בחזרה למסלול: בישראל מצופפים שורות מול איראן

המטרה הראשונית בהזמנתו של הנשיא יצחק הרצוג לבית הלבן ולקונגרס כדי לנאום בפני מושב משותף של שני הבתים, היתה ליצור טריז בלב ההנהגה הישראלית ולפגוע בראש הממשלה נתניהו על המגרש שלו. אבל כל זה היה משמעותי כדי לבודד את בנימין נתניהו, להפוך אותו לסוס צולע, כדי שלא יוכל לטרפד את מסע ההתרפסות האמריקני בפני האייתוללות בנושא הגרעין האיראני.

המצב השתנה. הרצוג הגיע השבוע לוושינגטון כאשר הנשיא ביידן במגננה סביב מדיניותו כלפי איראן. שערוריית המסמכים של רוב מאלי, והרחקתו מתפקיד הנושא ונותן מול האיראנים, העלו את כל נושא האסטרטגיה האמריקנית מול הגרעין האיראני לכותרות, והציבור האמריקני, התקשורת והקונגרס התעוררו. יש התנגדות רבה למדיניות האמריקנית של ביידן ובלינקן להגיע גם עכשיו למעין הסכם ותרני בנושא הגרעין.

על רקע זה בא נאום הרצוג בקונגרס, נאום שאולי מבחינת הרצוג עצמו והדמוקרטים הגיע באיחור של שמונה שנים. אבל זה לא שנתניהו דיבר מגרונו של הרצוג. אלא שבמצב הנוכחי הרצוג וראש הממשלה מדברים בנושא איראן בקול אחד. יש סגירת שורות בין מערכת הביטחון, ראש הממשלה, הנשיא וגם האגף הביטחוני באופוזיציה - קרי: גנץ. זאת בניגוד לפיצול קבוצת מקבלי ההחלטות בשנים 2012-2010, שנגרם בין השאר כתוצאה מהתערבותו של הנשיא דאז שמעון פרס.

כשזה המצב, אין עוד טעם מבחינה טקטית לנדות את נתניהו. כך ממש, ערב הטיסה של הרצוג גם נתניהו הוזמן בידי ביידן עצמו לפגישה בארה"ב. פרשנים אחדים סבורים שיש פער גדול בין "הצוות" של ביידן למזרח התיכון לבין הנשיא עצמו. הצוות מורכב משלישייה אנטי־ישראלית: רוב מאלי (שכאמור סולק), סמנתה פאואר והאדי עמר. לטענת פרשנים, כאשר ביידן ונתניהו מדברים ביניהם ישירות, הם מסתדרים היטב ובצורה ידידותית. יתר על כן, היה ניסיון לשמור על נתק בין שני המנהיגים, כי הצוות המזרח־תיכוני חשש שאחד על אחד הם בהחלט יכולים להגיע ביניהם להבנות. בכל אופן, ברור שכאשר השניים ייפגשו - בניו יורק או בוושינגטון - ביידן לא יירדם.

אבל שני אירועים שהתרחשו בישראל מספרים את סיפור ביקור הרצוג והזמנת נתניהו לביקור בארה"ב. האחד והחשוב יותר הוא העליות בבורסה בתל אביב והתחזקות השקל. פרשנים כלכליים מנסים לקשור את זה לאירועי המחאה, ולכך שכאילו בעלי העסקים כבר התרגלו ולא מתרשמים.

האמת היא שהביקור וההזמנה של נתניהו מאותתים שיחסי ישראל־ארה"ב שבים למסלולם, וזה מה שמעודד את מצב הרוח הכלכלי. גם השפל שמדברים עליו בארה"ב מסרב להגיע, והנתונים הכלכליים בארה"ב יוצרים אווירה חיובית גם בישראל. לעומת זאת, בחיל האוויר מנסים לבשל מעשה אלטלנה במובן השלילי - מרידה במרות האזרחית המדינית. לא במקרה מכתב העריקה פורסם ביום ביקורו של הרצוג בוושינגטון. כאשר מתקיים אירוע מחזק למדינה, באים אנשי המטה כדי לפגוע בממשלה.

מי יודע מה עובר במוחם של אלה, שעם ישראל השקיע בהם את מיטב המיליארדים והזהב שלו לאורך עשרות שנים. זה חלק מתרבות המגיע־לי, בגרסת מגורי הטייסים. לראש הממשלה זהו אתגר גורלי להמשך הישרדות המשטר והדמוקרטיה, ולכן הוא חייב לדבוק בהעברת ביטול עילת הסבירות. לא יכולה להיות שום כניעה לסחטנות מיליטריסטית. נוסף על כך, ההנהגה יחד עם הרמטכ"ל תיאלץ להתעמת עם אנשי חיל האוויר, ובסופו של דבר, להדיח את מי שלא יתייצב. גם במחיר פגיעה ביכולות.

עלילת דם נוסח קנדי

ארה"ב מדברת כלפי חוץ בשם ערכים נעלים, אבל מוטרפת על ידי שיח גזעני. יהודים מופקרים בה לאלימות ולאנטישמיות

לפני כשבוע אמר רוברט קנדי הבן במסגרת מפגש עם כתבים במסעדה במנהטן, כי "נגיף הקורונה מהונדס כדי לתקוף לבנים (קווקזים, בנוסח האמריקני) ושחורים, והכי מוגנים ממנו הם יהודים אשכנזים וסינים". קשה לחשוב על אמירה קונספירטיבית יותר אנטישמית מזאת. זו קלאסיקה של תיאוריות קונספירציה, שבמקרה הזה חוברת למסורת עתיקה של יצירת קשר בין יהודים למגיפות.
אבל דוברים יהודים מהססים אם להגיד בפה מלא שרוברט קנדי - שוב בן משפחת קנדי - חשף פנים אנטישמיות במראה התקשורתית. הדברים נאמרו במסגרת הקמפיין שיוצר איום רציני על הנשיא ביידן והמפלגה הדמוקרטית, בייחוד אם קנדי ג'וניור יחליט לרוץ כמועמד לנשיאות מטעם מפלגה שלישית. ארה"ב, שמדברת כלפי חוץ בשם ערכים נעלים יותר מחברות דמוקרטיות אחרות, היא היום חברה שהשיח הגזעני מטריף אותה. הפלג הרדיקלי הפרוגרסיבי ששולט בסדר היום של המפלגה הדמוקרטית כפה על האמריקנים מדד, שלפיו היחס לאדם נקבע לפי מוצאו הגזעי. אין יותר כלל־אמריקני, אזרחות ושותפות בחברה אחת, אלא רק ערב רב של זהויות ומוצאים, ובראש הסולם האדם השחור.

בהקשר הזה השחורים ודובריהם האינטלקטואלים מקבלים פטור מהאשמות באנטישמיות, ואילו יהודים מופקרים לאלימות ונחשבים חלק מבני הגזע הלבן, ואפילו החלק הפריבילגי שבתוכו. תיאוריות קונספירציה מהסוג שחשף רוברט קנדי הבן עומדות ביסוד האנטישמיות זה יותר מאלף שנה וקיבלו תנופה חדשה ב־150 השנים האחרונות.

אביו של קנדי ג'וניור הוא הסנאטור רוברט קנדי, שנרצח בידי מחבל פלשתיני לפני 55 שנים במלון בלוס אנג'לס. האמריקנים, ובייחוד השופרות הליברליים בתקשורת, הדחיקו את העובדה שהוא נרצח לרגל יום השנה למלחמת ששת הימים. קנדי האב נחשב לידיד מובהק של ישראל, אף כי היה מהאגף הליברלי בעל הנטיות השמאליות המובהקות נגד מלחמת וייטנאם. ב־1948 הוא שהה בישראל כעיתונאי בעיצומה של מלחמת השחרור.

נראה שיש דעות מסוימות שנשארות במשפחה, ובמקרה של משפחת קנדי הן דילגו דור. הסבא, ג'וזף קנדי, היה אנטישמי קיצוני ותומך הנאצים. הוא היה שגריר רב השפעה בלונדון, שסייע לחוגים הפרו־נאציים בבריטניה וחיזק את המדיניות הפייסנית. הנשיא רוזוולט נזקק לתמיכתו כדי לשלוט במפלגה הדמוקרטית, והוא היה אחד המכשולים שעמדו בפני רוזוולט כשניסה להוציא את אמריקה מהבדלנות ולצרפה למלחמת העולם השנייה.

כשהשמאל צדק

ב־73' הזהירו במפלגת שמאל חדשה מאפשרות שצה"ל יופעל בנושאי פנים, וישתמש בעוצמתו כדי להתערב בחיים הפוליטיים - כפי שקורה עכשיו

לפעמים לא נעים להודות שחלק מנבואות הזעם של השמאל מלפני שנים רבות, התממשו. למשל, שהפרקטיקות שהשב"כ משתמש בהן בשטחים, הטכניקות של "הכיבוש", יחלחלו לתחומי הקו הירוק. זה נכון בעיקר למעורבות בחיים הציבוריים. נבואה פחות ידועה היתה לגבי צה"ל.
המפלגות המרכזיות בתחילת שנות ה־70 לא התייחסו במצעיהן למעמדו של צה"ל בחברה הישראלית. אבל השמאל הכי קיצוני בקשת הציונית הכין לקראת הבחירות של 1973 מצע עבור מפלגה שתמוקם בין מפ"ם לרק"ח, כשבמרכזה תנועת שי"ח. מחברי המצע היו מאיר פעיל, אבישי מרגלית ומנחם ברינקר. "צה"ל הוא המכשיר להגנת המדינה. צה"ל כפוף להוראות הרשות המדינית האזרחית, ומפקדיו לא יתערבו בעניינים מדיניים", נכתב במצע, שאותו מצאתי בארכיון השמאל הישראלי ברשת.

"צה"ל הוקם לפי העיקרון של צבא העם... הפקדת עוצמתה הצבאית של המדינה בידי ציבור האזרחים הרחב נותנת יסוד למניעת היווצרותו של צבא מקצועני ולמניעת השתלטותו על החיים המדיניים (קרי: פוליטיים, א"ל) וחיסול המשטר הדמוקרטי־פרלמנטרי... צה"ל יופעל רק כנגד אויביה של מדינת ישראל והמתנכלים למדינה, לאזרחיה ולזכויותיה הצודקות. הוא לא יופעל בנושאי פנים (כגון, בעת שביתות)", קבעו מחברי המסמך.

הנקודה המעניינת היא ששלושת המלומדים ראו בצבא מקצועני פתח להשתלטות על הפוליטיקה ולחיסול המשטר הדמוקרטי. היום קשה להכחיש שאנחנו רואים ממש נגד עינינו גורמים בתוך הצבא, שעוסקים בהשתלטות כוחנית על החיים הפוליטיים, ובתוך כך מנסים לחסל את הדמוקרטיה הפרלמנטרית בישראל.

קשה להגיד את הדברים הכואבים האלה, אבל רואים במובהק חלוקה בין אותם סקטורים צבאיים שהפכו כמעט באופן בלתי נמנע ל"צבא מקצועני", לבין אותם אגפים ויחידות הנושאים בעיקר הנטל הביטחוני, והם נותרו כצבא העם. מדובר בחטיבות החי"ר והשריון ויחידות התחזוקה. לעומתם, טייסים, אנשי סייבר ומודיעין הייטקיסטי הפכו לאורך השנים לסקטור שהוא כאילו צבא אחר. מאז מלחמת יום הכיפורים נוהגים לומר על חיל האוויר שהוא אינו חלק מצה"ל, אלא בגדר "צבא ידידותי". הם רואים עצמם אינסטנציה שיכולה לנקוט איומי סחיטה כלפי הרשות האזרחית הנבחרת. זאת התערבות בוטה בחיים הציבוריים בישראל כאשר אנשי הצבא - במילואים, כלומר כחלק מהצבא - חורגים מתפקידם להילחם רק נגד אויביה של המדינה ואזרחיה, ובמקום זה מפנים באופן סמלי את הנשק התודעתי כלפי אזרחי ישראל.

הקב"ר מטיימס סקוור

חשיבה קבוצתית וקונפורמיזם מוחלט, שמכופף את ראשו לשפה של משרדי פרסום ודיקטטורים תעמולתיים: זה לא מה שהיית מצפה מקצין מודיעין בכיר

לפני 32 שנים התראיין תא"ל יואל בן פורת המנוח בתוכניתו המיתולוגית בגל"צ של יעקב אגמון, "שאלות אישיות". זה היה זמן קצר אחרי סוף מלחמת המפרץ הראשונה. די הרבה זמן חלף, אבל בכל זאת אביב 1991 זה לא פרהיסטוריה. רק מי שמכיר את האיש והנושא קולט בסוף הראיון, שהפרט החשוב ביותר בביוגרפיה של תא"ל בן פורת לא מוזכר. הוא נשמר בסוד.

הוא נשאל אם הוא "מרגל", והמאזין מבין בהדרגה שבן פורת, שהיה דובר צה"ל, הוא גם איש מודיעין. אבל בשום שלב לא נאמר שיואל היה מפקד יחידה 8200. הוא נכנס לתפקיד כשעוד היתה 848, ופרש ממנה כאשר המספר שונה ל־8200, מייד אחרי מלחמת יום כיפור, כדי לבלבל את האויב...

קשה לשים את האצבע מתי השד יצא מהבקבוק ויחידה 8200 הפכה למותג, אפשר כמעט לומר מותג מסחרי. 40 שנה אחרי המלחמה עמד ספי בן יוסף על הבמה בכנס של יוצאי המודיעין שעסק "באמצעים המיוחדים". הוא אמר, שגם היום - דהיינו, לפני עשר שנים - הוא מתקשה לבטא במו פיו את המושג הזה של "אמצעים מיוחדים" ו"מקורות מיוחדים", והוא מתקשה לדבר על זה בפומבי משום שעשרות שנים הסודיות סביב הנושא הפכה לטבע שני עבור משרתי היחידה. משרתי היחידה לא דיברו, ורק ציינו שהם משרתים - או שירתו בעבר - במודיעין.

לא יודע אם ליואל היה אקדח בהישג יד. אבל כשהיה מפקד היחידה, הנאמנות למדינה, לעם ולהיסטוריה היהודית בתור לוחם ששרד את השואה עשתה אותו למאוד מחמיר בגישתו לנאמנות חייליו וקציניו. במקרה ידוע הוא דרש שקצין שחזר מהשבי יעמוד לדין.

אל"מ כ', סגן מפקד היחידה לשעבר, לא חזר מהשבי, ולא עמד בלחצים הפסיכולוגיים של אמני החקירות הסובייטים והערבים. בכל זאת, הוא החליט לעשות לאויבי ישראל את החיים קלים יותר. אני מניח שהוא מבין את זה, ולכן מעשהו חמור עוד יותר. הוא הודיע לעם ישראל ולעולם באמצעות ה"ניו יורק טיימס", כי הוא מפסיק את שירותו במילואים. בואו לא נצטעצע. הוא אמר כי "העברת החוק לביטול עילת הסבירות... מהווה צעד... בדרך להפיכה משפטית שתוביל את מדינת ישראל להפוך לדיקטטורה".

הלוואי שיואל עצמו וחבריו היו כל כך זהירים לפני 50 שנה, בבואם להעריך אם כך וכך דיוויזיות ואמצעי גישור ובריחת יועצים סובייטים מובילים למלחמה. מה שמדאיג הוא החזרה התוכית על המנטרות של "המחאה", "הפיכה משפטית", "דיקטטורה". יש לנו קודם כל חשיבה קבוצתית, קונפורמיזם מוחלט, שכופף את ראשו לשפה של משרדי פרסום ודיקטטורים תעמולתיים. זה לא מה שהיית מצפה מקצין מודיעין בכיר.

לאחר שנים שלא הייתי בקשר עם היחידה, שמעתי באקראי שיוצאי היחידה משתמשים במושג "הקב"ר המזמר", תוך כדי שעושים לאיש עצמו רצח אופי. מעניין מה יהיה שם המחזמר של אל"מ כ'; אולי "הקב"ר מטיימס סקוור".