לא לקח את הסוד לקבר

36 שנה הם לא החליפו מילה. וכעת שטיין המתין לסבו בפרוזדור הצר מחוץ לחדרי הטהרה. נורה צהובה האירה קיר מוכתם בעובש כחלחל מוזר. הקברן, איש חברה קדישא, הגיח מחדר הטהרה ובידיו שקית ניילון חומה. כשסגר את הדלת נשמטה השקית מידו, וכשפגעה ברצפה ניתזו ממנה טבעת נישואים דקה וסט שיניים תותבות.

הקברן לא הבחין בשטיין העומד בחושך וצופה בו, וקירב בנעלו המאובקת את השיניים לטבעת כדי לחסוך לעצמו השתוחחות כפולה. כשגהר, הבחין בנכד שפסע מתוך הצל. "הגב הורג אותי", התנצל בחיוך נבוך.

"אתה מחכה לו?" נד בראשו לחדר. שטיין הניד בראשו. "הוא כמעט מוכן", הכריז ומסר לשטיין את השקית. "אתה הבחור מהבית זקנים?" "לא, זה סבא שלי". "בשיבה טובה", נענע הקברן בראשו. "94", ציין שטיין.

36 שנה הם לא דיברו, 15 שנה לא התראו, והנה בתוך שבועיים, פעמיים.

בהמלצת הפסיכולוגית שלו, החליט שטיין להתפייס עם הסבא. הוא עוד הספיק להגיע לבית החולים הסיעודי, לראות את הזקן במלוא העליבות האנושית, שרוע חסר אונים על מיטה מטונפת. פיו מרייר, חיתול מצחין חובק את רגליו הדקיקות. כעבור שבוע נפטר הסב. מכיוון ששטיין צץ לפתע, הטילה עליו הנהלת המוסד את כל סידורי המוות.

אביו של שטיין עבד כטבח על ספינת קזינו ששייטה בים האדריאטי. הסבא, אביו, לא עניין אותו כקליפת השום. אחות של שטיין, היפית, חיה בקומונה בקוסטה ריקה. אמם נפטרה ממחלה קשה. את הסבתא לא הכיר. התאבדה שנה לפני שנולד. שתתה רעל עכברים. אמו סיפרה שהיתה מכשפה שמיררה את חיי הסב, ורמזה שבמחנות שרדה בזכות גופה. "כמו אבא", היתה רושפת בשנאה לשטיין ולאחותו, "הוא ירש ממנה את הרוע ואת הבוגדנות".

השכנים בעיירת הפיתוח הדרומית לא ממש ידעו איך לאכול את המשפחה האשכנזית המוזרה. את הצעקות בלילה. את השתיקות. את השפה. הסבתא עם המספר על הזרוע כמעט לא יצאה מהבית. את הסבא העריכו. מסגר. איש מרשים.

גדול ושרירי בגופייה אפורה, ידו המצולקת מאדימה בחום בית המלאכה. שרד את המחנות והצטרף לפרטיזנים. בטקסי שואה בבית הספר דיברו בשבחו, הוא באופן עקבי לא הגיע. סירב לדבר על העבר.

בכלל, הוא לא דיבר הרבה. מעט עברית עילגת במבטא יקי. על פניו קבוע חיוך בעל עווית בוז, כמו מביט בלעג בכולם. טוב מהם. אבל הגיל עשה את שלו. כשהיה בן 80, התמוטט והוכנס למוסד סיעודי. מדי פעם היה אומר משהו לא מובן בשפה לא מובנת לכוח העזר שהחליף חיתולים.

שנים רבות פחד שטיין ללכת לים. לפסיכולוגית סיפר כי כמעט טבע פעם כשהלך עם סבו לים, וזה לא השגיח עליו כי היה עסוק בשיחה עם אישה. הפסיכולוגית דחקה בו לסגור את הפרשה מאחוריו. לסלוח. "אתה תקוע. צא, לך תתיידד עם הים. תתפייס עם הסבא".

שטיין עמד בחול, נשם נשימות עמוקות ונזכר בקיץ ההוא, בתל אביב, בשנת 68'. הוא גיחך על עצמו, כיצד שיקר לפסיכולוגית. כולם עושים זאת, אבל זה תמיד פתטי.

כשהיה בן 8, סבו לקח אותו לים בתל אביב. הם נכנסו למים העמוקים. סבא שמר עליו, אחז בו. ביציאה קנה לו ארטיק, אחז בכף ידו וכך פסעו יחד לתוך שמש אדומה. תמונה פסטורלית. ואז לפתע, התמונה נקרעה. גברת, כבת גילו של סבו, נעמדה מולם, הביטה בסב בעיניים בוחנות. אחר כך המשיכה בדרכה ואז חזרה, בעיניה טירוף. החלה זועקת בשפה לא מוכרת. מצביעה על הסב.

בעוד אנשים מתאספים, נשכבה האישה על המדרכה, מייללת, נוגחת באבני השפה עד זוב דם. הסב, שבתחילה נראה שבוי בסיטואציה, חיוור ומוכה הלם, התעשת. הוא לא ענה, רק אחז בעוצמה אדירה את ידו של נכדו והחל עוזב את המקום במהירות. ידו של שטיין בערה מכאב הלפיתה. הארטיק נשמט.

הוא בכה, אבל הסב לא עצר. נטולי נשימה עלו לאוטובוס. ביד רועדת הגיש הסב כסף לנהג. הם התיישבו. שותקים. כמו יודעים מתוך הבנה עמוקה שאין לדבר על המקרה לעולם.

מאותו קיץ שטיין והסבא, שהיו קרובים, הפסיקו לדבר.

שטיין עמד בחול וליקק ארטיק. הוא חש כאב בידו. הגיע הזמן להניח הכל מאחור, חשב. בכל זאת, הוא כבר איש. הייטק. נשוי פעם שנייה, שני ילדים. צא מזה.

כבר בנערותו הבין מה אירע שם, אך לא רצה להודות באמת. לא רצה לסלוח. סבא לא היה פרטיזן.

סבא לא היה גיבור. סבא היה קאפו. זה מה שהגברת צעקה שם. זה היה הסוד שלו. בגלל זה, מכל המקומות בעולם, סבו וסבתו בחרו לגור בעיירת עולים צפון־אפריקנים. גולים ומוגנים בין זרים.

עכשיו הזמן לסלוח, חשב, אי אפשר לשפוט את האנשים שעברו את הגיהינום. ששרדו בכל מחיר את התופת. אחר כך נסע לראות את סבו. עמד ליד מיטתו, ליטף את ידו של איש חסר הכרה. "סלח לי, סבא", לחש, "אני סולח לך". כעבור שבוע מת הסב.

שטיין נכנס לחדר הטהרה. חדר קטן. עירום מלבד כיור גדול עם ברז מים, ומיטת ברזל, שעליה שכב הסב מכוסה חלקית בתכריכים. השלושה שתקו. "הוריד את הקעקוע סבא, טוב מאוד", שבר הקברן את הדממה המעיקה. "למרות שאנחנו קוברים גם עם קעקוע".

"מה פתאום קעקוע", תמה שטיין והצביע על הצלקת ביד מתחת לבית שחי, "זה לא קעקוע, זו פציעה מהמלחמה הגדולה. כווייה מפגז". "לא, צדיק", מחה הקברן ונגע בנקודה באמצע הזרוע השמאלית. "היה שם קעקוע. שרפו אותו טוב־טוב. קעקוע קטן, לא גדול. לא סנטימטר אפילו. תאמין לי, אני יודע מה אני מדבר. אבל מה זה משנה. היהודי נפטר. נקבור אותו. ילך למנוחת עולמים עד קץ הימים".

ערכו הלוויה דתית. אחרי תקופת הרילוקיישן באמריקה, שטיין חש יותר קרוב ליהדות. הוא קרא קדיש על הקבר.

בלילה, אחרי שכולם הלכו לישון, הקיש בגוגל באנגלית "קעקוע מתחת בית השחי".

Blutgruppentätowierung, לכל חיילי הוואפן אס. אס היה על זרוע שמאל, 20 ס"מ מעל המרפק, קעקוע דיו שחור קטן בגודל 7 מ"מ, שציין את סוג הדם שלהם באותיות גותיות או לטיניות. אחרי המלחמה, כך תפסו אותם.