חורבן החג: שבועות תש"א הפך לאסון של יהדות עיראק

אדי (אדמונד) מור לא חושף כמעט את השלכותיהן של צלקות הפרהוד עליו בהווה, למעט משפט אחד: "עד היום אני לא מסוגל להיות בתוך המון צפוף, אני לא הולך למשחקי כדורגל וגם לא להפגנות".

הוא איש עם חוש הומור דק, נינוח ולבבי שמתרפק על הזיכרונות המשפחתיים היפים מבגדד, ומנסה לשחזר בעצמו את הריחות והטעמים ממטבח אמו. אדי ממשיך להקרין עוצמה ואופטימיות גם כאשר קולות אזעקה, בשיאו של מבצע "מגן וחץ", חודרים אל הבית המטופח שבקומה 14 ברמת אביב. קומתו הזקופה והליכותיו לא מסגירות את גילו, 86. בקיצור, התאהבתי. בו וברעייתו גבי (גבריאלה) לבית יעקובובסקי, היפהפייה כחולת העיניים שהיתה צריכה לשכנע את משפחתה שהפרענק דווקא בסדר.

המסע של אדי אל ילדותו החל כשיצא לגמלאות אחרי שנים שבהן עסק בפרסום. בגיל 70 חזר לאוניברסיטה, הפעם ללימודי תואר ראשון בחוג לערבית ואסלאם באוניברסיטת תל אביב. את התואר הראשון־הראשון עשה באוניברסיטה העברית, אז למד כלכלה ומדעי המדינה. "התחלתי ללמוד על הפרהוד ואפילו פרסמתי במדור לחיפוש קרובים של ירון אנוש הודעה שאני מחפש ניצולים מהאירוע. בסופו של דבר, ראיינתי במהלך השנים 13 ניצולים. אחרי שכתבתי את הסיפור המשפחתי שלי ואת סיפור הקליטה שלנו בארץ, אני עובד על ספר עיוני עם ריכוז העדויות".

הספר הראשון שכתב, "אלף לילה ויום - פרהוד וציונות בבגדד" בהוצאת צבעונים, יצא לאור כבר ב־2016. נחשפתי אליו לאחרונה, אחרי שאדי שלח אותו אלי דרך ידידים משותפים. קראתיו בשקיקה ובהתפעמות. יש בו תיאורים עסיסיים וצבעוניים של החיים במשפחה חמה מרובת ילדים, לצד תיאורים ציוריים של החיים ברחובות בגדד השוקקים. הוא כתוב מנקודת מבט של ילד, שישי מתוך עשרה, שהשקפתו על האירועים ועל הטלטלות שעוברת המשפחה מלאה בכנות ובסקרנות. בספר מתאר אדי במילים צנועות סיפור גבורה של מפעל עלייה מחתרתי שרקמו אחיו וגיסו, ולא סופר עד היום. הספר תורגם לערבית ועורר הדים ותגובות גם בעולם הערבי.

פגיונות, גרזינים וסכינים

הוא היה בן 5 בערב חג השבועות לפני 82 שנה, ב־1 ביוני 1941. "מנורת הלוקס והעששיות מורקו והוכנו מבעוד מועד, הבית צוחצח והוכן כיאות לקבלת חג מתן תורה", כותב אדי, "מאכלים רבים הוכנו ונערך שולחן סעודה גדול בחצר הבית. שעות אחדות לפני כניסת החג הציע דודי מפלשתינה (שהגיע לבקר - י"א) לאחי הבכור להתלוות אליו לבקר קרובים־מכרים שגרו בשכונת השער המזרחי. הם לקחו אותי איתם... שמחת המפגש חברה לשמחת החג והעצימה אותה. כעבור שעתיים, ולפני כניסת החג, מיהרנו לחזור לתחנת מוניות השירות כדי לשוב הביתה... לפנינו חנתה מונית ואן פנויה, אך היא נראתה לי משום מה מקרטעת, דפוקה ולא נקייה. סירבתי לעלות עליה, ולא הועילו כל ההפצרות של דודי ושל אחי הבכור... רק לאחר שמונית זו נסתלקה ובאה במקומה מונית אחרת, הסכמתי לעלות.

"הנהג החל בנסיעה, וחיש קל השתרכנו מאחורי המונית הישנה שנסעה לפנינו. באמצע הדרך, במקום שנקרא 'שער הזקן', שכונה שיעית שדייריה דתיים קיצוניים, התקהל המון זועם ונלהב וחסם את הרחוב למעבר מכוניות. המונית שסירבתי לעלות עליה נעצרה בידי אספסוף שוצף. רוב האנשים קראו קריאות זעם נגד הבריטים והיהודים ונפנפו בפגיונות, בגרזינים ובסכיני מטבח. ההתלהמות וקריאות הקרב של ההמון הזועם הבעיתו אותנו. המונית שלפנינו נעצרה, והמונית שלנו נעצרה מאחוריה. כמה מפגינים עלו על המונית שלפנינו, הורידו בכוח את הנוסעים היהודים ושחטו אותם לנגד עינינו. הנהג שלנו היה מוסלמי, דבר שלא ניבא טובות ליהודים במונית. אך להפתעתנו הוא לא המתין כלל. בראותו את המתרחש הוא נסע לאחור בלי הבחנה. האספסוף נסוג מעט. הנהג סובב את המכונית בהחלטיות, ובכל סיבוב פגע בכמה מפגינים.

"הנהג שלנו תמרן את המכונית בלא הבחנה והוסיף לפגוע במפגינים. לאחר שהשלים סיבוב של 180 מעלות הוא האיץ את המונית כמטורף, בשיא המהירות הוביל אותנו לתחנת המשטרה"

"מקצתם החלו לטפס על המונית שלנו כדי לעשות בנו שפטים. ראיתי את מבטי הזעם של ההמון השוצף והסוער המנסה לחסל אותנו. הנהג תמרן את המכונית בלא הבחנה והוסיף לפגוע במפגינים. לאחר שהשלים סיבוב של מאה ושמונים מעלות הוא האיץ את המונית כמטורף, בשיא המהירות הוביל אותנו לתחנת המשטרה. שם הוריד אותנו, וכפי הנראה נחקר לפשר העניין. אנחנו ושאר נוסעי המונית נתקבלנו ביחס אוהד וחם מצד שוטרי התחנה... השכיבו אותי לישון על גג בניין המשטרה, סיוטים אדומים טרפו את שנתי".

משבוששו הדוד ושני הבנים לחזור, רבתה הדאגה בבית מור. יעקב האב יצא אל הרחוב הראשי כדי לברר מה קורה. באותו שלב בשכונת פרג'־אללה, שבה גרו, היו הפגנות מעטות יחסית, אך כנופיות צעירים משוסים עמדו בתחנות ההורדה ורצחו בדם קר כל יהודי שירד ממונית. יעקב שב הביתה מזועזע וסיפר את שראו עיניו. אורות החג כובו, הסעודה החגיגית בוטלה ובמקומה החלו בני המשפחה לשבת שבעה.

בבוקר 2 ביוני המשיכו השוטרים לטפל כראוי באדי הקטן, סיפרו לו סיפורים, שיחקו עימו והאכילו אותו. בהמשך ליווה אותם שוטר אל הרחוב ושלח אותם במונית שירות לביתם. "כשהגענו הביתה מצאנו את כל בני המשפחה יושבים על הרצפה וממררים בבכי. במהרה הפכו געיות האבל לצהלות שמחה מעורבות בבכי וביבבות. הם לא האמינו שחזרנו חיים. אך האושר שהסבנו להם התחלף חיש מהר בחרדות ובפחד מן הבאות.

"חלפו כמה שעות, והמולת האספסוף הגועש ברחובות הלכה וגברה. נחשולי אדם משוסים הפגינו ברחובות והרסו את כל מה שנקרה בדרכם. הם פגעו ביהודים וברכושם. הם בזזו חנויות ובתים, ניתצו פסלים של בית המלוכה, והמהומה היתה מחרידה. הרחוב שלנו התמלא במפגינים מוכי אמוק. נשמעו דפיקות חזקות על שער הבית. אבא עלה על הבריקדה שהצבנו מאחורי השער הראשי והביט החוצה. הוא ראה שהשכן המוסלמי שלנו, שהיה מיודד עימו, מנסה להדוף את ההמון שניסה לפרוץ. אבא אץ אל הארון שבחדר השינה, וממקום מחבוא שלף אקדח שלא ידענו על קיומו. הוא רץ לעבר השער. כל הפצרותיהן של אמי ושל סבתי לא הועילו.

"אבא יצא החוצה וירה כמה יריות באוויר. חיש מהר הכניס לבית את שכננו הערבי, האדון עלוואן, וסגר את השער. השכן הציע לאבי שכל המשפחה שלנו תעבור דרך הגג אל ביתו, ושם יחביא אותנו וישמור עלינו מן ההמון. כל אחד מבני הבית, קטן כגדול, אץ מהר אל ארגז הבגדים שלו וצרר לו צרור קטן. בעלותי אל הגג ראיתי המון שוצף, מקצתם מחזיקים בידיהם ראשים ערופים של נשים, ילדים וגברים, רובם מתרוצצים מוכי שנאה עם ביזת שלל בידיהם. אותנו הכניס השכן לחדר קטן, משפחה שלמה של עשר נפשות, וגם סבא, סבתא, הדוד שהגיע מירושלים ושני אחיו, דודיי הצעירים. בשעות הערב נרגעו המהומות".

הפסקת אש מאוחרת מדי

כדי להבין מי הצית את הפרעות ומה גרם לעצירתן, יש להתוודע לרקע ההיסטורי. ב־1932 הסתיים המנדט הבריטי על עיראק, והמדינה זכתה לעצמאות. ב־1933 מת פייסל הראשון, מלך עיראק, ובנו ראזי הומלך תחתיו. ראזי נספה ב־1939 בתאונה מסתורית, ובנו בן ה־5, פייסל השני, הוכתר תחתיו, אולם מי שהחזיק בסמכויות המלך הצעיר היה העוצר עבד אל־אילה. התקופה מאז ועד 1942 התאפיינה בחוסר יציבות שלטונית בעיראק, שמקורו במאבקים בין לאומנים פשיסטים שתמכו במדינות הציר בהובלת גרמניה הנאצית לבין אישים שנטו לעמדה פרו־בריטית.

בשנים 1941-1932 עמד בראשות שגרירות גרמניה בבגדד המזרחן ד"ר פריץ גרובה. השגרירות בראשותו פעלה לבסס קשרים עם האליטה ותמכה באופן נדיב בפעילות פשיסטית ואנטישמית, בין השאר בהקמת מועדון פשיסטי וארגון נוער חצי־צבאי. אינטלקטואלים ואנשי צבא הוזמנו לגרמניה כאורחי המפלגה הנאצית, ובכירים נאצים ביקרו בעיראק. השגרירות הגרמנית רכשה את העיתון הנוצרי "העולם הערבי", והחל מאוקטובר 1933 פורסם בו מדי יום, בהמשכים, ספרו של אדולף היטלר "מיין קאמפף", בתרגום לערבית.

"הפעוטות החלו לבכות מרעב ומחוסר מקום להניח את הראש. הילדים הגדולים אספו אותם לחיקם וניסו להרדימם. היחד המשפחתי העוטף והחם היה המרפא הטוב ביותר לחוויות שעברנו"

אדי: "עד אז היהודים היו בעלי השפעה פוליטית רבה ונהנו משגשוג כלכלי. בבגדד חיו כ־50 אלף יהודים, כשליש מאוכלוסיית העיר. רוב העיר היתה מושבתת ממסחר בשבת. מצבם של היהודים הלך והורע באותה תקופה. פוטרו מאות פקידי ממשל יהודים, והוגבל מספר התלמידים היהודים בבתי הספר הממשלתיים".

לתעמולה הנאצית חברה הסתה לאומנית ערבית ואנטי־ציונית, שהחריפה עם תחילת המרד הערבי (1939-1936) בארץ ישראל. חלה הסלמה בחומרת האירועים נגד היהודים בעיראק, שכללה לא רק הגבלות על בתי הספר וסגירת עיתון יהודי, אלא גם אירועי אלימות ורצח. ב־1939 הגיע המופתי הירושלמי חאג' אמין אל־חוסייני לבגדד ונעשה שותף פעיל בהסתה כנגד היהודים.

כל זה הבשיל לכדי מרד רשיד עאלי, שב־1 באפריל, חודשיים בדיוק לפני הפרהוד, הדיח את העוצר ותפס את השלטון בעזרת קבוצת קציני צבא פרו־נאציים. רשיד עאלי דרש שהבריטים יסלקו את נוכחותם הצבאית מעיראק, מה שהביא לפרוץ המלחמה האנגלו־עיראקית בין הממלכה המאוחדת ובעלות בריתה לבין עיראק ובעלות בריתה ממדינות הציר בחודש מאי 1941,

במהלך חודש המלחמה האנגלו־עיראקית התגברו ההתנכלויות כלפי יהודים ונערכו הפגנות בערים הגדולות שלא פעם הסתיימו בפגיעה בהם. חברי תנועת "אל־פותווה" הפרו־נאצית אורגנו בכנופיות חמושות וקיבלו סמכויות שיטור שנוצלו לרדיפת היהודים. נאסרו ועונו יהודים שהואשמו בריגול ובאיתות למטוסים הבריטיים. כסף רב נסחט מהקהילה לצורכי המלחמה בבריטים, ותעמולה נגד היהודים התנהלה ברדיו המקומי וברדיו ברלין בערבית. כמה ימים לפני הטבח סומנו בתי היהודים בטביעת חמסה בצבע אדום על ידי כנופיות הנוער המאורגנות.

ב־29 במאי, לאחר הגעת הבריטים לפאתי בגדד, ברחו רשיד עאלי ואמין אל־חוסייני מעיראק. למחרת, ביום שישי 30 במאי, הכריז על עצמו יוּנִס א־סַבְּעוִי - פעיל פרו־נאצי שכיהן כשר הכלכלה בממשלת המרד של רשיד עאלי - כמושל הצבאי של בגדד. הוא זימן אליו את ראש הקהילה, הרב ששון ח'דורי, והציע לו להורות לבני הקהילה לאגור מזון ולהסתגר בבתים במשך שלושת הימים הבאים: שבת, ראשון ושני (שני ימי חג השבועות). במקביל, קרא א־סבעוי עצמו דרך שירות השידור לערוך טבח ביהודים.

ב־31 במאי נחתם הסכם שביתת נשק בין הממשלה העיראקית לבין הבריטים, וכוחות הצבא הבריטיים נשארו במבואות בגדד. הטבח התרחש בכאוס שבין החתימה על הסכם הפסקת האש לבין כניסת הצבא הבריטי לבגדד ב־2 ביוני בערב. עבור 179 הנרצחים היהודים היה זה מאוחר מדי.

"נוכחנו לדעת מהו פוגרום"

את מה שראו בני משפחת מור לאחר שוך הפרעות, עם צאתם מבית שכנם המוסלמי, מתאר אדי: "הבית נראה כעיי חורבות. הכל נשדד. נחשולי האדם שהגיעו לחגיגה באיחור ולא מצאו דבר לבזוז כילו את זעמם בניתוץ ובהשחתה של כל הבא ליד. הם שברו את הדלתות ועקרו את החלונות, השחיתו את כל מאתיים העציצים, וגן העדן התלוי שבחצר הבית הפך לחורבה מלאה אפר, עפר, שתילים עקורים, ערימות חרס ונוצות מפוזרות. נוכחנו לדעת מהו פוגרום.

"בימים שלאחר הפרהוד ראינו את שכנינו הערבים לבושים בבגדים ששדדו מבתינו, אך זה היה החלק הקל שבאירוע. בשורות נוראיות הגיעו לאוזנינו בזו אחר זו. נודע לנו ששכנינו הקרובים מהבית הסמוך, משפחה בת עשר נפשות, נשחטו כולם. כמו כן, נשחטו יותר מ־150 יהודים, רבעים שלמים של שכונות יהודיות נבזזו, נהרסו והועלו באש.

"למרבה האירוניה, שוק הבדים של אבא נשאר בלא פגע. אילו ידע אבא, סוחר הבדים בסיטונאות, מה עתיד להתרחש, היה משאיר את הסחורה היקרה בחנות, אבל הוא העביר אותה סמוך לפרוץ המהומות לביתנו, וכך נותרנו כמעט חסרי כל. לא היתה פינה אחת בבית שבה יכולנו להניח את הראש. הרעב, העייפות והתדהמה היכו גם בפעוטות. הבעות הפנים של הוריי, שהחשש והזעזוע נחרטו עליהם, זרעו אימה בלב כולנו. אבא אסף כמה לבנים ובנה מהן שרפרפי אבן. הוא העמיד אותם במרחקים קטנים במעגל גדול ואסף את כולנו לשם. אמא מצאה מטאטא מרוט וניקתה את רצפת המעגל ואת סביבתו. לכולם היה ברור שלא נוכל להמשיך להתגורר באותה סביבה.

"הפעוטות החלו לבכות מרעב ומחוסר מקום להניח את הראש. הילדים הגדולים אספו אותם לחיקם וניסו להרדימם. בינתיים נכנסה אמא למטבח החרב, ולשמחת כולנו יצאה משם עם ידיים מלאות שיירי פירות וירקות שהוחבאו במזווה נסתר שהבוזזים לא גילו. היחד המשפחתי העוטף והחם בשעות קשות ובשעות שמחות בהמשך הדרך היה המרפא הטוב ביותר לחוויות שעברנו, לצד כמובן התמיכה הקהילתית המסורה. הקהילה היהודית כרתה קבר אחים ענקי לכל הקורבנות, ומייד החלו בפעולות של שיקום ההריסות ומתן עזרה ליתומים ולאלה שנשארו חסרי כל".

משפחת מור שכרה עוד באותו הלילה בכסף רב דירה גדולה ומרוהטת חלקית בשכונת עוני בלב השוק. יעקב, שהיה בעל מוניטין עסקי, קיבל הלוואה לרכישת בדים חדשים, והמשפחה החלה אט־אט להשתקם. כשנה לאחר הפרהוד הצטרפה למשפחת דמות חדשה, שיחד עימה הפכו כולם לשותפי סוד וחלקם גם לפעילים בסיפור העפלה מופלא.

"עד לאותה תקופה (1933) היהודים היו בעלי השפעה פוליטית רבה ונהנו מפריחה כלכלית. בבגדד חיו כ־50 אלף יהודים, כשליש מאוכלוסיית העיר. רוב העיר היתה מושבתת ממסחר בשבת"

הכל התחיל מרעש מחריש אוזניים של אופנוע BSA צבאי מטרטר. אדי: "הסתכלנו מבעד לחלונות וראינו חייל בריטי לבוש בגדי שרד מגוהצים עם כובע מצחייה על ראשו, שמדובב עוברים ושבים. איש לא ידע אנגלית בשכונה. אחי הגדול מרדכי, שהיה אז בן 16, ירד אל הרחוב ושאל אותו לרצונו".

התברר שהחייל הבריטי הוא פנחס מיכאלי, קרוב משפחה רחוק ששירת באחד המחנות של הצבא הבריטי בקרבת בגדד כמכונאי רכב. שמעון מיכאלי, אביו של פנחס, עלה ארצה ב־1914 ושמר על קשר מכתבים עם יעקב מור. פנחס, שנולד כבר בארץ, היה חבר ב"הגנה" כנער ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס כאיש מקצוע לצבא הבריטי.

"פנחס היה צעיר, חסון ונאה, בעל שפם עבות ושערות מקורזלות, עיניים רושפות אש ותנועות של ברדלס", כותב אדי. "מבחינתנו הוא ייצג את הצבר הישראלי האמיץ והגאה. כולנו נפלנו ברשתו. לאחר כמה ימים עבר לגור אצלנו בהזמנת הוריי ושוכן בחדר האורחים בקומת הכניסה. ידידות נפש נרקמה בינו לבין אחי הבכור מרדכי, ופירותיה הניבו תוצאות ציוניות מדהימות".

להעלות, למרות הסכנה

עוד קודם לכן, מייד לאחר הפרהוד, הצטרפו מרדכי ורוז־שושנה, השלישית מבין האחים לבית מור, לתנועת המחתרת הציונית שפעלה בבגדד. אף ששניהם למדו בתיכון, הם היו נעלמים בערבים לשעות רבות של פעילות, והיעדרותם הדאיגה את הוריהם שחששו כי ייצאו לתרבות רעה.

"על רקע זה פרצו צעקות וריבים בין אבי לבינם, אך שניהם שמרו על סודיות מוחלטת. הוריי היו מחכים לשובם לילות שלמים, חששו ופחדו פן ייחטפו או יירצחו, כפי שקרה לבחורות ולבחורים יהודים בבגדד. מדי יום ביומו היינו מתבשרים שנמצאה גופה של צעיר או צעירה יהודים צפה בחידקל. המצב הזה נרגע עם בואו של פנחס, קרובנו האנגלי. פנחס רמז להוריי בדרך נבונה משלו שאין להם מה לחשוש, וכי מרדכי ורוזי עוסקים בדברים חשובים מאוד לארץ ישראל".

בינתיים נרקמה אהבה חשאית ועזה בין פנחס לבין לטה־ויולט בת ה־15, השנייה מבין האחים. הצעיר הארץ־ישראלי מונה למנהל המוסך הצבאי הבריטי בבגדד, ובזכות כישרונו וחריצותו קודם לדרגת סמל. הידידות בין פנחס לבין מרדכי והאהבה שנרקמה בינו לבין לטה יצרו שלישייה קבועה שבילתה יחד. לטה ניחנה באישיות טובה וביופי מרהיב, אך סבלה מגידופים רבים מצד מוסלמים וגם מצד יהודים משום שיצאה עם חייל בריטי.

פנחס החל להיעדר מהבית מדי פעם לשבוע שלם בגיחות לנמל חיפה להבאת מוצרי מזון לחיל המצב הבריטי שהוצב בעיראק. למעשה הם היו מעמיסים על המשאיות נשק, תחמושת ומזון בנמל חיפה ומשם יצאו לדרך של יותר מ־1,000 ק"מ אל הבסיס הגדול בחבאנייה שבעיראק. מסען של המשאיות הריקות מעיראק בחזרה לארץ הדליק רעיון אצל פנחס ומרדכי: להבריח בתוכן צעירים יהודים שנפשם כמהה לעלות.

הגלות שבה הביתה

אדי: "הרעיון מילא את שניהם אושר בל יתואר. הם התחילו להיערך להפיכתו למציאות. מרדכי עם קשריו בתנועה, שהקימה המחתרת היהודית בסיועם של שליחים שבאו מהארץ, סיפר לראשיה על התוכנית... בתיאום עם הממונים בארץ נקבעה תחנת יציאה מבגדד לאיסוף המוברחים. סוכם שהעולים יורדו בדרך, בקיבוץ אשדות יעקב, ויפוזרו שם. פנחס, הנלהב כל כך מהרעיון, הביא למרדכי אקדח במתנה. הארגון התנהל בסודיות מוחלטת. עיסוקים כאלה נחשבו לעבירה חמורה, ועונשה היה מוות בטוח.

"הדריכות לקראת יציאת הקבוצה הראשונה היתה מעיקה, מלאת מתח ומשמחת. כמעט כל בני המשפחה נחשפו לתוכנית. היינו שותפים לשמחה, לחרדה ולשמירת הסוד. בוקר אחד עם שחר השכימו קום הוריי ומרדכי אחי. הוא היה אחראי ומלווה של הקבוצה הראשונה שעמדה להבריח את הגבול לארץ ישראל. אמא ואבא היו בסוד העניינים וידעו את כל פרטי המבצע. כולנו התעוררנו, ומרדכי עזב מוקדם בבוקר עם פנחס על האופנוע המטרטר.

"מרדכי ופנחס לקחו איתם את נשמותינו החרדות, שכמעט פרחו בגלל החשש מהבלתי צפוי. מי שנתפס באשמת הברחה של יהודים לארץ ישראל - גם אם האשמה היתה לכאורה - נידון למוות"

"הם לקחו איתם את נשמותינו החרדות, שכמעט פרחו בגלל החשש מהבלתי צפוי. המצב בעיראק היה מסוכן ביותר. מי שנתפס באשמת הברחה של יהודים לארץ ישראל - גם אם האשמה היתה לכאורה - נידון למוות. הוריי, מרדכי ופנחס ידעו היטב מה המחיר שישלמו במקרה של כישלון, אך הפיתוי היה גדול מכדי לוותר על הפעולה. מרדכי חזר בסביבות השעה עשר בבוקר. אבא לא הלך לעבודה באותו היום, ואמא, שלא כהרגלה, היתה צמודה אליו ולא עסקה במלאכות הבית כמדי יום. וגם אנו, הצעירים יותר, ויתרנו על השגרה. עם שובו של מרדכי הביתה ידענו שהצעד הראשון הוכתר בהצלחה. עשרים עולים הועלו על המשאית שבה נהג פנחס, הוסתרו היטב מאחורי ארגזי האספקה הריקים של הצבא הבריטי בלי שאף אחד יבחין בכך. כך החל מסעם הנפלא והחלוצי של פנחס ושל מרדכי לעידוד העלייה של יהודים לארץ המובטחת. וכך נשארנו כולנו מתוחים, דואגים ומתפללים להצלחת המבצע בציפייה לשובו של פנחס עם בשורות טובות".

אל המשאית שבה נהג פנחס התלווה עוד יהודי תושב הארץ שהתגייס לצבא הבריטי. למשאית השנייה, שיצאה איתו לכל מסעותיו לארץ, בחר פנחס שני נהגים מקומיים, שכירים של הצבא הבריטי, מוסלמים שיעים. כל אחד מהם קיבל ממנו 50 דינר על כל משלוח, שווה ערך למשכורת שנתית. אדי: "בפעם הראשונה ארך המסע שבוע שלם, אך שבוע זה נראה לנו כמו שנה שלמה. פנחס שב אלינו בתום המסע עם חיוך רחב מתחת לשפמו והתחיל מייד בהכנת המשלוח הבא בסיועו הצמוד של מרדכי. כך עברו חמישה משלוחים בלי תקלות. התרגלנו לשגרה הזאת עם מנת פחד הולכת ופוחתת ככל שגברו המשלוחים. המשלוח השישי גרם לנו כאבי בטן גדולים ודאגות איומות.

עברו שלושה שבועות שלמים, ופנחס לא שב ממסעו. גם בנסיעה זו הוא הסתיר עשרים עולים, שהצטופפו במחשכי הארגזים הריקים שהוביל במשאית שלו. הפעם היתה החרדה גדולה באמת.

"אחרי שלושה שבועות מורטי עצבים שב פנחס. הוא סיפר שבדרך לכיוון ירדן היה קלקול במשאבת הדלק של המשאית העמוסה בעולים בלתי חוקיים. פנחס, מכונאי הרכב, עבד במשך 24 שעות וכמעט הצליח לתקן את התקלה באופן יצירתי, אבל אז הגיע קצין בריטי בעל דרגה גבוהה בלוויית הנהג שלו במכונית שרד צבאית. הוא נעצר ליד המשאיות, ירד מרכבו והורה לפנחס לשוב יחד איתו למחנה הצבאי בחבאנייה בעיראק כדי שיתקינו במשאית קרבורטור חדש. בינתיים שמע שיעולים מהמשאיות וגילה בה עשרים אנשים מזיעים ונפחדים. לפנחס לא נותרה ברירה, והוא שלף אקדח ויחד עם שני הנהגים המוסלמים התנפלו על הקצין וכפתו אותו. הקצין הבריטי התחנן על נפשו ועל ילדיו הקטנים, אמר שהוא אוהד המפעל הציוני והבטיח לחלצם מהמצב. פנחס הסכים. שתי המשאיות חזרו למחנה בעיראק, שם עברו כמה ימים מורטי עצבים עד שהתקלות תוקנו. בלילות סיפק הקצין הבריטי בחשאי מזון ומים לעולים הכלואים במשאית, והגניב אותם באישון ליל בהתגנבות יחידים לשירותים. הוא שחרר את המשאיות לדרכן לאחר כמה ימים מתוחים ומתישים".

ב־1945 נישאו בבגדד פנחס ולטה. החופה התקיימה בבית הכנסת, והחגיגה המפוארת, אחרי ההתאוששות הכלכלית מנזקי הפרהוד, נערכה על גג בית המשפחה. במשך כל השנים המשיכו מרדכי ופנחס להעביר עוד יהודים במשאיות וברכבים שונים, ולאחד המשלוחים אף צורפו הסבא והסבתא של אדי ואחד מדודיו. ביציאה מבגדד גילתה אותם משטרת עיראק, ורק באמצעות שוחד ותחנונים נתרצו השוטרים ולא עצרו את הבורחים. פנחס נאלץ להוריד את בני משפחת רעייתו בחבאנייה, ומשם הם עשו דרכם בחזרה לבגדד.

במקביל, יהודי שרצה לעלות בדרך זו יצר קשר עם מרדכי. מרדכי סירב לבקשתו, מאחר שמעפילי המשאיות היו רק מי שאושרו על ידי ראשי המחתרת היהודית בעיראק. אותו יהודי הלשין על מרדכי, שנעצר ועונה. באמצעות קשרים עם רעייתו של יו"ר בית הנבחרים העיראקי, מוולוד מוחלץ פאשא, שוחרר מרדכי עד למשפטו, והודות לשתדלנות ולכסף ניצל בהמשך מעמוד התלייה. חלק מפועלו של פנחס מוזכר בקצרה בספר "שפה אחת ודברים אחדים", בהוצאת יד בן־צבי, שבו נכתב כי היה כבר בנערותו חבר ב"הגנה" ושהעביר בסך הכל כעשרה משלוחים של עשרים איש בכל פעם, כלומר כמאתיים עולים.

עם תום מלחמת העולם השנייה פינה הצבא הבריטי את כוחותיו מעיראק, וגם פנחס נשלח לביתו. רעייתו לטה לא הורשתה לעלות עימו. רק אחרי חודשים, שבהם היו מרוחקים זה מזה, הצליחו באמצעות אותו יו"ר בית הנבחרים להשיג עבורה רישיון עלייה, והיא נפרדה ממשפחתה והתאחדה עם אהובה. יתר בני המשפחה ברחו ב־1950 במסע ארוך ומסוכן מעיראק לאיראן, שאת תלאותיו מתאר אדי בספרו. אחרי כמה חודשים בטהרן עלו ארצה. במקביל, ממשלת עיראק התירה את עליית היהודים שאת רכושם הקפיאה. עד 1952 עזבו את המדינה יותר מ־100 אלף יהודים במבצע "עזרא ונחמיה". "גלות של 2,500 שנה שבה הביתה", חותם אדי בחיוך. "על הקליטה בארץ אספר כבר בכתבה הבאה. הדלת פתוחה, את תמיד מוזמנת".