הדור האבוד של האמנות: כשהשואה קטעה הכל

היינץ בומה התוודע ללודוויג יונס אי־אז בשנת 1984. פרופ' בומה, אז רופא בשנות ה־50 לחייו, החליט לעשות סדר בכל חוברות האמנות והקטלוגים שאסף בנסיעותיו הרבות לכנסים ולהרצאות ברחבי העולם. הוא השליך לפח את כל מה שנראה בעיניו חסר חשיבות, ופתאום לכדה את תשומת ליבו חוברת קטלוג אדומה, שאותה כבר זרק.

בומה שלף אותה מהפח. על כריכת החוברת הופיע באותיות לבנות שמו של יונס - אז צייר אלמוני למדי - ועל דפי הקטלוג, של תערוכה שנערכה בברלין בחסות שגרירות ישראל בגרמניה, הודבקו צילומי הציורים פרי מכחוליו של האמן. דרך ההצגה הלא שגרתית של היצירות הפתיעה את בומה, וגרמה לו לתהות מי היה יונס.

בדיקת הביוגרפיה של הצייר העלתה כי בומה חולק עימו כמה פרטים אישיים משותפים. בעיקר עניינה את בומה העובדה שיונס - יהודי יליד 1887 בברומברג, שהיתה בסוף המאה ה־19 במזרח פרוסיה והיום היא חלק מפולין - למד כמוהו רפואה, אך החליט לנטוש את המקצוע המבטיח לטובת פיתוח כישוריו כצייר. ב־1909 הצטרף יונס לאקדמיה של המוזיאון לאמנות ולמלאכה בברלין, למד אצל כמה מגדולי הציירים הגרמנים באותה התקופה, המשיך בלימודיו בפריז, ולאחר מלחמת העולם הראשונה, שבה שירת כמתנדב במרפאות שדה, הפך לאחד האימפרסיוניסטים המבטיחים בגרמניה.

עם עליית הנאצים לשלטון ב־1933 נמלט יונס מגרמניה והיגר לצרפת. משם עלה כעבור שנתיים לארץ ישראל והתיישב בירושלים. הוא המשיך לצייר ולהציג בתערוכות, אך מת ממחלה בגיל 55, פחות או יותר בגיל שבו גילה בומה את קיומו ואת יצירתו.

בשל מלחמת העולם השנייה ורדיפת היהודים, הקריירה האמנותית של יונס נקטעה באיבה ושמו נמחק כמעט לחלוטין. לאחר מותו, אלמנתו לוטי הקימה עם חברה טובה גלריית אמנות בביתם הירושלמי. השתיים חילקו בהגרלה ציורים של יונס, כדי לעודד את חובבי הציור הארץ־ישראלים לבקר במקום. בשנות ה־50 נהרס הבית, והגלריה עברה למקום אחר.

"התחלתי לחפש אחר הציורים שלו", מספר בומה (91). "עד היום רכשתי כתריסר יצירות. למעשה, ברשותי היום כמעט כל הציורים שנכללו בתערוכה שלה היה שייך הקטלוג האדום. יונס צייר הרבה מאוד פורטרטים, ופנים תמיד עניינו אותי. אולי בגלל העיסוק שלי ברפואה. סיפור החיים הקטוע שלו ריתק אותי, ושאלתי את עצמי אז אם גורלו - אמן שנשכח בגלל עליית הנאצים לשלטון - היה גם מנת חלקם של אחרים".

"אמנות מנוונת"

וכך, בעקבות סיפורו של לודוויג יונס, בומה החל במסע שהוא עורך כבר ארבעה עשורים בעקבות "הדור האבוד" - אמנים שכוכבם המקצועי דעך בין שתי מלחמות העולם, מכיוון שנרדפו בידי הנאצים בשל היותם יהודים או מתנגדים פוליטיים למשטר. הוא התחקה אחר עקבותיהם, והחל לרכוש את יצירותיהם של האמנים הללו במכירות פומביות, מאספנים ומקרובי משפחה. לאחר שצבר כמה מאות יצירות, החליט להקים בעיר מגוריו העכשווית, זלצבורג, מוזיאון שבו יוצג האוסף הפרטי שלו, "מוזיאון הדור האבוד", היחיד באירופה שמוקדש לקבוצת אמנים זו.

היינץ בומה: "שואלים: איך ניתן להילחם באנטישמיות? זוהי אחת הדרכים. לעורר עניין בהיסטוריה באופן שונה, ולא לספר מחדש את מה שכבר ידוע. אנחנו יוצרים כאן בסיס התמודדות אחר"

כיום מכיל האוסף כ־600 יצירות. אף שהוקם לפני חמש שנים ונמצא בלב העיר העתיקה של זלצבורג - לא הרחק מבית הולדתו של מוצרט - המוזיאון הייחודי הזה כמעט לא מוכר מחוץ לחוגים מצומצמים של בעלי עניין. למשל, רק לאחרונה התארח בו אחד מהבכירים בעיריית זלצבורג, שנחשף לקיומו של המוזיאון הודות לכתבה ששודרה בתחנת טלוויזיה מקומית.

בעבודת המחקר הכמעט בלשית שערך, בומה חשף לא רק את יצירותיהם של בני "הדור האבוד" ובנותיו, אלא גם את סיפורי חייהם, שלעיתים קרובות נגמרו באורח טרגי ביותר.

אחד מהסיפורים הוא של רודולף לוי, שנולד בעיר הפרוסית שטטין (הנמצאת גם היא היום בתחום פולין) ב־1875 למשפחה יהודית מבוססת. הוא עבר לגור בברלין, שם עבד תחילה כנגר בטרם נרשם בגיל 20 לבית הספר לאמנויות ולמלאכה בקרלסרוהה, ומאוחר יותר לבית ספר פרטי לציור במינכן, שם הכיר, בין השאר, את הצייר הנודע בן דורו, פאול קלה. לוי המשיך בלימודיו בסטודיו של אנרי מאטיס בפריז, עיר שבה היה לאחד ממייסדי חבורת האמנים של קפה "דום".

במלחמת העולם הראשונה התנדב לוי לצבא גרמניה ונלחם בשורותיו על אדמת צרפת. לאחר המלחמה הקים בית ספר לציור משלו בברלין, אך עם עליית הנאצים לשלטון עזב את גרמניה. רבים מציוריו הוגדרו על ידי הנאצים "אמנות מנוונת" והוחרמו. לוי הגיע לארה"ב, אך לפני מלחמת העולם השנייה שב לאירופה ועם פרוץ המלחמה מצא את עצמו באיטליה, מבלי יכולת לעזוב אותה, מסיבות כלכליות. למרות אזהרות חבריו הוא המשיך להופיע בציבור, וב־1943 נעצר לאחר שנלכד בפירנצה על ידי סוכני גסטפו שהתחזו לסוחרי אמנות. בינואר 1944 הועבר לוי הועבר למחנה הריכוז קארפי מודנה שבצפון איטליה, שהיה מחנה מעבר לאושוויץ.

סמואל גרנובסקי, שנולד ב־1889 בעיר המוכרת כיום כדניפרו שבאוקראינה, למד ציור באודסה ובמינכן, וב־1910 התיישב במונפרנס, רובע האמנים של פריז באותה התקופה. לצד עבודתו כצייר, הוא גם היה מודל לציירים אחרים והתפרנס כמנקה בבית קפה. מהר מאוד נודע גרנובסקי כצייר מוכשר, בעיקר הודות לציורי העירום שלו, והוא היה פעיל מאוד בחוגי אמנים שונים בעיר האורות. ב־1942 הוא נעצר על ידי משטרת צרפת במסגרת "המצוד של אצטדיון החורף" - מבצע המעצרים הנרחב ביותר של יהודים בצרפת הכבושה - ונשלח למחנה הריכוז דראנסי, ומשם - למותו באושוויץ.

גלויות ללא שם

גם מומי שוורץ, שנולד ב־1876 בהולנד, למד ציור באקדמיה המלכותית לאמנויות של אנטוורפן ונחשב צייר אבסטרקט מבטיח, והוא נעצר עם רעייתו בידי הנאצים באמסטרדם ב־1942 ונרצח כמה ימים לאחר מכן באושוויץ.

ויש גם את סיפורה של מרתה ברנשטיין, בתם של יוליוס ברנשטיין, פרופסור לפיזיולוגיה והרקטור של אוניברסיטת האלה שבגרמניה, ושל הפסנתרנית סופי לוי. ברנשטיין, ילידת 1874, גדלה בגרמניה הקיסרית שלא אפשרה לנשים ללמוד ציור במוסדות חינוך גבוה ובאקדמיות ממלכתיים, אלא רק בבתי ספר פרטיים, ושבה הבחירה בקריירה של ציירת נתפסה כשלילית ביותר. תחילה היא למדה בבית ספר פרטי במינכן, ומשם עברה לפריז, שאימצה לחיקה ציירות מכל אירופה, ולמדה גם היא באקדמיה של מאטיס. כשחזרה לברלין הצטרפה ל"זצסיון" - תנועת מחאה אמנותית נגד האמנות הממסדית - והיתה חלק משמעותי מתנועת המודרניזם באמנות הגרמנית.

ב־1923 נישאה ברנשטיין למנצח מקס כריסטיאן נויהאוס, שמאוחר יותר הפך לעורך המוזיקלי של העיתון הנאצי "פלקישר באובכטר". היא נרדפה בידי הנאצים בשל היותה יהודייה וציירת, והצליחה למצוא מקלט בשווייץ, שם גר אחד משני אחיה. לאחר תום המלחמה שבה לגרמניה, שם נפטרה ב־1955.

מקרהו של הצייר אלפרד שוורצשילד יוצא דופן למדי: הוא נולד ב־1874 למשפחה יהודית בעלת אמצעים מפרנקפורט. מגיל צעיר גילה כישרון אמנותי, ובבגרותו נשלח ללמוד באקדמיות לאמנויות של קרלסרוהה ומינכן. הוא החל להציג בתערוכות באופן קבוע עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, ולאחריה הפך לצייר פורטרטים מבוקש מאוד בקרב הבורגנות של מינכן.

סיפור ההצלחה שלו נקטע עם עליית הנאצים לשלטון. כדי להתפרנס, שוורצשילד עבר לצייר גלויות נוף. בזכות כישרונו הרב אפשרו לו הנאצים להמשיך בפעילותו זו, וגם הזמינו אצלו גלויות, בתנאי שלא יחתום עליהן את שמו. ב־1936 הצליח שוורצשילד להגר עם משפחתו לבריטניה. לתקופת מה הוא היה עצור באי מאן, ועם שחרורו עבר לגור בלונדון, שם נפטר ב־1948.

בתו, תאודורה שטארקר, שימשה עבורו מודל לגלויה הפופולרית ביותר שיצר בשביל הנאצים. כיום, בגיל 90, היא מתגוררת בניו זילנד, והעבירה את כל העיזבון האמנותי של אביה ל"מוזיאון הדור האבוד".

ללמד, ולא רק לראות

"המטרה הראשונה של המוזיאון היא לחשוף מחדש את היצירות של האמנים הללו ולהציגן לציבור הרחב", אומר בומה. "היצירתיות של האמנים הללו נשברה בתקופה הנאצית, ואנחנו מחזירים אותה לחיים. אך מה שחשוב, מעבר לחשיפת היצירות, הוא חשיפת הביוגרפיות הלא ידועות של האמנים - מה קרה להם, מה הם חוו, מה היה גורלם. כוונתי היתה לא רק להביא אנשים למוזיאון כדי שיראו יצירות אמנות, אלא ללמד על מה שקרה באותה התקופה. באמצעות היצירות וסיפורי החיים אפשר להסביר את העבר טוב יותר, וזוהי התרומה שלנו להווה.

"שואלים: איך ניתן להילחם באנטישמיות? זוהי אחת הדרכים. לעורר עניין בהיסטוריה באופן שונה, ולא לספר מחדש את מה שכבר ידוע. אנחנו יוצרים כאן בסיס התמודדות אחר: עם כל ציור אנחנו מספרים את סיפור החיים הנלווה, שלעיתים בא לידי ביטוי גם בציור, ואנשים מפתחים קשב אחר. איתור היצירות דורש זמן רב. זו עבודת נמלים. אנחנו מחפשים בעולם כולו.

"אנחנו לא מוזיאון יהודי. רוב האמנים שאנחנו עוסקים בהם היו יהודים, אך יש גם קומוניסטים ומי שנרדפו בידי הנאצים. אותי מעניין מה קרה לתלמידיו של צייר מפורסם מהעת ההיא, ולאו דווקא למי שמוכר"

"היום יש לנו חמש היסטוריוניות לאמנות שעובדות איתנו. יש אדם בארה"ב ששולח לי מיילים כמה פעמים בשבוע, עם מידע על מקומות שבהם אפשר למצוא יצירות של אמנים בני הדור האבוד. יש אנשים שתורמים יצירות שהיו ברשותם. חלקם רוצים להישאר אנונימיים. בעבר אפשר היה לרכוש את היצירות הללו בזול. היום כבר אומרים במכירות פומביות 'אם בומה מתעניין בזה, יש לכך סיבה', והמחירים עולים.

"חשוב לציין שאנחנו לא מוזיאון יהודי. רוב האמנים שאנחנו עוסקים בהם היו יהודים, אך יש גם אמנים קומוניסטים ואמנים לא יהודים שנרדפו בידי הנאצים. אנחנו לא מגבילים את עצמנו לאמנים יהודים, וגם לא אוספים את האמנים הידועים מאותה התקופה. אותי מעניין מה קרה לתלמידיו של צייר מפורסם מהעת ההיא. לדוגמה, מקס בקמן. מי מכיר את תלמידיו? הם לא מוצגים במוזיאונים ומומחים לא יודעים עליהם. אספנו 90 יצירות של תלמידים שלו, ואנחנו מתכננים תערוכה שלהם בחודשים הקרובים".

יש עניין שהיינץ בומה מעדיף לא להזכיר בהקשר לאוסף ולמוזיאון שלו, אך בלי אזכורו הסיפור הזה לא יהיה שלם: בומה עצמו שייך לדור אבוד, זה של ילדי מלחמת העולם השנייה היהודים. הוא נולד בלייפציג ב־1932, חודשים ספורים לפני שהנאצים קיבלו לידיהם את השלטון בגרמניה. על סיפור משפחתו בשואה הוא עדיין לא מעוניין לדבר, גם היום.

"האוסף הזה נועד גם להנצחת משפחתי", הוא אומר, ומסגיר את דאגתו לעתיד האוסף והמוזיאון. "עד היום כיסיתי את כל ההוצאות מכיסי. אין תמיכה, לא מממשלת אוסטריה, לא ממדינת המחוז ולא מעיריית זלצבורג. היוזמה הזו, והסיפור שהיא מעבירה, צריכים לעבור לדורות הבאים".