לשחק עם השטן: תעלול הקסמים הכי מסוכן בהיסטוריה

אני יודע שכולם מצפים לעוד טור אקטואליה. אבל אין לי כוח. אני מוצף. זה עושה לי טריגר ואני צריך ריפוי בעיסוק עם פלסטלינה. אולי כולנו צריכים. נשב בחדר אפור, מוזיקה חרישית, כדורים ורודים, אולי לובוטומיה קטנה בשביל באמת להרגיע. אז במקום עוד אקטואליה, הנה הסיפור האמיתי על תעלול הקסמים הכי מסוכן בהיסטוריה.

לפני שנים רבות הגעתי לעיירה שכוחת אל בלואיזיאנה בשם מילטון. לא איבדתי שם כלום, תודה ששאלתם, אבל זה סיפור וצריך נקודת התחלה, אז אל תציקו. נכנסתי לחנות עתיקות ומזכרות. ריח טחב כבד קידם את פניי, כמו ניחוח של מערת קבורה, כמו אלבום תמונות ישן שנשכח בגשם. הבנתם את הפואנטה? גשו לסל הכביסה, קחו גרב ותסניפו, כזה.

תכולת החנות הוקדשה לתקופת המערב הפרוע ולמלחמת האזרחים, ולא היתה מרשימה במיוחד. בחנתי חרב שבורה וחלודה, כשהבחנתי על לזבז האח בצנצנת שהכילה שיניים בחומר שימור עכור מעט. הסתקרנתי, יש משהו מרתק בחלקי גוף של מתים השמורים לנצח, ולא בכדי מומיות הן להיט של מוזיאונים. אבל למה שלמישהו תהיה מוטיבציה לשמור שיניים בצנצנת?

בעודי שקוע בהרהורים, חשתי לפתע בהבל פה חם. "אתה קוסם?" שאל אותי גבר שדוף, נטול גיל מוגדר ובעל עיניים ירוקות בהירות שנדמו כזוהרות בחושך. מעיל אפרפר של גנרל בצבא הקונפדרציה היה תלוי עליו ברישול אלגנטי, והנחתי שמכיוון שרק שנינו בחנות הוא צריך להיות בעל הבית. "לא, אני לא קוסם, למה שאלת?" "כי הרבה קוסמים באים לפה במיוחד כדי לצפות בצנצנת. אלו שיניו של וינצ'נזו הקוסם". "מי זה היה?" שאלתי. "אדם שעשה את טעות חייו. הוא הפסיד אותם בפוקר לנסיך האופל".

וינצ'נזו הקוסם הגיע לאמריקה ב־1880 כדי להתפרסם, אבל המופע שלו הסריח והוא הגיע לחרפת רעב. לא היתה לו ברירה אלא להצטרף לקרקס הנודד של קפטן שיץ כחימום לפטרישיה קינלי, נערת גומי עם זנב שעיר, וג'ימי "התולעת" ווריק, קטוע רגליים וידיים ממלחמת האזרחים שזז עם הלסת.
כשהקרקס הגיע לניו אורלינס הוא פגש בבית זונות את גדול הקוסמים של הדרום, הרוזן קרייץ המפורסם, שהחזיק בסוד המקצועי הכי מבוקש - "נשיכת העופרת", ככל הנראה הפעלול המסוכן בהיסטוריה של הקסמים. קרייץ ידע לעצור קליע אקדח בשיניו. מכיוון שגם הרוזן היה מהמולדת הישנה, השניים מצאו שפה משותפת ובילו בנעימים.

לקראת בוקר אזר וינצ'נזו אומץ וביקש מהרוזן שילמד אותו את הקסם. "אני מוכן לתת הכל בעבור הסוד", הפציר בו. "גם למכור את נשמתך?" חקר הרוזן. "גם", השיב וינצ'נזו השיכור. "ואת שיניך?" נעץ הרוזן מבט חומד. שקט השתרר. דממה. גאוותו של וינצ'נזו היתה על שיניו המפוארות והצחורות. הוא היה מצחצח אותן שבע פעמים ביום. לעומת זאת, שיני הרוזן היו רקובות כמו ליבו חסר המוסר.

עיני הרוזן נצצו: "יודע מה? יש לי רעיון טוב יותר. למה שלא נשחק על זה פוקר? שלושה סיבובים. אם תנצח, אלמד אותך את הקסם ואפילו אופיע איתך, אבל אם תפסיד, אעקור לך את השיניים, בזו אחר זו".

וינצ'נזו הסכים, הוא היה קינג בסנוקר ובפוקר. למחרת התייצב וינצ'נזו בקיטונו המהודר של הרוזן קרייץ. וויסקי משובח נמזג, ומבין הצללים הגיחה דמות כפופה. זקנה עטופת שחורים שהרוזן קרא לה "מאמא". הזקנה שלפה חפיסת קלפי טארוט. הרוזן הסביר שאלו חוקי הבית, משחקים פוקר בקלפי הגורל.

הסיבוב הראשון היה של הרוזן, וינצ'נזו השווה בשני. בסיבוב השלישי והמכריע הציג הרוזן שלשת נסיך, בתוספת קלף השטן וקלף יום הדין. וינצ'נזו חייך, הוא החזיק שלשת קינג, את קלף התלוי ואת קלף האידיוט.

הרוזן עמד במילתו ולימד את וינצ'נזו לטעון אקדח בכדורי סרק, כיצד להחביא את הקליע מתחת ללשון ואיך לגלגל אותו בפה. כעבור יומיים של אימונים אינטנסיביים היה וינצ'נזו מוכן לאשליה הגדולה.

כעבור חודש, ב־15 בדצמבר 1881 לפי מניינם, הגיע היום הגדול. מודעות גדולות בישרו על המופע של וינצ'נזו הקוסם ביריד המפורסם של באטון רוז' לואיזיאנה. קהל רב ונרגש המתין לצפות בקסם המסוכן מכולם. מחוץ לאוהל עמדו מאוכזבים רבים שלא השיגו כרטיס.

פעלול כזה כולם רוצים לראות. אחרי הופעת חימום של ווריק התולעת, שרקד את אגם הברבורים עם הלסת, עלה וינצ'נזו בגלימה שחורה. הוא ביקש מתנדב שיודע להחזיק כלי זין. ידיים רבות הורמו, וינצ'נזו בחר באופן אקראי לחלוטין ברוזן קרייץ. מתוך תיבת מהגוני מפוארת שלף וינצ'נזו אקדח מוכסף עם ידית שנהב. הוא ניגש לרוזן והציג בפניו את פיו הפתוח. הרוזן אישר בפני הקהל שפיו ריק.

אובדן שליטה 

בשעה 19:41 דרש וינצ'נזו מהקהל דממה מוחלטת ונעמד מול הרוזן בריכוז מוחלט. הקהל ישב מתוח על קצה הכיסא בציפייה דרוכה. ב־19:43 וינצ'נזו חרק בשיניו, ואז נקש בהן פעמיים במעין חימום אחרון, וסימן בראשו לרוזן. ב־19:45 הרים הרוזן את ידו, כיוון, ולחץ על ההדק. בשעה 20:10 עדיין גירדו את המוח של וינצ'נזו מהקיר. את שיניו השלמות של וינצ'נזו השיג הרוזן קרייץ מהקברן העירוני תמורת סכום זעום.

בעל הבית סיים לספר את הסיפור הזה, ואני מצאתי עצמי זועם ממש. אכיפה בררנית היא רשע. "אבל היה להם הסכם", מחיתי. "אה, מלאך המוות אף פעם לא מכבד הסכמים. התופת, שמנדריק, הוא לא מקום הוגן. אתה לא יכול לנצח את השטן במשחק שלו, ועוד בחוקים שלו".

"ואיך הגיעו אליך השיניים?" הקשיתי. "שאלה מעניינת, רוצה לשחק פוקר על התשובה?" נשף לעברי ענן גז רעיל. השבתי בשלילה, וברגליים כושלות ברחתי מהחנות. אפילו בשביל סיפור עבור הקוראים היקרים שלי, יש גבול שאני לא חוצה.

"היי סטרנג'ר", צעק לעברי קשיש שישב מול החנות ולעס טבק כי ככה זה בסיפורים כאלה. "תגיד, הבן קרוקודיל הראה לך את השיניים של קאסטר?" "מה גנרל קאסטר? זה לא השיניים של וינצ'נזו הקוסם?" השתוממתי. "אההה, זה של אשתו לשעבר", ירק הזקן. שאלתי למה הוא שומר את השיניים של האקסית שלו והזקן השיב, מהורהר: "שמע, זה סיפור מורכב. לכל אחד יש את השריטה שלו. בוא נאמר שהיא והמאהב שלה ישבו ברכב בקרחת היער, כשבילי בוב המפגר השתכר ואיבד שליטה על הטנדר. זו לא היתה מכה חזקה, הוא הצליח לבלום, אבל לא מספיק מהר בשביל מה שהיה לה בתוך הפה. אז את השיניים הוא שומר למזכרת".