרן ל'. "מן הסתם הגיוון ייעצר בשלב מסוים כי כל כלי מחייב מומחים, טכנאים, לוגיסטיקה והפעלה שונה, אבל הכמות רק תגדל – ואיתה גם האתגר".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו