הזר שבתוכנו

השבוע, לפני מאה שנה, נולד בכפר קטן באלג'יריה אחד הסופרים וההוגים החשובים והמשפיעים ביותר של המאה ה־20: אלבר קאמי. שנת המאה לקאמי, חתן פרס נובל, צוינה בצרפת בשלל אירועים, תערוכות וספרים חדשים. חוץ מהוצאות מהודרות של כל כתביו, ראו אור ספר על מסעותיו ברחבי העולם שכתבה בתו קתרין, מהדורה מאוירת של ספרו "אדם הראשון", הקלטה של שחקן ידוע מקריא את "הנפילה", התכתבויות שטרם פורסמו, קבצים של מאמריו שראו אור בעיתונות התקופה ועוד. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

נדמה שהשפע הזה לא יכלה לעולם, כי קאמי, למרות חייו הקצרים (הוא נהרג בגיל 47 בתאונת דרכים), היה כותב בלתי נלאה, וכשלא היה עסוק בחיבור רומן, מחזה, נאום או מאמר עיתונאי, ניהל התכתבות ענפה עם ידידים ואינטלקטואלים אחרים ומילא מחברות עבות כרס של יומנים ורשימות. דמותו המרתקת ממשיכה להעסיק ביוגרפים, חוקרים וכותבים אחרים, וכמדומה העניין בו רק הולך וגובר.

גם בארץ מצוינת שנת המאה לקאמי באירועים שונים, מו"ליים, אקדמיים ואחרים. בהוצאת כרמל, למשל, ראה אור קובץ משובח ממאמריו הפוליטיים בשם "הזמן הזה", ובסידרת הספריה החדשה עתידים לראות אור תרגומים חדשים לנובלה "הנפילה" ולקובץ הסיפורים הקצרים "גלות ומלכות". הפילוסוף הצרפתי הפופולרי מישל אונפרה, שחיבר ביוגרפיה מרתקת של קאמי, הירצה עליו באוניברסיטת תל אביב. 

לא בכדי מרבים, בעולם ובארץ, בהקראת יצירתיו של קאמי. כששומעים בקולותיהם של שחקנים את הטקסטים הללו, המוכרים לנו מקריאה שקטה מן הנייר, נזכרים שקאמי היה קודם כל איש של תיאטרון. כבר באלג'יריה החל את דרכו האמנותית בייסוד ובניהול תיאטרון קומוניסטי, ובהמשך כתב מחזות שהפכו לנכסי צאן ברזל של התיאטרון הצרפתי כגון "קליגולה" ו"הצדיקים". 

הגישה הדרמטית של קאמי לכתיבה ניכרת היטב בקטעי פרוזה כגון הדיאלוג הנוגע ללב בין המספר ואמו הזקנה ב"אדם הראשון", שנקטע לפתע ברעם פיצוץ מן הרחוב; המונולוג הקדחתני והמבריק של "הנפילה"; והסצנה המפורסמת מ"הזר", שבה פוסע הגיבור על חוף הים של אלג'יר ואקדח בכיסו, עד שהשמש הלוהטת, המשתקפת בים ובלהב הסכין של הערבי שמולו, מעוורת את מחשבתו והוא יורה את ארבע היריות ש"היו כארבע נקישות קצרות על דלת האומללות". 

למשמע הטקסטים של קאמי מבינים גם מדוע הוא נשאר כל כך רלוונטי ומעורר השראה גם היום, בייחוד בהשוואה לסופר־אינטלקטואל הצרפתי הגדול השני של תקופתו, ידידו שהפך ליריבו, ז'אן־פול סארטר. כמו סארטר, גם קאמי היה התגלמות ה"אינטלקטואל המגויס". הוא השתתף במאבקים רבים למען הצדק, לעיתים תוך כדי סיכון חייו - למשל בתקופת הכיבוש הגרמני של צרפת, כשהיה העורך והכותב הראשי של העיתון המחתרתי "לֶה קומבָּה" (הקרב). 

אלא שמעולם קאמי לא הניח לצדק המופשט לעוור את עיניו מלראות את הצדק האנושי הבסיסי. הוא תיעב אידיאולוגיות שמסבות סבל לבני האדם בשם אוטופיה רחוקה כלשהי. כך, למשל, מיהר להתפכח מאשליית הקומוניזם הסובייטי, ותקף בחריפות את המשטר הטוטליטרי בבריה"מ, שעה שמרבית השמאל הצרפתי תמך בלהט בסטלין, בראש ובראשונה סארטר שקבע ש"מי שמתנגד לקומוניזם הוא כלב". 

אולם הנושא שעימת את קאמי באופן החריף ביותר עם שאר האינטלקטואלים מן השמאל היה מלחמת אלג'יריה, שפרצה באמצע שנות ה־50. קאמי, כ"פייה נואר", בן לצרפתים ילידי אלג'יריה, מצא את עצמו קרוע בין אהדתו האינסטינקטיבית להם ורתיעתו מאלג'יריה עצמאית, ובין הביקורת החריפה שלו על קיפוח התושבים הערבים ושלילת זכויותיהם תחת השיטה הקולוניאלית. הקונפליקט הזה הוליד את המשפט הידוע, שנאמר בתשובה לשאלה שנשאל קאמי על ידי סטודנט אלג'יראי באוניברסיטת אופסלה בשבדיה, אחרי זכייתו בפרס נובל: "אני מאמין בצדק, אך בין הגנה על הצדק והגנה על אמי, אעדיף להגן על אמי". 

אותו משפט הופנה פעמים רבות נגד קאמי, כאילו טען שהאינטרס האישי־משפחתי קודם לצדק הכללי. אין כמו קורות חייו של קאמי עצמו כדי להפריך את ההאשמה הזו. משמעותו האמיתית של המשפט מתבררת בפרק יפהפה מתוך "אדם הראשון", רומן אוטוביוגרפי לא גמור שכתב היד שלו נמצא במכונית שבה נהרג קאמי. 

בפרק הזה מצייר קאמי דיוקן של אמו הזקנה, הענייה, האנאלפביתית, שנולדה באלג'יריה ורגלה מעולם לא דרכה בצרפת, אך ההיסטוריה גזרה עליה להימנות בעל כורחה עם ה"צרפתים המדכאים", ובשכונה העממית שבה היא מתגוררת היא נתונה לסכנה מתמדת של פיגועי טרור מצד המחתרת האלג'יראית. נוכח המצב הזה, האבסורדי והטרגי, מובן משפטו של קאמי "אגן על אמי" כפשוטו, כתגובה אנושית נוכח סיטואציה היסטורית בלתי אפשרית.

אלג'יריה, מולדתו של קאמי, היא גם גיבורת "הקיץ", קובץ טקסטים פיוטיים על הים התיכון. לטעמי אלה המרגשים שבכתביו, והם מסבירים אולי טוב מכל את הדחף שמניע את קאמי במאבקו למען הצדק: לא אידיאולוגיה קרה, תחומה בקווים נוקשים, שמתמכרת לסבל וסופה להוליד דווקא אי צדק, אלא כוח שנובע מן היופי, האור, השמש, האדם. כדי לא לשכוח את האדם, חייב האינטלקטואל העייף ממאבקיה של אירופה לשוב ולשאוב את הכוח הזה תחת השמש הנדיבה של ילדותו, לפני שיחזור להילחם את מלחמתם של המדוכאים בערים הגדולות והמנוכרות. 

אותה אנושיות עמוקה היא שמאפשרת לנו, אולי, להתחבר לאלבר קאמי ברעננות חדשה תמיד, מבעד להיסטוריה ולזרמי המחשבה המתחלפים, ולהתנחם, במאבקינו אנו, ברגש שגילה בתוכו על שפת אותו הים התיכון: "בעיצומו של החורף, נוכחתי לדעת שיש בי קיץ שלא יובס לעולם". 

• ניר רצ'קובסקי הוא סופר ומתרגם. פסטיבל "ספרים על הבמה 3" ייערך בתאריכים 5 עד 7 בנובמבר בתיאטרון הקאמרי בתל אביב ובתיאטרון חיפה, ובמסגרתו יקראו שחקני תיאטרון וקולנוע מישראל ומצרפת ספרות עברית וצרפתית; במסגרת הפסטיבל יתקיים ב־7 בנובמבר ערב מחווה לאלבר קאמי, במלאות 100 שנה להולדתו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו