מדינה על תנאי: להבין שקיומנו איננו מובן מאליו

מסורת מלאת הוד ויִרְאָה מספרת שכוהן גדול שנכנס לקודש הקודשים ביום הכיפורים כדי להתפלל על עם ישראל, ומת משום שנפל פגם במעשיו ונמצא שאינו ראוי להתפלל על הציבור - היו מושכים אותו בחבל שנכרך לרגלו, מבלי להיכנס אל הקודש. עד כדי כך נשגבים וקדושים היו הזמן, המקום, המעמד והדרישות מכוהן גדול.

לציונות, שהיא חוטר מגזע היהדות, יש קודש קודשים משלה: טקסי ימי הזיכרון והעצמאות. כוהנים גדולים אמנם כבר אין לנו, ובכל זאת, בשני הימים הללו כולנו היינו קצת כוהנים. כולנו עמדנו למבחן - האם אנו ראויים לבוא אל הקודש? האם אנו ראויים למדינה ולנופלים?

המכשלה העיקרית שטמונה לפתחנו היא תחושת המובן מאליו שיונקת מההתרגלות ומהרוטינה; השכחה שיכול היה להיות גם אחרת, חלילה, ושהמפעל השברירי שהקמנו כאן הוא עדיין "על תנאי", גם 75 שנה לאחר מכן.

ה"יחד" שלנו חולה. בכך כבר אין חידוש. ובכל זאת, בשבוע הקוממיות שחלף, רק כפסע עמד בין המשך האחיזה המשותפת (אפילו אם רופפת) בחישוק הציוני שעדיין מחבר בין רובנו, לבין מציאות נוראה שבה היינו נאלצים לפנות מתוך קודש הקודשים שלנו, כמו בימים הקדומים ההם, גווייה (וירטואלית) של אותו ה"יחד".

רק בעור שינינו נחלצנו מכך, ועכשיו, אחרי שבתי העלמין הצבאיים שקטו ותרועת הפסטיבלים שככה, אנו באים בשערי השגרה ואחרי החגים; וכל אותן הצהרות האחדות, השבועות והנדרים שבמרכזם ההבטחה "לעולם לא מלחמת אחים", עומדים למבחן המעשה.

במבחן הזה נעמוד, ראשית לכל, אם נשיל מעצמנו את תחושת המובן מאליו; אם נפנים שאנו כאן על תנאי, ושדבר אינו מובן מאליו. לא הביטחון האישי, ולא הביטחון בגבולות, ובפרט לא היחד המשותף שלנו כאן.

רק לפני שבעה עשורים וחצי, העצמאות היתה בבחינת מושא של געגוע וחלום לדורות של יהודים שארץ ישראל היתה להם רק כהר נבו. הם לא זכו. הדור שלנו זכה. רק לפני 100 שנים היה העם היהודי מפוזר ומפורד בין העמים, רדוף, חסר בית לאומי וארץ מקלט ונתון לחסדים ולגחמות של אומות העולם. רק כ־80 שנים חלפו מאז שחווה את האסון האנושי הגדול בהיסטוריה, ובדרך פלאית וניסית קם מאפרו.

צבע יהודי משותף

אף על פי שהזמן שחלף מאז אינו רב, אצל רבים מבני הדור הצעיר, זה שנולד למציאות של מדינה קיימת, מצטמצמת כיום התודעה הלאומית רק אל המובן מאליו - מקום לידתם, בבחינת "כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי".

בכל מדינה אחרת, די בקשר טבעי וראשוני שכזה; אבל לא במדינת ישראל, שקמה מתוך העבר, ושללא רבדיו השונים - ההיסטוריים, התרבותיים והדתיים - אין לה זכות קיום דווקא כאן בארץ ישראל. כדי להנחיל זאת, יש צורך ב"תודעה לאומית נוכחת", במחויבות שהיא מעבר למחויבות הילידית או הקיומית. אולי אם בכל דור ודור, בימי שגרה ובימי חג, נראה עצמנו כאילו היינו שם, על ערש לידתה של העצמאות, כשנחלצנו מהמצר ומאיום ומהשמדה והקמנו מדינה - נוכל להיחלץ מתחושת המובן מאליו, שתוצאותיה רעות ומסוכנות בעבורנו.

גם אם יצומצמו מעט סמכויותיו של ביהמ"ש, זהו לא קץ הדמוקרטיה. לעומת זאת, הסכנה האמיתית לדמוקרטיה נשקפת ממי שלא מכיר בתוצאות הבחירות, שהן המנגנון הכי דמוקרטי, ודוחה כל פשרה

רק אחרי שנעמוד בהצלחה במבחן הזה, תוכל להיוולד מחדש גם ההכרה כי רב המשותף בינינו על המפריד. ומשם, הדרך לפשרה שהיא כורח המציאות תהיה קצרה יותר. אלה שני שלבים שלא ניתן לדלג עליהם.

אחרי שנפוגג את תחושת המובן מאליו, ניתן יהיה לפזר גם את העלטה שמכסה כרגע על הדבר שגדול יותר מהדרכים השונות. אחרי שניגמל מהמובן מאליו, יקל עלינו להפנים שלצד הלחוד קיים עדיין היחד, ושלצד האני שוכן גם האחר, ושלצד מלחמת השבטים בחברה היהודית מתקיים גם "יחד שבטי ישראל". ניזכר שיש דבר גדול בהרבה מהדרכים השונות: שליהודי הארץ הזאת יש צבע יהודי משותף, ועבר והווה משותפים של תרבות וזיכרון וקיום יהודי; שבמקום להחרים ניתן להכיל, ושהשלם, עם ישראל, גדול מסך חלקיו ומחלוקותיו, ושרב המשותף על המפריד ושהדומה רב מהשונה.

כרגע רבים מאיתנו לא רואים זאת, וכמו ב"על העיוורון" של סאראמאגו - לוקים ב"חושך הלבן". השנאה והאגו והחרמות והפלגנות, משני הצדדים, מעוורים עיניים ומחשבות, עד כי אנו לא זוכרים שאפשר גם אחרת, או כמילותיו של ליפא העגלון משירו של מוהר: "קצת פחות זה קצת יותר", והמושלם הוא אויבו של הטוב, ויותר זה לפעמים פחות.

ההחמצות של נתניהו וגנץ

רק עכשיו נתניהו וגנץ מדברים סוף־סוף בשפה הזאת, אחרי שזיהו את הסנטימנט הציבורי, אבל חובת ההוכחה עליהם. שניהם כשלו בעבר הלא רחוק במבחני אמת שניצבו בפניהם. נתניהו קלקל את ממשלת האחדות עם גנץ, שהיה לה פוטנציאל לחולל שינוי אמיתי ולהשיג הסכמות רחבות. גנץ כשל במסגרת "תוכנית המאה", כשטרפד נכונות של ארה"ב להכיר בהחלת החוק הישראלי על כשליש משטחי יהודה ושומרון. הוא לא זיהה אז את ההזדמנות לנטרל, או לפחות לרכך משמעותית, את המחלוקת הכי רעילה שמלווה אותנו כאן כבר יותר מ־55 שנה; לנצל הזדמנות היסטורית של פעם בדור. אילו גנץ היה מסכים לכך אז - ארה"ב, שהתנתה את הסיפוח בקונצנזוס ישראלי, היתה הולכת איתנו למהלך הזה.

המציאות הנוכחית היא מקוטבת, אבל לא כפי שנדמה. "בני חושך" נמצאים בשני הצדדים, ועכשיו זה זמנם של "בני האור" משני צידי המחלוקת לפעול יחדיו. גם אם יצומצמו ויוגבלו מעט סמכויותיו של בית המשפט, מדינת ישראל לא ניצבת בפני קץ הדמוקרטיה. רחוק מכך. היא תוסיף להיות דמוקרטיה, רק מאוזנת יותר. לעומת זאת, הסכנה האמיתית לדמוקרטיה נשקפת ממי שכמעט בשום תנאי לא מכיר בתוצאות הבחירות, שהן המנגנון הכי דמוקרטי, ודוחה כל פשרה.

בשנים הרבות האחרונות, עברנו מפוליטיקה של רעיונות לפוליטיקה של זהויות שסימאה את עינינו, ושפרמה בגסות רקמות עדינות בחברה הישראלית. הפוליטיקאים נזקקו לפוליטיקת הזהויות כדי לחדד ולנכר, ובעיקר כדי לקטב בינינו. קרב הזהויות הקצין את ההבדלים במקום למתן אותם. כך, למשל, הישראליות והיהדות - על אף הקרבה ביניהן, ועל אף העובדה שהן יונקות זו מזו ומעשירות זו את זו - נפלו קורבן לצורך של הפוליטיקאים להתבדל ולשמר את ה"אחר"; שמא יפגע משהו במגדיר הזהות שלהם, שמבוסס לא פעם על השונות ועל הבידול מאותו ה"אחר". זה מה שקרה לנו במידה רבה גם ברפורמה.

הצדדים קרובים משנדמה, אך עליהם לנטוש את פוליטיקת הזהויות ולהבין שהאידיאולוגיה שלהם היא אמצעי בלבד, שנועד להיטיב עם החברה והמדינה. אם בדרך הרעיונות הללו חוטאים למטרה, מקלקלים ומקטבים - חובה להתפשר עליהם.