תאונת שרשרת: סיפור שהלך והסתבך

בשעה 11:24 הגיע האמבולנס הראשון לפתח חדר המיון. נהג האמבולנס לעס במרץ קיסם והחזיק ביד שקית עם קרח. "למי אני נותן את זה?" התעניין. "מה זה?" תהה הרופא הממיין. "אלו האצבעות שלה", השיב הנהג והצביע על הבחורה בחלוק הלבן ששכבה על האלונקה, תחבושת עצומה עוטפת את ידה.

"זה לפליישמן", סינן התורן לאחות הראשית, ותקע לה את השקית ביד.

"מי זה פליישמן?" ייללה הבחורה על האלונקה. "מנתח בחסד", ענתה האחות הראשית בעודה בוחנת את צבע הלק על ציפורני האצבעות השרויות בקרח. "יש לו ידי זהב. אם תיתני לו צמר פלדה, הוא סורג לך אופניים".

ארבעה אמבולנסים נעצרו בזה אחר זה ופלטו את יתר הפצועים.

גבר בשנות ה־50 גנח על אלונקה, שכוב על צידו. "גוף זר ברקטום, כנראה דמם פנימי וכוויות", הכתיב הרופא למתמחה. "צילום במיידי ותקראו לגסטרואנטרולוג".

אחריו הגיע נער עם קיבוע בצוואר שנראה כדמות שיצאה מתוך סיוט של האינקוויזיציה, פלטת השיניים שלו ננעלה על לשונו. בעקבותיו פלט האמבולנס גבר בווסט פרחוני עם קרעים מדממים בחניכיים.

"אורתודונט?" הציע המתמחה. "לזו, חמישה מיליגרם אסיוול, ופסיכיאטר", נד הרופא לעבר אישה שגעתה בבכי ומיאנה להסיר את ידיה מהחזה.

כשעה ו־20 קודם לכן, עמד בכניסה למשרד הרישוי אביחי, נער בן 17 עם גשר בשיניים, כיפה, ואימת צלמוות בעיניים. הוא היה כל כך לחוץ שאם היה אוכל פחם, היה מחרבן יהלומים. אביחי חיכה לשטרן, הטסטר האגדי והרשע, סמוך לרכבו של יהודה, מורה הנהיגה שלו.

כששטרן הבחין ביהודה, הוא נאנח בסלידה. הוא לא סבל אותו ובמיוחד לא את הסובארו המפונפנת שלו, שהצחינה מעצי ריח שהזכיר לו את הריח בשירותים בבית אחותו, רווקה מזדקנת שתמיד התכוננה לאורח. שטרן נכנס למכונית בלי לומר שלום.

"נו כבר, כנס", נזף באביחי שנדחק פנימה וחגר את חגורת הבטיחות בהבעת פנים מיוסרת ומטומטמת. קצת כמו של כלב הדשבורד. בוהה בחלל הרכב בטמטום פילוסופי של מי שראה כבר הכל אבל לא הבין כלום.

שטרן הביט בתיעוב במוט ההילוכים המעוטר בידית מעור וכרום. "אידיוט", סינן לעצמו. "אדוני, אמרת משהו?" שאל הנער בדאגה.

"הכל טוב", רטן הטסטר והחליט להכשילו על כל מקרה שלא יבוא. "סע", הורה.

שלושה שבועות קודם לכן, ביום הולדתה ה־41, הפתיעה חדווה את מנשה בעלה בסקס שלא על פי לוחות זמנים. היא שלחה את הילדים לסבתא, קיבלה את פניו כשעל גופה חלוק ממשי מלאכותי שהשמיע קולות רשרוש חשודים שנשמעו למנשה כרחש שמשמיע ג'וק בתוך מכל סוכר.

מנשה היה קמצן בן קמצנים. מהסוג שאם היה חי לבד, היה שוקל להפסיק להשתמש באור חשמל ולהסתובב בבית חבוש בקסדת כורים עם פנס. היה צריך לשבור אותו.

אחרי שתיים-שלוש דקות של שלהוב יצרים ופורקן, חדווה לחשה: "אני רוצה ליום־הולדת ניתוח הגדלת חזה". "אבל רצית לייזר בעיניים", נזעק מנשה, תוהה בראשו איזה ניתוח יקר יותר. "החזה שלך נראה נפלא. כמו ביום שהכרתי אותך", שיקר לאחר שסיים לעשות את החשבון. "שיניתי את דעתי", סיכמה חדווה. היא תכננה לקנח בפאנץ' מנצח, "על מה גברים מסתכלים - על העיניים או על השדיים?", אבל היה לה לא נעים ממנו.

מנשה היה קמצן מהסוג שאם היה חי לבד, היה שוקל להפסיק להשתמש בחשמל ולהסתובב בבית בקסדת כורים עם פנס

בחדר ההמתנה ציפה אור לתור אצל השיננית שלו שנקבע ל־10:30. הוא פשפש במגזינים הישנים וקרא באחד מהם בדיחה על זה שמזל שיש כל כך הרבה רופאים בעולם, אחרת לאן היו זורקים את כל המגזינים הישנים. ב־10:33 השיננית קראה לו. הוא חיבב אותה. באותו יום התלבש לכבודה בווסט פרחוני.

אור לא הכיר את התיאוריה המשולבת בנוגע לווסטים, הטוענת כי לכל וסט יש מטרת הגנה: וסט כתום מתנפח נגד טביעה. וסט חסין כדורים נגד ירי. וסט פרחוני שמגן עליך מנשים. שום אישה שפויה בדעתה לא תתקרב מרצונה לגבר בווסט או עם פאוץ'.

באותה שעה ממש, קומה אחת מעל מרפאת השיניים, הסיר הפלסטיקאי את התחבושות מעל החזה המשופץ של חדווה והעמיד אותה מול מראה מרזה. "נו?" התעוות למעין חיוך, "אוהבת?". "מאוד. אני מרגישה צעירה ב־20 שנה". "טוב מאוד", נענע הפלסטיקאי בראשו, "רק תיזהרי כי הכל שם רגיש, במיוחד התפרים".

במכונית הלמ"ד, שטרן הטסטר הזיע ליטרים. המיזוג היה חלש וחרחר כאילו חולה אסתמה יושב בתוך הדשבורד ונושף אוויר דרך קשית. "סע ישר", הורה הטסטר לנער שנהג מרוכז, לשונו תלויה בחוץ. הוא שחרר עצמו מחגורת הבטיחות ונפנה למושב האחורי, מחפש בתיקו אחר ממחטה.
בדיוק בשלב הזה יצאה חדווה מהמרפאה. מנשה אמור היה לאסוף אותה. היא חשבה שהיא מזהה מרחוק את הסובארו שלו, אבל, כאמור, הניתוח היה בשדיים ולא בעיניים. במחווה ספונטנית החליטה חדווה לחשוף את שדיה המשופצים לכבודו. היא הניפה חולצתה לעיני אביחי ואל מול ישבנו של הטסטר שבדיוק התכופף לחפש מטפחת.

אביחי לא האמין למראה עיניו, מאז שהפסיק לינוק הוא לא ראה מראה כזה במציאות. מרוב התרגשות ובלבול, אביחי דרך על הגז ודהר לתוך מרפאת השיניים.

השיננית, המבועתת נוכח הכניסה הלא קרואה והמפתיעה, דחפה את המקדחה עמוק לתוך חניכיו של אור וקרעה אותן ללא רחמים. אור ניסה לדחוק אותה מעליו, אולם השיננית בתבהלתה דחפה את המקדחה בכל הכוח. כמו קונגו לתוך סלע. כדי לחלץ עצמו מהכאב המטורף, אור עשה את הדבר האחרון שנותר לו לעשות ונעץ את שיניו בכף ידה. בכל הכוח.

בתוך רכב הטסט שבתוך המרפאה, אביחי לא ידע ממה יותר לכאוב, מהלשון שננעלה לו בתוך הפלטה או מהעובדה שהוא ככל הנראה לא עבר את הטסט. אבל מצבו היה דבש ושושנים לעומת זה של הטסטר. ידית ההילוכים המשומנת החליקה למקום בגופו של שטרן שממנו לא ניתן לראות את השמש. הכבאים נאלצו לחתוך את הידית.

בבית החולים מנשה אמר לכולם: "אמרתי לה שתעשה לייזר בעיניים, לא ניתוח בשדיים".