בן הזמן: לזכרו של חופני כהן

"כשהשמש עולה, לה לה לה, היא עולה בגללה, לה לה לה". תחשבו שנייה. באיזה קול השיר הזה מתנגן לכם בראש? אם שום קול לא עולה לכם, אתם צעירים מדי. אם זה קולו של שייקה לוי, אז כנראה אתם מחובבי הגשש החיוור, ואם זה עולה לכם בקולו העמוק והחם של חופני כהן, אתם מהנדירים שממש זוכרים את עידן הענקים הסמויים מהעין.

חופני כהן נפטר השבוע. הוא היה זמר נהדר, ספדו לו, מחלוצי הזמר המזרחי בישראל. אין ספק שלפרקים חופני היה המועמד הכי נכון להיות הפנים של מהפכת המוזיקה המזרחית, אך המציאות היתה מורכבת, מסובכת ומפותלת בהרבה. כדי להבין את סיפורו של חופני, צריך להבין את ההיסטוריה הארוכה והמתסכלת של השתלבות יוצאי ארצות האסלאם בתרבות הישראלית.

מדינת ישראל הצעירה היתה מקום איחוד גלויות יהודיות כדי ליצור מהם עם ישראלי. ממרחק השנים, תהליך "כור ההיתוך" נתפס כניסיון למחיקת הזהות של העולם החדשים כדי ליצור ישראלי חדש יש מאין. אך בזמן אמת כור ההיתוך נתפס כפתרון לבעיה הייחודית של מדינת ישראל. בדומה למדינות מהגרים כמו ארה"ב למשל, העולים בישראל הגיעו מתרבויות שונות. אבל בשונה ממדינות מהגרים אחרות, כאן כל העולים החזיקו באתוס המאמין כי למרות השוני התרבותי, כולנו יהודים. כתוצאה מכך היה מובן הצורך להתיך את השוני בין תרבויות העדות השונות, מתוך רצון ליצור מהן סגסוגת חדשה שתכיל את כל חלקי המקור אבל תהיה משהו חדש לחלוטין.

בניגוד למקובל לחשוב כיום, היוצאים מארצות האסלאם שיתפו פעולה. בשלושת העשורים הראשונים של מדינת ישראל התרחשו כמה וכמה ניסיונות להכניס את תרבויות המזרח לתוך הזרם המרכזי של התרבות. הקבוצה המובילה בהנכחת תרבות המזרח בתוך התרבות הישראלית המתחדשת היתה יוצאי תימן.

ברכה צפירה ושושנה דמארי יצרו מודל של מזרחיות ישראלית שהכיל משהו מהצליל ומהקצב של העדה, אך יצרו אותו בהקשר של מה שנתפס כתרבות עילית - התרבות האירופית. צפירה, שהתחתנה עם נחום נרדי, לימדה את נרדי את המקצבים והסולמות של הלבנט, אבל כיוונה אותו לכתוב את המוזיקה הזו רק לכלים קונצרטנטיים של תזמורת אירופית. שושנה דמארי היתה צריכה את חותמת הכשרות במילות אלתרמן ואת הלחנים והתזמור של וילנסקי, כדי לשיר את העלייה מתימן ועל החמור הקטן בלעם.

זה אמנם היה המעט שהתקבל מתוך שפע תרבותי עצום שנדחה, אך אפילו מעט זה סימן עבור יוצאי ארצות תרבות האסלאם שיש אפשרות להיות ישראלי של גם וגם, גם קצת מזרחי וגם הרבה אירופאי.

עד שלהי שנות ה־70 מי שרצה להדגיש את המזרחיות שבו בצורה מובהקת יותר, נידון לשוחות השכחה. האפשרות שסימנו צפירה ודמארי - כמעט מזרח עטוף בהרבה מערב - נראתה כמסלול הטוב ביותר להיכנס לתוך התרבות הישראלית ולהגיע רחוק. התפקיד הזה הוטל על כתפי בני הדור השני של העולים החדשים. דור של ילדי מהגרים שהוריהם עלו ארצה באמצע חייהם, ואילו הם נולדו או גדלו מגיל צעיר במדינת ישראל, יצורי כלאים של התרבות הישראלית שהתגבשה בחוץ ותרבות הגלות שהשתמרה בבית.

יגאל בשן (בשארי), עפרה חזה וגלי עטרי החדירו משהו מהתרבות התימנית לתוך הישראליות ברמות שונות של הטמעה והצלחה. אגב, הלהיטים המערביים של יגאל בשן האפילו והסתירו את הניסיונות הנועזים שעשה באלבומו הנשכח - "צבעים", שהציג חיבור מבריק של מזרח עתיק ומערב מודרני.

לתוך העולם הזה הגיח חופני כהן, בנו הבכור של שלמה כהן, הלא הוא סולימאן הגדול, יליד הארץ וחלק מ"חבורת האש" שהורכבה מיוצאי המחלקה הערבית של הפלמ"ח. סולימאן נודע בזכות קולו החזק והמרעים, כמי שיצר את מודל זמר הקומזיצים סביב המדורה. בשנת 46' נולד יורש העצר חופני, שלימים יזכה לכינוי סולימאן הקטן. מגיל צעיר צורף חופני אל החפלות המשפחתיות והשירה בציבור, וכך כבר בנעוריו סומן כמי שביכולתו להיות הדמות שתפרוץ את הדרך של התרבות התימנית והמזרחית אל לב הזרם המרכזי בישראל כשווה בין שווים.

בשנת 76' התמודד חופני בפסטיבל הזמר והפזמון בסגנון עדות המזרח, עם השיר "בת הזמן" ("כשהשמש עולה, לה לה לה"). דמותו עטורת התלתלים וקולו החזק, שסלסל בחיוך קל בקצה התו, הפכו את השיר לפופולרי מאוד. נראה היה כי הדרך של כהן אל מרכז הבמה סלולה. אלא שהמוזיקה שעטפה את שיריו של כהן באותה עת היתה רחוקה ממה שהתבשל מתחת לרדאר התרבותי. באותן שנים ממש החלו להגיח הקולות החדשים של המוזיקאים התימנים מכרם התימנים ושכונת התקווה - צלילי הכרם, צלילי העוד ואהובה עוזרי. כמו נסים סרוסי לפניו ואבנר גדסי שפעל לצידו, חופני פרץ כראש גל היוצרים המשלבים את חומת הזרם המרכזי של התרבות הישראלית, רק כדי לגלות שבינתיים כל העיר כבר נפרצה על ידי אנשי "המוזיקה המזרחית".

בזמן שחופני התעקש על חזון השילוב בין מזרח למערב כמוזיקה ישראלית חדשה, הפכה הנוסחה של בן מוש ומשה משומר (יוון + תימן + שירי זמר עברי = מוזיקה מזרחית) לנוסחה המנצחת ופורצת הדרך של הקסם השחור.

במקביל, האח הצעיר של חופני, יזהר, פילס אף הוא את דרכו אל לב המיינסטרים באמצעות שילובים מעניינים ומפתיעים של כאן ושם. מאוחר יותר לקח כהן הצעיר את כל הדוז־פואה עם "אבניבי". התמיכה של חופני באחיו הצעיר, שהוזנק לתהילת עולם, רק מעידה על החוזק המשפחתי.

ב־84', כשהמוזיקה המזרחית פורצת מהתחנה המרכזית בתל אביב ומשתלטת על שאר המדינה, הוזמן חופני להשתתף ב"כאסח". הסרט ניסה לסמן את תופעת המוזיקה המזרחית כמהפכה חברתית חדשה, וכנקודת הכאסח בין התרבויות השונות בישראל. אך מה שרצו יוצרי הסרט לא הסתדר עם השאיפות והחזון המוזיקלי של היוצרים באותה עת. לאה ומותש ממאבקים, כתב אביהו מדינה את שיר הנושא לסרט. הכל היה מוכן לשיר המחאה הגדול של הדור - השם, הסרט והכוכב המרכזי - חופני. אך במקום ללבות את אש הכאסח, מדינה שם בפיהם של חופני ודקלון הצעה להתמזגות ישראלית ארוכת טווח, אך עם חיים שפויים יותר: "כל דאגה הסירו מלב, ומראשכם מנעו כאב, זה לא נורא מעט להשתובב, בנערה להתאהב, ולשיר בקול ערב".

בסרט הופיעו בתפקיד עצמם מיטב כוכבי הזמר המזרחי של התקופה, זוהר ארגוב, חיים משה, ג'קי מקייטן ודקלון. אך מי שקיבל את רוב זמן המסך היה חופני, שלוהק לתפקיד הראשי. חיים ומוות ביד היוצר, והתפקיד שחופני קיבל לשחק היה רווי קלישאות על מזרחים, וזמרים מזרחים. היום הסרט נחשב לסרט קאלט, שכן הוא מציג את התופעה המרהיבה של המוזיקה המזרחית בזמן אמת. אך החלק הטוב של הסרט הוא קטעי המוזיקה. שאר הסרט מורכב מהֶטְפֵּסים שבים ונשנים של דמות מזרחית קלישאתית ועילגת אל מול דמויות אשכנזיות מוקצנות ומוגחכות. בהרבה מובנים הסרט "כאסח" עיוות את דמותו של חופני וטשטש את עשייתו האמנותית כיוצר וכזמר שביקש לחבר את הקצוות הישראליים.

קל לשער כמה תסכול חווה חופני מהטוויסט הלא צפוי בעלילת חייו. לאחר הסרט השקיע חופני את זמנו וכישרונו בתחום אהבתו - הכדורגל. הוא ביצע את שיר הנבחרת "אל, אל, ישראל", והיה כרוז משחקי הנבחרת לאורך שנים. השבוע הלך חופני לעולמו, כשכל להיטי התקופה הם שילובים ישראליים של מזרח ומערב. הדרך המשלבת שחופני החל ללכת בה אי־אז בשנות ה־70, הפכה למוזיקה המרכזית בישראל בטווח הארוך.

ונותר רק לקוות שכמו הרבה חלוצים לפניו, ידע חופני כמה כוכבי הפופ של התקופה חייבים לו הרבה, ולקוות שאהב את העשייה עצמה, גם אם להיכל התהילה נכנסו אחרים במקומו.