דין מבעיר המזבלה כדין משגר הרקטה

ההכרזה הדרמטית של שר הביטחון ישראל כ"ץ ביום חמישי שעבר, שהגדיר לראשונה את שריפות הפסולת ביהודה ושומרון כ"איום לאומי", היא הרבה מעבר לשינוי סמנטי.

זהו רגע של התפכחות מכאיבה מקונספציה ארוכת שנים. במשך עשורים סיפרה מדינת ישראל לעצמה ולתושביה סיפור שקרי ונוח: נאמר לנו שענני העשן השחורים והסמיכים החונקים את תושבי השומרון, ראש העין, כפר סבא ופתח תקווה הם "מפגע סביבתי".

התייחסנו לזה כאל בעיה של "איכות חיים", עניין לפקידים אפורים, פקחים עירוניים ודוחות בירוקרטיים. זו היתה הונאה עצמית מסוכנת.

המציאות בשטח זועקת אחרת כבר שנים: אנחנו לא מתמודדים עם בעיית תברואה, אלא עם מתקפה כימית מתמשכת ומתוכננת היטב.

מי שחי את השטח ומכיר את הדינמיקה מול הרשות הפלשתינית יודע שאין כאן שום מקריות. הפלשתינים לא מבעירים הררי ענק של פלסטיק, צמיגים משומשים, שלדות רכב ופסולת אלקטרונית רעילה רק כי "אין להם פתרונות קצה". הם עושים זאת מתוך הבנה אסטרטגית צינית וזדונית: הרוח באזורנו נושבת מערבה. הם יודעים בדיוק לאן הרעל עף. כל מדורה כזו היא ארובה של מוות שמכוונת במדויק אל תוך הסלון של מאות אלפי ישראלים. זהו נשק זול, זמין וקטלני, שעוקף את כל מערכות ההגנה המתוחכמות של צה"ל. לכיפת ברזל אין מענה לעשן מסרטן.

הטרור הזה מסוכן כפליים מטרור קינטי רגיל, דווקא בגלל השקט שלו. רקטה מעזה יוצרת רעש, בהלה ודורשת תגובה מיידית. לעומתה, "טרור העשן" הורג לאט. הוא מחלחל לריאות של ילדים, הוא מעלה את שיעור התחלואה בסרטן, הוא גורם מחלות נשימה כרוניות והוא מקצר חיים. זהו פיגוע המוני שמתבצע בשיטת "הבישול האיטי", והאויב מנצל זאת עד תום. הם פוגעים בנו בעורף, משבשים את חיינו ופוגעים בבריאותנו, והעולם שותק. אין תמונות זעזוע, אין גינויים באו"ם, ולכן מבחינתם - זהו הפשע המושלם.

אך שורש הבעיה אינו רק בריאותי, אלא ריבוני. ענני העשן הם הסימפטום המובהק ביותר לאובדן המשילות ביהודה ושומרון. במשך שנים מדינת ישראל פחדה מהצל של עצמה. המנהל האזרחי, בגיבוי מערכת משפטית שכובלת את ידי הלוחמים, נמנע מלהיכנס לכפרים ולמוקדי השריפות מחשש לחיכוך. כך יצרנו במו ידינו "אקס-טריטוריה", מערב פרוע שבו כל פורע חוק יכול להפוך למחבל סביבתי באין מפריע.

המשרד להגנת הסביבה חסר סמכויות מעבר לקו הירוק, וצה"ל לא עסק ב"זבל". ברווח הזה האויב פרח.

ההחלטה להגדיר את השריפות כ"איום ביטחוני" חייבת להיות נקודת המפנה. אם זה איום ביטחוני, הרי שהטיפול בו חייב לעבור מידיים אזרחיות לידיים צבאיות. משאית שפורקת פסולת לשריפה מכוונת מול יישוב יהודי אינה מבצעת עבירת תנועה או עבירת רישוי - היא משולה למשאית שפורקת משגרי רקטות. מי שמצית הר של צמיגים בידיעה שהעשן יחנוק עיר בישראל אינו "עבריין סביבה" אלא מחבל לכל דבר ועניין.

המלחמה הנוכחית לימדה אותנו בדרך הקשה ביותר שאין דבר כזה "הכלה". מה שאנחנו מכילים בגדר, מתפוצץ לנו בסוף בתוך הבית.

אי אפשר להפריד בין הביטחון "הקלאסי" לבין הטרור הסביבתי. ויתור על האכיפה ועל הריבונות בתחום אחד מוביל בהכרח לקריסה כוללת.

הגיע הזמן להפסיק להשתעל, להפסיק לסגור חלונות ולהתחיל לפעול ביד ברזל.

דין מבעיר המזבלה כדין משגר הרקטה. נגמרו הימים שבהם יהודים נחנקים בשקט כדי לשמור על "שקט תעשייתי" מול הרשות הפלשתינית.

אוויר לנשימה הוא הזכות הבסיסית ביותר, וההגנה עליו היא החובה הראשונה במעלה של הריבון.

ד"ר ניסים כץ הוא מומחה לתקשורת ופוליטיקה