שיבוש בלתי סביר: תרחיש הקפיטול מתקרב לירושלים

זה היה 6 בינואר ישראלי. קבוצת פורעים, כפי שגם יו"ר הכנסת אמיר אוחנה הגדיר אותה, פלשה בדרכי תחבולה לבית המחוקקים וניסתה לבצע בתוך הכנסת מה שפעם היו קוראים סבוטאז'ה, הביטוי החביב על בן־גוריון. חסימת הכניסה למליאה בטרם ההצבעה בקריאה ראשונה על צמצום עילת הסבירות. זה היה רגע של בהירות מוסרית. מה שאנחנו צופים בו זה חודשים, אבל השבוע באופן ברור וגלוי - זהו מאבק נגד הדמוקרטיה הפרלמנטרית. החדירה לכנסת בוצעה תוך סיוע מבפנים של חברי הכנסת מירב כהן ונאור שירי מ"יש עתיד". בארה"ב רבים הועמדו לדין על ההסתערות שבוצעה על הקפיטול ב־6 בינואר 2021. חלק מהם קיבלו עונשים של כמה שנות מאסר. אבל בתקשורת הישראלית זה מכונה "פעולת מחאה".

מה ההבדל בין כניסה לקפיטול בכוח, דרך חלון מנופץ, לבין כניסה בעורמה תוך הונאת מערך האבטחה של הכנסת? גם העוזרת של ח"כ גלעד קריב היתה בתוך האירוע, ואישור השהייה שלה בכנסת נלקח ממנה והוחזר בעקבות התערבות אישית של קריב. כך דווח ב"קול ישראל".

זו היתה מתקפה נקודתית. אבל מסביב התנהל השבוע בליץ מתואם של בכירי הביטחון בדימוס, שהגבירו את הלהבות בקריאות שלהם להתייצב ב"רגע האמת", ובהדדיות מושלמת תקף נשיא ארה"ב ג'ו ביידן את ממשלת נתניהו בתור הממשלה הקיצונית ביותר בתולדות ישראל. הוא לא פירט אם היו עוד ממשלות קיצוניות וזאת הקיצונית שבהן, או שהממשלה הנוכחית קיצונית על רקע מתינות כוללת של השלטון בישראל מאז היווסדה.

מייד אחריו זרק השגריר האמריקני גפרור בוער בראיון ל"וול סטריט ג'ורנל" ומצא הצדקה להתערבות אמריקנית בענייניה הפנימיים של ישראל כדי לשמור שלא תרד מהפסים. עוד חומר בעירה בבליץ הלחצים: זה כמה ימים הציבור הישראלי מופצץ בדיווחים ובפרשנויות שליליות על הרפיון בגבול לבנון, על מתיחות גואה, ופעולה צבאית שלא יהיה מנוס ממנה כדי להיפטר מכמה התגרויות על הגבול, כולל ירי טיל נ"ט. חיזבאללה מריח חולשה, אומרים בעיתונים.

השיטה מבוססת על לחץ פסיכולוגי, שאמור במצטבר לערער את יציבות הממשלה, להפחיד את נתניהו, לגרום לירידה בתמיכה הציבורית בו, ובסופו של דבר להביא אותו לעשות שיקול של רווח והפסד ולהחליט לעשות סבב ב' של הקפאת החקיקה.

הפעם זה לא עבד, וזה לא יעבוד גם בעתיד בהקשר של העברת הרפורמה המשפטית החבוטה, לאחר כל המיתונים והקיצוצים בה. אנשים שרואים את תפקודו של נתניהו מקרוב סיפרו כי ביום שני נתניהו התנהל והתנהג אחרת לגמרי מאשר בסבב ההסלמה הראשון שהביא להקפאת החקיקה. זה היה לפני כארבעה חודשים, נתניהו היה מתוח ולחוץ. ואילו השבוע הוא נצפה רגוע ובוטח בעצמו במובן החיובי של המילה. בשבוע האחרון שר הביטחון גלנט והרמטכ"ל רא"ל הלוי יישרו קו בצורה ברורה נגד הסרבנות. "אין לנו הרשות במציאות הנוכחית לא להתייצב לכל אתגר", אמר הרצי הלוי בטקס חילופי מפקדים בפיקוד דרום. "כל מי שקורא לסרבנות איננו פועל כחלק ממחאה לגיטימית", אמר גלנט בבה"ד 1. הדברים האלה חיזקו את תחושתו של נתניהו שהוא עומד על רצפה ישרה ויציבה.

הגורם הנוסף הוא העוגן, הבייס של בוחרי הימין, שתובע התקדמות בחקיקה. הנשיא הרצוג טעה בהערכתו כאשר ניסה לקרוא לחידוש השיחות ונענה בסירוב. ראש הממשלה לא יכול להקריב פעם שנייה את ריבונות הכנסת לטובת שיח עקר עם גנץ ולפיד, שמטרתם לפורר את הכנסת תוך שהם תופסים טרמפ על בית הנשיא. הקואליציה שנתניהו עומד בראשה נישאת על גל חיובי, בעוד האופוזיציה, בייחוד זו שברחוב, נסחפת לשפל.

אישית לוחצת

אהוד ברק ובנימין נתניהו מסתכלים זה לזה בלבן של העיניים כבר יותר מ־53 שנים. הראשון יכול אמנם לשבש ולפגוע, אבל לשני יש מנדט מהציבור

אף שלא זה הנושא העיקרי, יש במאבק המתחולל בישראל ממד אחד של עימות אישי. אהוד ברק ובנימין נתניהו ראש הממשלה, שני אישים דומיננטיים שמסתכלים זה לזה בלבן של העיניים כבר יותר מ־53 שנים. ותיקים ביחידה שהשניים שירתו בה ושאהוד ברק גם פיקד עליה, חושבים כבר מתחילת המשבר הנוכחי שזה בסך הכל עימות אישי בין השניים, אין שום דבר מעבר לזה. זה כמובן לא נכון.

אבל נכון ומדויק שהבדלי המנהיגות ביניהם משתקפים בעימות ההיסטורי הזה בין ראש הממשלה לבין ברק, שמחרף ומגדף ללא הפסק. נתניהו הוא מנהיג היסטורי שקמה בו רוח; ברק הוא בסך הכל הטופ של מה שיש לממסדים המושחתים בישראל להציע; הוא פסגת היצירה של דמות הצבר והחינוך של ערכי תנועת העבודה. ואיזה כישלון. נתניהו הוא מנהיג מהסוג שעם ישראל מחפש ומוצא רק פעם בחצי מאה. אינדיבידואליסט מקורי, עצמאי, מסוגו של אהרון אהרונסון, ובהקשר הזה מומלץ לקרוא את הרומן הגדול של משה שמיר "עד הסוף". מנהיגים כאלה בתולדות העם היו שנואים ואף מנודים על ידי האגפים השונים של המנהיגות המשתלטת בכל תקופה על צרות האומה.

ברק הוא אדם ללא דרך וללא מצפן ערכי פוליטי אידיאולוגי. שוב הגיע הזמן לצטט את אורית שוחט בטור שכתבה ב"הארץ" (14.7.1995) בעקבות הופעה של אהוד ברק לקראת כניסתו לממשלת רבין תוך שהוא מאיים על חופש העיתונות. הרקע, התפוצצות פרשת צאלים ב' עקב פרסום תחקיר "ידיעות אחרונות": "אתמול בערב, בתוכנית הטלויזיה 'שיחת ועידה', נולד אריאל שרון חדש. אהוד ברק, האיש שעומד להיות בעוד כמה ימים שר הפנים של מדינת ישראל, פרץ לאולפן רכוב על טנק וירה פגזים על כל מטרה אזרחית שנעה בשטח... לציבור אין ברירה אלא לקבל את גרסת ברק כאמת מוחלטת משום שברק, לפי דבריו, הלך בשדות 35 שנה וירה באנשים ממרחק שרואים בו את הלובן בעיניים...

"עכשיו הוא אזרח, ואפשר רק לקוות שאחרי כמה שנים שהוא יכהן כשר הפנים לא יתברר שהוא באמת מתכוון לעשות סדר בעיתונות, ולבקש מאיזה שופט שיבדוק מה קורה בה. גם ההצהרה הזו היתה מצמררת משהו. לאהוד ברק יש שיטה בדוקה להתמודד עם האשמות. כך היה בוועדת החקירה שבדקה את תפקוד צה"ל במערת המכפלה, כך היה אחרי מבצע דין וחשבון, וכך בעקבות צאלים. ברק אף פעם לא משיב לטענות נגדו. הוא מטיף, תוקף, מאשים, מחלק ציונים, ובסופו של דבר מצליח לערפל את חושי המאזין במה שדומה יותר לשטיפת מוח... מה שנורא הוא שברק עובר מהצבא לפוליטיקה, ומזמן כבר לא ראינו דוגמה מוחשית כל כך לסכנה הטמונה במסלול הקידום הזה".

גם פרופ' יולי תמיר, שהיתה שרה בממשלתו, לא נרתעה מלהצהיר בגלוי בראיון של ארי שביט כי למען השלום אפשר לוותר למשך שנה על הדמוקרטיה. מאחר שלא ידוע על הערת נזיפה של ברק כלפיה, היא כנראה ביטאה הלך רוח בקרב האליטה הנאורה והמתקדמת ששלטה במפלגת העבודה בימי ברק, והמו"מ המסוכן בקמפ דיוויד.

אבל ברק בכל זאת חווה דברים שביבי הצליח להימנע מהם. כקצין בכיר בצה"ל - ואין אחד שלא עובר את השחיקה הזאת - הוא טולטל קשות בעקבות מחדלים שמתרחשים מעת לעת בצבא. טבח כזה או אחר, ועדות חקירה, תאונות אימונים קטלניות - לפחות שתיים מאוד ידועות - וניסיון לגרש 415 מחבלי חמאס ללבנון. וכישלונות מבצעיים. צריך להיות מאוד חזק ועם מצפן מדיני היסטורי כדי שאירועי הרמטכ"לות של ברק לא יסדקו את השלד שמחזיק אותו. היה לו שיפוט גרוע כראש ממשלה, ולא ניכנס לזה. נתניהו, לעומתו, הגיע לפוליטיקה במעמד של כוכב זוהר כשישבנו עוד לא טוגן על המחבת והטפלון היה ללא שריטות. הוא בנה את גדולתו על טיפוח גדולתה של ישראל.

ישראל של נתניהו היא לא מעצמה אזורית, אלא מעצמה בינונית על המגרש העולמי; אם מדינות קטנות כמו קטאר או סינגפור משגרות זרוע ארוכה ומכות הרבה מעבר למשקלן, הרי ישראל החזקה והגדולה משתיהן ודאי וודאי שיכולה לעשות זאת. היא רק צריכה להפנים את הכוח האמיתי שלה, ולא להיכנע לדימוי העצמי הנמוך של מדינת חסות המקבלת תכתיבים מכל העולם. נתניהו ידע למנף את העוצמות של ישראל ולהרים את האף מעבר לקפל הקרקע הקרוב, שמאחוריו מסתתר איזה נער גבעות פלשתיני ובידו קולפן של תפוחי אדמה ומאיים להשמיד את הציונים.

בעימות הנוכחי הוכיח נתניהו את עליונותו האינטלקטואלית בכך שגרם למארגני המרי לצאת מהמסתור ולחשוף את שיטות הפעולה שלהם. זו היתה תוצאת סבב החקיקה הראשון שלא התממש אלא הוקפא ועבר למגעים חוץ־פרלמנטריים בבית הנשיא. השיטה של מארגני המחאה היא של הגברת לחצים מכל עבר, הרבה מאוד לוחמה פסיכולוגית, כשלטובתה משחקת התקשורת כולה, למעט אולי כלי תקשורת ספציפיים המסומנים באופן חלקי כ"ימניים". אנשי המחאה לא נחשפים אליהם.

השיטה לא כוללת פעולה ישירה של הכרעה כגון השתלטות צבאית, אבל רמת ההסתה היא באוקטן דליק ומסוכן. למשל, יובל דיסקין: "המדינה נמצאת מול מי שמבקשים לקעקע את יסודותיה ואת ערכיה. גם במאבק הזה יש משקל עצום ללוחמים. על כן השעיית ההתנדבות למילואים היא המעשה הנכון. זהו מעשה דמוקרטי לגיטימי ואפילו הרואי, שצריך לנקוט מיידית על מנת לבלום, ממש עכשיו, את ההידרדרות לתהום. זמנים בלתי רגילים דורשים מעשים בלתי רגילים. הגיעה העת!". זו התבטאות אפוקליפטית שעלולה להדליק ליחידים את הפתיל ולהוביל למקום רע מאוד.

מול הרטוריקה והפעולות שנועדו להשיג אפקטים של מצור ובלבול ופיצול בהנהגה, פגשו אנשי המאבק האנטי־פרלמנטרי ממשלה אחרת בסבב הנוכחי. מאחר שהשיטה כבר ידועה, והמספרים ירדו, מה שנדרש הן  לכידות פנימית ועמידה נחושה. המספרים הגדולים של ברק הכזיבו או שלא היו כל כך גדולים כמו שסיפרו לנו. התעמולה המגייסת מבוססת על שקרים בוטים: נגד הדיקטטורה. דמוקרטיה מול דיקטטורה. "הפיכה משפטית", "הפיכה משטרית". רק בימים האחרונים כתב אחד הפרשנים הוותיקים, סבר פלוצקר, כי לייחס לנתניהו דיקטטורה זה "לא נדבק". מי שהלך לקמפ דיוויד כשמאחוריו פחות מ־40 חברי כנסת בקואליציה הוא מגלומן, ובוודאי שאינו ראש ממשלה דמוקרטי. זה אהוד ברק.

אהוד ברק מאמין זה שנים רבות שגילויי כוחנות ואף אלימות תוך כדי קמפיין מעניקים לו תמיכה בציבור שאוהב לראות "מנהיגים חזקים". כך היה בקמפיין 99' שבו ניצח. הוא לא מבין שהחלק החזק ב"מנהיג החזק" הוא הרוח. בעבר מי שמשח אותו לכאורה למנהיגות לאומית היה חיים גורי, שנכח באירוע יום ה־30 לנפילת יוני נתניהו, שהתקיים בירושלים. הוא תיאר את הופעתו של ברק, אז אלוף־משנה, כדמות המנהיג הלוחם, הספרא וסייפא, עוד מימי יצחק שדה. כל זאת בלי לנקוב בשמו החסוי. גם ההספד שלו בהלוויית אברהם ארנן עשה רושם.

אבל זה אולי ההבדל הגדול בינו לבין ביבי. הקהל היה מצומצם, הכיר מקרוב את אברהם ארנן, היה קשוב לרחש האורנים וזכר את מלחמת השיירות והגדוד הרביעי. הקהל של נתניהו בנאומיו באו"ם או בקונגרס היה של שגרירי האומות ומנהיגיהן, מבייג'ינג עד אבו דאבי, ומברלין ועד מוסקבה. ועכשיו מתברר שברק אמנם יכול לשבש ולפגוע, אבל לנתניהו יש מנדט מהציבור, שאותו הוא כנראה מתכוון לממש.

אומץ לסרב לסרבנות

בכירי הביטחון בדימוס הצליחו ליצור לינקג' בין הרפורמה המשפטית לבין המצב הביטחוני. זה סוג של לקיחת המדינה כבת ערובה וסחיטת הממשלה

נוכח המצב הביטחוני, שמחייב פעולת מנע רחבה נגד חיזבאללה, הצליחו בכירי הביטחון בדימוס ליצור לינקג' בין הרפורמה המשפטית לבין המצב הביטחוני. זה סוג של לקיחת המדינה כבת ערובה וסחיטת הממשלה - להיכנע לדרישת המחאה. השבוע ראיתי מאמר יוצא דופן של דובי הלמן, חבר קיבוץ יטבתה, שהיה מח"ט צנחנים בעברו ובמלחמת יום הכיפורים היה המפקד שהכריע את הקרב בסרפיאום. "באופן פרטי הכרתי רבים מקציני הקבע לאורך השנים, הכרתי והוקרתי. הם עבורי חברים ומורי דרך. ולמרות זאת קשה לי לשמוע אותם נואמים בכיכרות, או קוראים לעריקה, או מייסדים קבוצות מחאה", הוא כותב במגזין האינטרנטי "בין חברים", שנועד לקהילת הקיבוצים וסביבותיה.

"אני שומע ולא מבין את ההנמקה הנפוצה שהשירות שלהם נעשה בהתנדבות וכי שינוי משטר או ממשלה מושחתת הם עילה להפסיק את ההתנדבות. ממתי שירתנו עבור ממשלה כלשהי? ממתי נשבענו אמונים לממשלה או למוסדות המדינה? נשבענו אמונים למדינה, שהיא מדינתם של כל אזרחיה ללא הבדל של דעה ודת. אף פעם לא היו בינינו הסכמות על הממשלה... אף פעם לא עמדה השאלה אם השירות שלנו הוא שירות מותנה. הוא היה תמיד לא מותנה ולא מפנה עורף לליבה של השירות הצבאי, והיא הבטחת ביטחונם של האנשים וביטחונו של עם ישראל.

"אני מגנה ללא היסוס גם את יקירי נפשי, רעיי לתמיד, על כך שהם מפירים את ברית האמונים שעליה קמה מדינת ישראל, שעליה קם צבא ההגנה לישראל", חותם הלמן את מאמרו. אגב, מגזין האונליין הנפלא הזה ערוך בידי עזרא דלומי הבלתי נלאה, שמסור גם לעניין של ממר"י.

כמה מהמנתחים האסטרטגיים הנציים שאינם דווקא ממצדיקי הממסד הביטחוני סבורים שהרפיון בתגובה לכמה אירועים על גבול לבנון חייב לעורר סימני שאלה לגבי תפקודו של צה"ל, כמו גם תפקודה של הממשלה. צה"ל כבד וביורוקרטי. אבל היתה תקופה בימיו של רא"ל גדי איזנקוט שצה"ל פעל בקנאות לשמירת הריבונות, בעיקר על הגבול. הוא עשה זאת על הגדר בעזה, והפעולה הזכורה ביותר היתה השמדת המנהרות החודרות מגבול לבנון.

צה"ל הוא זה שצריך לפעול מול ההפרות של חיזבאללה. יש לו מנדט לכך, והוא לא צריך לחכות להנחיה מצד הקבינט הביטחוני. הדיבורים על שני האוהלים מוצו. אחדים טוענים שחברינו בארגוני המחאה עשו דה־לגיטימציה כל כך יסודית לממשלה, עד שנוצר מצב שאף שבקבינט הביטחוני יש רוב גדול לשרים ששירתו שירות קרבי מלא, ובהצטיינות - הדימוי הוא של שני שרים שלא שירתו, או שירתו במקוצר. נדמה שדובי הלמן אמר בנושא את דברו ולא משנה מי מחליט, אריק שרון חשב ערב מלחמת ששת הימים שאשכול יכול למנות גם את בבה אידלסון לשרת הביטחון, וצה"ל יגיש את הניצחון לעם ישראל.

חרם בין ידידים

מול חרושת של תעמולה רפובליקנית שהציגה את הנשיא כבובה חלשה, נתניהו הקפיד להדגיש עד כמה ביידן הוא מנהיג יציב ושולט במצב

נדמה שהנשיא ג'ו ביידן מוקף בחבורת פנאטים שלא מוכנים לראות את ראש ממשלת ישראל נתניהו יושב ליד הנשיא בבית הלבן. שום שיקול של אחריות לאומית או בינלאומית לא משחק כאן. נתניהו עמד קרוב וגם התחבק פעם או פעמיים עם הנשיא לשעבר טראמפ, וזה מספיק להפוך אותו למצורע. זה מספיק כדי שמדיניות ארה"ב במזרח התיכון תסבול מעיוות של עשיית הכל הפוך ממה שטראמפ עשה. זה לא רק זה, אבל זה גם זה.

נתניהו, בשיחה עם ביידן, עלול להביך אותו באמירת אמיתות קשות; גם אמירת האמיתות האלה בדלתיים סגורות על איראן תעמיד את ביידן בנחיתות. ישיבה או עמידה משותפת מול העיתונאים תחשוף את שבריריותו מול מנהיג ישראלי חד ואנרגטי, וכזה שמסוגל להעביר מסרים גם לעם האמריקני. בשביל מה הוא צריך את זה. לא נותר לנשיא האמריקני אלא לייצר סביבו מערכת של הרחקה ודחייה.

הוא מזיק לישראל רק במידה שהוא מעצים את איראן ואת ארגוני הטרור הקשורים בה, אבל ביידן לא גרם עד עכשיו נזק ישיר לישראל. התנהגותו היא סוג של בגידה בנתניהו, כיוון שבביקורו בישראל בימי מלכותו של לפיד הוא נפגש עם נתניהו כראש האופוזיציה, שהיה בעל סיכויים להיבחר לראשות הממשלה, ובנוכחות רון דרמר. בניגוד לדף המסרים הרפובליקני, שהציג את ביידן כבובה חלשה שמישהו אחר מושך בחוטיה, דרמר ונתניהו הדגישו בכל מקום שביידן הוא מנהיג יציב, נוכח ושולט במצב. שרים קיצוניים בממשלה זה תירוץ קלוש וחלוש. ראש ממשלת הודו עצמו קיצוני הרבה יותר מכל שחקני האגף הקיצוניים בממשלה, והנה הוא התקבל בחמימות בבית הלבן. הנשיא אובמה התרועע בידידותיות מופגנת עם שליט רודני בקובה.

אבל התנהגותו של ביידן בעניין ישראל חוברת למסוכנותו בזירה הגלובלית. יש לו מניות במלחמה זוועתית באוקראינה, וכפי שהוא מחרים את ראש הממשלה ואת יורש העצר הסעודי על רקע אידיאולוגי (כאילו שיש משהו משותף מבחינה אידיאולוגית בין הסעודי לישראלי), כך הוא מחרים גם את פוטין. כל זאת תוך התעלמות מהמחיר הנורא שתושבי אוקראינה והעולם משלמים על התקשורת הלקויה עם רוסיה. בעידן גרעיני חדש העובדה שאין לביידן שליח מיוחד מול הקרמלין, כמו בימי קיסינג'ר, היא פתח לאובדן שליטה ברמה רדיואקטיבית.

אפשרות של מלחמת מעמדות

נוצר הרושם שהמעמד השליט משתמש ביתרונו הכלכלי כדי להכביד על המעמדות הנמוכים, המתעקשים לקבל את חלקם בעוגת הדמוקרטיה הישראלית

בכירי המשק, קרי - מיליונרים אם לא מיליארדרים - שותפים למאבק נגד חקיקת הרפורמה. למשל, מנכ"לי הבנקים הגדולים. בעלי חברות מסחריות כמו פוקס ומקדונלד'ס, ביג וקוקה־קולה, כולם מרוויחים הרבה כסף מהציבור. ואליהם חובר כמובן נגיד בנק ישראל, שהודיע כי לא יעלה את הריבית, אך הזהיר מפני קידום החקיקה. ואם האינפלציה לא תתנהג יפה - בגלל הרפורמה, כמובן - הוא מבטיח להעניש את אזרחי ישראל בהעלאת ריבית נוספת.

בקרב הכלכלנים האולד־פאשנד, המיושנים, היה פעם מושג, והוא כנראה אקטואלי מאי־פעם - "אינפלציה של עלויות" או של "הוצאות". הנגיד פרופ' ירון מכיר רק אינפלציה של ביקושים, ובדרך הוא בעצמו מעודד את ניפוח האינפלציה בכך שהריבית הגבוהה נכנסת לחישובי העלויות של היזמים ובעלי העסקים. בכך הוא תורם את תרומתו למחאה, לגידול האינפלציה תוך כדי מיתון במשק וליצירת ציפיות לעוד עליית מחירים. הרושם הוא שאנחנו עדים נוסף על הכל למלחמת מעמדות, כאשר המעמד השליט, שבתוכו שכבת עשירים עבה ונוטפת, עושה הכל כדי להכביד את ידו על המעמדות הנמוכים, שדורשים את חלקם בעוגה השלטונית בעקבות השמועה שישראל היא מדינה דמוקרטית.