קריאה בספרו של יובל שמעוני "גופת גבר לא מזוהה" הזכירה לי במידה מסוימת צפייה בכתבות הצבע המשובחות של יגאל מוסקו באולפן שישי. כמו שם, גם כאן נפתח חלון אל פיסת חיים, אל דמות שגם אם היא משולי־השוליים של החברה, היא מפורקת בסבלנות רבה לגורמיה. ומתוך התיאור הדקדקני והריאלי לכאורה עולה לעיתים דרמה גדולה - כשבספר שלנו נפתחים החלונות אל כמה דמויות שכאלה.
מדובר ברומן עכשווי וקשוח על מצבנו הקיומי - האישי והכללי - בישראל של היום. העלילה מתרכזת בערב אקראי אחד, בפאב תל־אביבי שולי למדי, שבו כל אחת מהדמויות המתקבצות סביב שולחנות הפאב מייצגת זווית מסוימת במציאות הישראלית.
שמעוני בחר בחירה מודעת בדמויות אפורות וחסרות משקל סגולי חברתי, אך כאלה שבעצם קיומן מסמלות, כל אחת מהזווית שלה, מאפיין משמעותי בחיינו. כך, לדוגמה, מארוואן, טבח הפאב ומהגר עבודה מדארפור, נושא על כתפיו את הטרגדיה העצומה של בני עמו, שנרצחו על ידי כנופיות הג'נג'וויד במהלך מלחמת האזרחים שם; הוא עשה, כמו פליטים רבים, את דרך הייסורים מדארפור לארץ, שבמהלכה בת דודתו מנאל - שאותה הוא מציג כאחותו - נאנסה באכזריות על ידי הבדואים בסיני.
רפיק, שוטף הכלים מעיסאוויה, הוא התגלמות הסכסוך הישראלי־ערבי על קצה המזלג, על הדילמות הקשות של חייו, השפלות הכיבוש והמציאות הקשה שמחייבת אותו - ואת מארוואן - להסתתר מפקחי רשות ההגירה והמשטרה.
ליאת המלצרית ובן זוגה שחר, בשנות ה־20 לחייהם, מנסים לשרוד במציאות הקשה של החיים בארץ ומתנחמים, אולי, במצבם הגרוע אפילו יותר של בעלי השווארמייה הסמוכה לפאב.
נדב, רואה חשבון אשכנזי בן 40, מרגיש שפספס את חייו - פספוס שהחל כבר כשחבריו הלכו לטיס ולסיירות והוא "בסך הכל" הלך לנ"מ. הוא נאלץ לפרוש מהצבא בדרגת רב־סרן, ולא קיבל את דרגת הסגן־אלוף הנכספת, וגם את הקריירה המקצועית שלו העביר בהוצאת ספרים קטנה, במקום למנכ"ל חברה גדולה. אשתו מתנכרת לו, והוא, במה שהיינו קוראים פולניות מצויה, מסתיר את מצבו הבריאותי ממנה כדי לא להפגין חולשה.
רמי ההומלס, דמות נוספת, הוא קורבן קלאסי של התעללות בחלש - והוא גם היחיד שסיפורו מסופר בגוף ראשון ומהווה את החוט שקושר בין כל הדמויות. בהמשך העלילה הוא מידרדר לתהום בספירלה בלתי ניתנת לעצירה.
כל אחת מהדמויות היהודיות מחביאה שלדים בארון ונושאת נטל אשמה שלא נותן לה מנוח: קנאה הובילה את ליאת להלשין על מדריך שרקם מערכות יחסים עם חברותיה אבל לא איתה - ולהביא לפיטוריו; שחר היה מעורב בהתעללות בילד פלשתיני; רמי הרג אדם שלא בכוונה; נדב האשים בתקופת השירות בצה"ל את הנהג שלו בדבר־מה שהוא עצמו היה אחראי לו.
ואולי דרך ההתבוננות בעבר כולם גם חולמים את העתיד. רמי מצפה ש"בורולם" (בורא עולם) יזווג לו בת זוג; ליאת חולמת חלומות רומנטיים על נסיעות לחו"ל עם שחר. נדב, שמתלבט כל הזמן בפרשנות לנסיך הקטן, מקווה שתיקרה על דרכו ההזדמנות להוכיח שהוא גיבור־על שיכול להציל את המצב.
כולם חיים את היומיום האפור כשהם נמלטים מעבר כואב ומפנטזים על עתיד מזהיר.
בשל התיאור הפרטני של הדמויות אנחנו זוכים להכיר אותן לעומק, ולהתוודע למחשבותיהן האמיתיות, הכמוסות. וכאן טמון כוחו העיקרי של הספר: הדמויות בנויות היטב, אמינות מאוד ומציאותיות. כולנו מכירים אותן - מהבית, מהצבא, מהפאב. הן עגולות, אנושיות ומעוררות, כל אחת בדרכה, רגשות חיוביים ושליליים כאחד.
גם המצלול של כל אחת מהדמויות בספר הרב־קולי הזה מרשים: העלגות מעוררת הרחמים של רמי, לדוגמה, היא עקבית ומדויקת לאורך כל הדרך. הזעם העצור של שחר מבצבץ מכל משפט.
פרט מעניין נוסף שראוי לציון הוא צורת ההגשה הייחודית של הטקסט: לאורך סיפורי הדמויות השונות ישנה שורה שנמצאת בראש כל עמוד, מופרדת בקו. כזו שבמקביל למחשבות הפנימיות של הדמות בסיטואציה מהווה מעין "רעשי רקע" של שיחות שמתקיימות בפאב.כך הקוראים למעשה נוכחים עם הדמות באותו הווה, ולא רק מביטים דרך עיניה, אלא גם שומעים דרך אוזניה את הפטפוטים בשולחנות הסמוכים, שמספרים סיפור נוסף, מקביל. זהו "תרגום" יוצא דופן של סאונד מלווה. חידוש מרענן ומפתיע.
שמעוני גם נותן אמירות לא סימפטיות על זוגיות, כמו הזוגיות המתפוררת של נדב ונועה: "ההתרחקות הזאת במיטה היתה המכאיבה ביותר, הציבה גבולות; אפילו הגופים שלהם הכריזו מה שהכריזו". ואמירה חזקה, מאוד רלוונטית לימינו אלה, על העומדים מהצד ולא מתערבים כשהם רואים עוולה המתרחשת לנגד עיניהם. תרומתם השלילית של הנמנעים לאירוע מודגשת בצדק.
ובכלל, ישראל של היום, כפי שעולה מסיפוריהן של הדמויות, היא לא מקום טוב לחיות בו. היא מקום קשה, גזעני, אכזרי ושונא את האחר. היא לא מאירה פנים - לא למהגריה וגם לא לאזרחיה.
וכאן גם מצויה נקודה לביקורת: אפשר לומר שהתיאורים הנוגעים לנקודות המפגש בין הישראלים לפלשתינים, כלומר לעוולות הכיבוש, הם חד־צדדיים, ובכך מערערים מעט את האמינות הכללית של הספר.
לדוגמה, הסיפור של שחר, זה שרודף אותו כל חייו ועליו הוא מחפש כפרה, מחריד וקורע לב. במיוחד מפני שהוא מתואר בלשון מכובסת, שלכאורה ממעיטה בעוצמת הזוועה של המעשים: האכזריות נטולת הסיבה וההסבר שבה מתעללים חיילי צה"ל, ושחר ביניהם, במשפחה פלשתינית, הורסים לה את תכולת הבית, גונבים לה מכונת כביסה, והנורא מכל - לוקחים איתם את בנם, פארס, בן 14, אוזקים וגוררים אותו מאחורי רכבם, ובסופו של דבר מוחצים אותו עם מכונת הכביסה הגנובה.
זהו תיאור שהיה יכול בקלות להשתלב בכל ספר שואה. אנחנו זוכרים שספר הוא לא כתבה בעיתון או סרט דוקו, הוא לא מחויב לאובייקטיביות ולריאליזם עד הסוף, וזה בסדר. איפה עוד נניח את המחשבות הללו אם לא בספר בדיוני, וברור ששמעוני רצה to make a point. אבל אנחנו חיים במציאות הזו יום־יום ומכירים אותה על בשרנו, ולכן גם בעלי אוזן רגישה במיוחד לניואנסים.
נקודה נוספת היא גב הספר, שמרמז על סיווגו כסוג של מותחן, ואפילו מודגש בו היעדרו של בלש משטרתי או פרטי, ולכן "מלאכת הזיהוי מוטלת עליכם, הקוראים". הסיווג הזה חוטא לאמת. גם אם "רצח באוריינט אקספרס" של אגתה כריסטי מוזכר פה ושם - זה עדיין לא הופך את הספר למותחן, וגם אין בכך צורך. זהו רומן חשוב ומדויק, שיישאר עם הקוראים זמן רב.
אבל, זו ביקורת איסטניסית. כמכלול, הספר נאמן למציאות הישראלית העכשווית ומציג תמונה שגם אם היא לעיתים קשה לעיכול, היא אמינה ומשכנעת. הדמויות, כאמור, בנויות לעילא ועשירות מאוד בפרטים. בהתחשב בעובדה שמדובר בספר לא רזה - כמעט 500 עמודים - הוא מציע קריאה שוטפת, שמשאירה טעם לעוד.
גופת גבר לא מזוהה, יובל שמעוני, עם עובד, 496 עמ'
