השרה אורית סטרוק, שכתבה השבוע מחדש את המונח "כפיות טובה". כמי שחיה בחברון, היא היתה אמורה להיות הראשונה לדעת בזכות מי זה קורה. לבורא עולם יש כמובן מקום של כבוד בעניין, אבל יש גם בני אנוש שמסייעים לכך: אנשי שב"כ, חיילים ושוטרים. אלמלא הם, סטרוק וחבריה כבר מזמן לא היו בחברון, וגם לא בשום מקום אחר בגדה.
במקום להגיד אלף פעם תודה, בחרה השבוע סטרוק לכנות את הצמרת הביטחונית בתואר "כוח ואגנר". זה קרה לאחר שהרמטכ"ל, ראש השב"כ ומפכ"ל המשטרה התריעו מפני האלימות הגוברת מצד קיצוני הימין, שכללה בשבועות האחרונים פגיעה שיטתית ברכוש פלשתיני. עשרות בתים וכלי רכב נשרפו, בוצע גם ירי חי, ורק בנס זה נגמר בלי נפגעים רבים בנפש.
האלימות הגוברת הזאת, שכבר מזמן נושקת לטרור, לא קורית בחלל ריק. כן, קדמה לה אלימות פלשתינית, אבל ממתי אנחנו שואפים להיות צמאי דם ונקמה כמו אויבינו? וממתי עשרות רבות של יהודים - לא עוד עשבים שוטים - מחליטים לעשות דין לעצמם ולפעול במקום כוחות הביטחון, בידיעה שפעולתם לא חוקית ונזקה רב על תועלתה?
זה קורה בזכות רוח הגב שהפורעים מקבלים מסטרוק ומחבריה לממשלה. סטרוק היא לא החשובה בהם, אבל היא בהחלט מתחרה על תואר החצופה ביותר. היא אמנם התנצלה על דבריה שהשוו את הרצי הלוי, רונן בר וקובי שבתאי למיליציה חסרת מעצורים של רוצחים ואנסים, אבל היסטוריית ההתבטאויות שלה מעלה יותר מחשד שזאת התנצלות חלולה: אמונה ואמינות רבה אין בה.
סטרוק כמובן לא לבד. בצלאל סמוטריץ' (לשרוף את חווארה) ואיתמר בן גביר (להסתער על הגבעות, יש לכם גיבוי) מסמנים לה ולכולם את הכיוון. גם אצלם זה המשך ישיר למסלול החיים: שניים שבילו יותר שעות בחדרי החקירות מאשר בתרומה לביטחון, שהתיק האישי שלהם בשב"כ, לו יפורסם, יעורר זעזוע ציבורי עמוק - אם נשאר בישראל ממה להזדעזע.
מהשניים האלה ומחבריהם אין מה לצפות. הם סוכני כאוס על מלא. בכל מקום שהם דורכים בחצי השנה האחרונה נותרות רק חורבות. זה נכון בכלכלה, וזה נכון בביטחון הפנים. אבל מחבריהם לממשלה אפשר וצריך לצפות: העובדה שרה"מ נתניהו הסתפק בגינוי רפה (ומייד הורה על בדיקת האלימות של כוחות הביטחון כלפי המתנחלים) מעידה שמבחינתו, הפוליטיקה הקטנה חשובה מהביטחון. העובדה שכל השרים האחרים שותקים מעידה בעיקר עליהם.
הצדיק היחיד בסדום, כתמיד בחצי השנה האחרונה, הוא שר הביטחון יואב גלנט, שלא ממצמץ ולא מתבלבל. הוא מבין היטב שכל אירוע של טרור יהודי הוא סכנה ביטחונית, סכנה מדינית, ובעיקר חרפה מוסרית. צמרת מערכת הביטחון עושה לילות כימים כדי למנוע את הקטסטרופה, אבל היא משחקת על זמן ועל מזל - שני רכיבים שעלולים בסופו של דבר לאזול.
טעות בכתובת
הלחץ העיקרי של הקיצונים מימין מופעל על גורמי השטח. אלוף פיקוד המרכז הוא כבר מזמן התפקיד הכי מאתגר במטכ"ל. לא בגלל הקושי המבצעי (שקיים, כמובן), אלא בגלל סיר הלחץ: פלשתינים מצד אחד, יהודים מצד אחר, וסלט מדיני־ביטחוני־כלכלי שלם בתווך, כשהוא הריבון בשטח.
מצופה היה מהמתנחלים לשאת את האלוף על כפיים: הוא האיש ששומר על חייהם. כן, הפיגועים קשים, אבל פיגועים היו תמיד. נכון, אפשר לנקוט יד יותר קשה כלפי הפלשתינים (מחסומים, למשל), אבל ניסיון העבר הוכיח שיש גם לזה מחיר ביטחוני ובעיקר מדיני - ביקורת בינלאומית, שממשלות ישראל (כולל הנוכחית) קשובות אליה.
במילים אחרות, אם למישהו יש ביקורת על משהו - הממשלה היא הכתובת, ובעיקר העומד בראשה. האלוף רק מבצע מדיניות. למשל, בפינוי מאחזים טריים: אם לא יפעל מייד יהיה קשה לפנות והמדינה תסתבך, כפי שקרה באביתר. לכך בדיוק מכוונים מי שמפעילים לחץ על האלוף: לגרום לו להסס, לחשוב פעמיים, לחכות עוד לילה, לפחד. כל הדרכים לשם כשרות כמובן, כולל מודעות אנונימיות, הודעות נאצה והפגנות סמוך לבית. תשאלו את האלופים גדי שמני, אבי מזרחי וניצן אלון שכיהנו בעבר בתפקיד, ולא התקדמו מעבר לו כי היה מי שדאג לחסום את דרכם. הם, כמו אחרים, גילו כי נפלו קורבן לבולען שנקרא פיקוד המרכז.
יהודה פוקס, האלוף הנוכחי, הוא תלמיד חכם, בוגר ישיבה חרדית, משפטן וקצין מצטיין. הוא גם משרת ציבור נאמן וישר שמסרב לקרוץ או לעגל פינות. ומעל לכל, הוא נותן גיבוי לפקודיו. למשל, למפקד חטיבת בנימין (רמאללה), אל"מ אליאב אלבז, שעומד בשבוע האחרון תחת מתקפה זדונית ומרושעת לאחר שסירב לעצום עיניים לנוכח אלימות הפורעים באום ספא בליל שבת שעבר. הטענה העיקרית כנגד אלבז היתה על כך שהטיל מצור על היישוב עטרת, והעניש את תושביו באופן קולקטיבי. מבקריו נמנעו מלציין שהפורעים באום ספא יצאו מהיישוב (ובהם קטין שנהג ללא רישיון ברכב לא כשיר שהורד מהכביש), ששער הכניסה אליו חובל בכוונה כדי שלא ניתן יהיה לבצע בו מעצרים.
ביום שני בערב הגיע אלבז לניחום אבלים בביתה של משפחת מסעוד, שבנה הראל נרצח בפיגוע בעלי. הוא גורש מהמקום בידי צעירים, שקראו לעברו "רוצח" ו"בוגד". עזבו את היעדר דרך הארץ ואת החינוך הקלוקל שקיבלו, אבל בדיוק כמו אצל סטרוק - על כפיות הטובה קשה להבליג. אלבז מסכן את חייו, לא רואה את ילדיו, חי ונושם צבא וביטחון - למענם. בתמורה הוא מקבל ערימת צואה על הראש.
באווירה הזאת, קצינים טובים יימנעו מלהגיע ליו"ש. הראשונים שישלמו על כך את המחיר יהיו המתנחלים. לכן הם הראשונים שצריכים להקיא מקרבם את התופעות האלה. לא למצמץ ולא למלמל - לדבר. בקול. לדרוש ביטחון מהממשלה, להתווכח על המדיניות, אבל להשאיר את צה"ל בצד. אי אפשר ביד אחת "לחבק את החיילים", וביד השנייה לבזות אותם. זה לא יעבוד.
ניגון חוזר
בשנות ה־50 וה־60 היו פיגועים ביישובי הספר. בשנות ה־70 וה־80 גבול הצפון הופגז ונחדר ללא הרף. בשנות ה־90 התפוצצו אוטובוסים. בשני העשורים האחרונים סופג עוטף עזה אלפי רקטות ומרגמות. בכל אלה נצברו הרוגים ופצועים רבים, אבל איש לא חשב לתקוף אישית את בכירי מערכת הביטחון שלא סיפקו ביטחון. הם עשו את הכי טוב שיכלו, על פי המדיניות שהותוותה להם בידי הממשלה.
בשנה וחצי האחרונות ישראל חווה גל טרור קשה. היו קשים ממנו בעבר, אבל זה לא אמור לנחם את תושבי יו"ש, שסופגים את עיקר הפיגועים: הם זכאים לביטחון. הם לא צריכים להתעניין בכך ש־99 אחוז מהפיגועים מסוכלים, שאלפי מבוקשים נעצרים, שהמצב בצד הפלשתיני פי מיליון יותר גרוע מאשר בצד הישראלי, מכל בחינה אפשרית.
מחברי הממשלה, לעומתם, נדרש להתנהל בקור רוח. לחשוב על המחיר - המדיני, הביטחוני, הכלכלי - לקבל החלטות, ולא להשלות את הציבור. למרבה הצער, הם נוהגים ההפך. בורחים מאחריות ומתירים את הרסן. זה מתכון לאסון, שכולנו נשלם את המחיר שלו.