ליבי במערב: מתי נשתחרר מהחלום על חו"ל?

"נדמה לי שמכל הארצות בעלות הנוף המדכדך, ארץ ישראל מחזיקה בכתר. הגבעות קירחות, צבען דהוי, וצורתן רחוקה מלשובב את העין. העמקים הם מדבריות מכוערים המעוטרים בשוליהם בצמחייה דלה שפניה כמו אומרות יגון וייאוש... כל קו הוא גס, צורם, וכל תו הוא חד, ללא פרספקטיבה - המרחק אינו מחולל כאן קסמים. זוהי ארץ משמימה, חסרת תקווה, שבורת לב". כך כתב תייר אחד בשם מארק טוויין כשהגיע לחופי הים התיכון ב־1867.

את הציטוט של הסופר טוויין אני קורא ממסך מחשב אמריקני עם מעבד שיוצר בישראל. על המסך מופיעות לי שלל פרסומות לקניית קרקעות חקלאיות ברחבי ישראל במחירים מופקעים, כמו קורצים בתקווה שיום אחד אוכל גם אני להגשים את החלום הישראלי של בית וחלקת אדמה בארץ בעלת "הנוף המדכדך הזה", במחיר נמוך להפקיע, תלוי גחמות מינהל הקרקעות. אין מה להגיד, מארק טוויין לא זיהה את הפוטנציאל.

אלא ש־156 שנה לאחר הסיור של טוויין, ישראל היא מדינה מקוטבת. לא רק בדעות השונות ביחס לכל דבר - לזה כבר התרגלנו. ישראל הפכה מדינה מקוטבת גם ביחס לתפיסתה את עצמה. רגע לפני שאנו מתחילים את הרבעון הרביעי של המדינה בדרך למאה שנים, עולה ביתר שאת שאלה פשוטה כל כך: איך הפכנו מ"פה בארץ חמדת אבות" ל"שלום, אני נוסעת..." בפחות מ־100 שנה. או במילים אחרות: האם כבר טוב לנו לחיות כאן משום שטוב לנו, או שאנחנו עדיין לכודים בפרובינציית הפרובינציאליות, חיים עם התחושה שבכל שאר העולם יותר טוב, אבל זו מדינת היהודים ולא באנו ליהנות פה. הרי חייבים כאן ולא שם.

אבל מתי ואיך נשתלו זרעי הספקות בזמן ובמקום? לפני 100 שנה, בעודו יושב בחשמלית ברלינאית, כתב היפסטר משופם בשם שאול טשרניחובסקי את השורות הבאות: "אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ, אֶרֶץ שְׁכוּרַת שֶׁמֶשׁ... אַיֵּה אוֹתָהּ אֶרֶץ, אַיֵּה אוֹתָהּ שֶׁמֶשׁ?". אם קראתם פה כמיהה לארץ שבה משכירים את השמש הקופחת, הרי שבבית האחרון בשיר מטמיע טשרניחובסקי את תחושת הספק שתלווה את המפעל הציוני: "כֵּיצַד זֶה תָעִינוּ? טֶרֶם הוּנַח לָנוּ? אוֹתָהּ אֶרֶץ שֶׁמֶשׁ, אוֹתָהּ לֹא מָצָאנוּ". עוד בטרם נמצאה הארץ, כבר הוצעה האפשרות שהיא אינה שם בכלל. אולי זה היה החטא הקדמון של הציונות החילונית. אוטופיה או אוגנדה? - מה זה חשוב. אני מטיל ספק, ולכן אני ציוני.

גם כשנמצאה הארץ על שלל בעיותיה, המצב לא השתפר. עשר שנים לאחר "אומרים ישנה ארץ" כתב טשרניחובסקי, הפעם כבר היפסטר ארצישראלי, את השיר הבא. "הוי", נאנח המשורר כבר בהתחלה של "ארצי מולדתי". פלא שאחרי פתיחה כה מדוכדכת מגיעים "הר טרשים קירח" ו"הבל זעם החמסין"? כנראה פעם הנוף מדירתו של טשרניחובסקי ברחוב אחד העם בתל אביב היה קצת שונה. הלחן העולץ של נעמי שמר והביצוע של להקת "שוקולד מנטה מסטיק" אמנם מעניקים לשיר ממד כמעט קומי, הממסך את המילים המתוסכלות. אבל כשבאחת מהרצאותיי ניסיתי להסביר ליהודי קהילת בולטימור במה עוסק השיר, תרגמתי את מילותיו לאנגלית, וכל כך הרבה אופל וייאוש בקעו ממנו, עד כי נדמה היה להמנון דיכאון גותי שניק קייב היה מתגאה בו.

במבט רוחבי נראה שאנשי התחייה העברית הבינו את הצורך המהותי בשיבת ציון. אך רגשית, הם ביכו את אובדן סיר הבצל, ראשי השום והשמיים השוממים של אירופה. "אולי רק ציפורי מסע יודעות, כשהן תלויות בין ארץ ושמיים, את זה הכאב של שתי המולדות", כתבה לאה גולדברג, והנחילה לנו את תחושת המולדת הכפולה - זו שבה אנו חיים, לעומת זו שבה היינו אמורים לחיות לנצח, מול עצי המחט בשלג הקסום, אי־שם מעבר לים. עוד סיבה לשנוא את האנטישמים באירופה.

הביאו את הסתיו

אך לא מספיק שפה זה לא אירופה. פה זה גם לא מזרח מזרחי ולא מזרח מערבי, כאן זה המזרח התיכון, באמצע של הכל. שמש בכינון ישיר ואור למכביר. הציירים הראשונים שהגיעו הנה מאירופה לא ידעו מה לעשות עם רפורמת עודף האור. אנשי "אופקים חדשים" ניסו לעשות פשרה כשביקשו את השפעת התרבות האירופית, אבל עם "סגנון מקורי, ששורשיו במציאות שלנו". שורשים כן, ודאי, אבל כל עוד צמרתו המדומיינת משירה עלי שלכת כמו בפריז, אז יהיה בסדר.

אבל מה לעשות, כל כך קצר פה האביב, והסתיו אפילו יותר. לכן בשירה אברהם חלפי העניק לו פרס ניחומים וקרא לו "סתיו יהודי", ואילו רחל שפירא אמרה זאת בגלוי: "'שיר תשרי' נכתב על עונת הסתיו. כמי שאוהבת זמני ביניים, כמו שעת בין־הערביים, אני מאוד קשורה לסתיו ומרבה לכתוב שיש כאן מעין תעודת עצמאות שלי... אם בשירי הסתיו הראשונים שלי הושפעתי מהכתיבה של משוררים שאמנם כתבו בעברית, אבל תיארו את הסתיו האפלולי שהם זכרו מאירופה, בשירים הבאים שלי נתתי ביטוי לכך שאצלנו, בישראל, הסתיו הוא דווקא עונה נינוחה ונעימה".

לקח זמן עד שהופיעו מעטים ואמיצים שיאמרו זאת כמו שפירא. ישראל זה כאן, וכאן זה לא אירופה. ובכל זאת, התהליך היה קשה מאוד למהגרים עצמם, ודאי, אך גם ילדי מהגרים נותרו עם התחושה שהם חיים בארץ אבות, אך לא במדינה שאליה כמהו האימהות.

תמיד מדברים על דור משוררי המדינה כמי שעבר משירת האנחנו אל שירת האני. אך לקח כמה עשורים בטרם תעבור הישראליות ממלחמת האין ברירה לשלום הבחירה של העמדה המורכבת, זו שהתלוננה ובו־בזמן התלהבה מ"איזו מדינה, מיוחדת במינה".

פעם בכמה שנים נגרר "אין לי ארץ אחרת" של אהוד מנור אל הזירה הציבורית בישראל. מימין ומשמאל כולם מרגישים שאין להם ארץ אחרת, ואז הם שרים במלוא העוז: "רק מילה בעברית חודרת אל עורקיי, אל נשמתי". בחירה מעניינת, שלא לומר מוזרה, שכן אין דבר שקל יותר לשאת בתרמיל המהגר מאשר את כל המילים כולן בעברית, כפי שיודעים כל קוראי "ישראל שלנו" בניו זילנד או באלסקה.

הקוטביות המגנטית הזו, שבה נפש האומה נבנית מצד אחד על ברכי "אם זה טוב ואם זה רע, אין כבר דרך חזרה" כי זו "השואה שלנו" ותכף "הנאצים באים", ומצד שני על רוח "שיבת ציון" אחרי "אלפיים שנות גלות" ו"היינו כחולמים" - יצרה מגולי העם הנבחר אומה פרובינציאלית ופריפריאלית, כזו שנעה בין "לפחות זה שלנו" לבין "יהיה טוב" (בצירוף אנחה).

עד כמה שהוא סמוי מהעין, המגנט הזה, ששוכן עמוק במי התהום של נפש האומה, מערבל אותנו. הוא זורק אותנו בו־בזמן לכל הכיוונים, גורם לנו לאבד את הצפון ומשפיע שוב ושוב על שיקולי החיים שלנו שצצים ועולים במחזוריות קבועה. לכן צריך לעדכן שבסוף כל משפט שאנחנו אומרים בעברית כבר לא יושב ערבי עם נרגילה, אלא נאצי עם מילקי, ששם מולנו את הבחירה: מה עולה לנו יותר - יוקר המחיה או זילות המוות.

כך, בכל יולי־אוגוסט, אנו מטיילים בעולם כמוצאי שלל רב, מסתובבים בכל סופרמרקט בעיר זרה, אוגרים סטוק תמונות לאינסטגרם של גבעות ירקרקות ונהרות אדירים. הכל רק כדי להתרסק בספטמבר לבלוז המחירים שמטפסים לשמיים כמו המגדלים.מלוא החופן תלונות על כל דבר, החל מהתור הישראלי חסר הצורה ועד הבחורה ששמה את רגליה על המושב ברכבת ומדברת בקולי־קולות על הברבריות של אנשים במדינה. באירופה או באמריקה זה לא היה קורה, אנו מהרהרים לעצמנו, בשקט הישראלי כל כך של ערב החג.

אבל המציאות ממשיכה להתנגש ולהציק עם התמיהה הזו. רק לפני חודש התפרסם שישראל, על פי תושביה, נמצאת במקום הרביעי במדד האושר העולמי. מדע בדיוני, אתם אומרים, אבל נראה אתכם מנסים להשיג כרטיסים לכל אירוע כמעט, שלא לדבר על למצוא חניה. הכל כאן לחוץ, מלא, הומה וגועש ברמות הג'ננה של חול המועד בעמק המעיינות.

למעשה, אם היו מוסיפים פסקול שמח יותר וכמה פינות אוכל בצד - אפילו המחאה, משני הצדדים, היתה יוצרת יותר הרגשה של קרנבל ישראלי מאשר כל דבר אחר.

בין החלום לפלקט

אז מה קורה כאן? האם הסוקרים התבלבלו? התרגלנו לשקר לסוקרים עד ששכחנו איך לומר אמת? או שאולי 75 שנה לאחר היווסדה, העם היושב במדינת ישראל כבר מרגיש מספיק בטוח להשתחרר מהשואה ומאימת מדינות ערב ולהפסיק לחלום על אירופיות. אולי הוא מוכן לענות לשאלה אם טוב באמת לחיות כאן, ולא פחות חשוב - למה כל כך טוב. שאלתי חברות ומכרים איך זה עובד להם. איך מכילים את הפער הזה בין מדד האושר למדד הקיטור? בין תאוות הרילוקיישן לתאוות הנדל"ן מול הים התיכון?

חגי רזניק, כיום ראש מכון ריפמן לפיתוח משותף בנגב, הוא חבר, איש קיבוץ רביבים ומנכ"ל משרד השיכון לשעבר. על הנייר, הביוגרפיה שלו נקראת כמו קלאסיקה של ישראליות אליטיסטית. אבל המציאות לא יכולה להיות יותר רחוקה מהתדמית. כילד, רזניק הוצא בצו בית המשפט מבית הרוס. הוא עבר מסע קשה של חיפוש שייכות עד שהגיע לפרויקט של עליית הנוער ומשרד הרווחה ברביבים. מתוך 20 נערים ונערות הוא היה היחיד ש"סיים מסלול". מהיכרות אישית, מאז הבחור לא מפסיק לנסות ולקדם תיקון עולם.

"ברור שהכי טוב לחיות כאן במדינת ישראל, ובנגב בפרט! ולא שאין בעיות, בעיקר בימים של שסעים אינסופיים. אבל לא פחות מזה, יש לנו כאן הזדמנויות לייצר תיקון חברתי וחלום חדש לנגב ולמדינת ישראל. ולמה טוב לי לחיות כאן? כי הלמה שלי מורכב ממשמעות. משמעות לעשות שינוי. כשאני וחבריי, יהודים ובדואים, עושים פיתוח כלכלי־חברתי משותף, אני אומר לך מניסיון שהכל אפשרי. אני גר בקיבוץ רביבים, אחת משלוש הנקודות הראשונות בנגב, ויודע שכמו שהחלוצים חלמו והגשימו, גם לנו מותר", אומר חגי.

אוקיי, אז חלוציות - יש. לתקן את העולם ומלוא החופן ערכים - יש. אוטופיה - יש. שחרור מהפרובינציאליות הציונית? פחות. הרבה פחות. חברה אחרת כעסה עלי: "אני מסרבת לקחת חלק בפלקט התעמולה הציוני־לאומני הזה לכבוד החגים!"

לא, לא, זה לא פלקט. זו תהייה אמיתית. רק שאלתי אם טוב לך לחיות כאן, כי אמרת פעם שמכל הנסיעות שלך בעולם את הכי אוהבת לאכול בתל אביב, כי יש פה אחלה מסעדות.

"קודם תגדיר מה זה כאן, ומה זה טוב, והאם הטוב הזה הוא טוב גם לפלשתינים או רק למשעבדים, והאם אוכל במסעדות הוא מה שמגדיר את מדד האושר בימים כאלו או בכלל, ולמה האושר שלי אמור לבוא על חשבון..."

טוב, טוב, בסדר, הבנתי. אז בעצם לא טוב לך לחיות כאן? "זה לא מה שאמרתי".

הרמתי ידיים, והלכתי לשאול חבר שזיכרון השואה לא נטוע בו כסלע קיומנו. "אני בתור אזרח בארץ טוב לי לחיות כאן מהרבה סיבות. זה חינוך שאני מקבל ועכשיו הילדים שלי מקבלים, זו הזכות להביע דעה והרוח הדמוקרטית בארץ. זו היכולת להתפרנס בכבוד אפילו שעדיין יש משרות שהן בגדר בלתי אפשריות לי כאזרח ערבי. אבל אני מאמין שזה ישתנה, כי אנחנו כבר בשנת 2023, כי אני אוהב את החיים המשותפים שהם בסיס לחיים טובים לכלל האזרחים, כל עוד מאמינים בזה.

"אני מאמין ובטוח שאפשר וחובה לחיות ולא להיות מושפע מכל מיני אירועים חריגים, אלא להמשיך להסתכל רק על שלושת רבעי הכוס המלאה. שים לב - לא לחצי, לשלושת רבעי הכוס. לנסות לשנות ולשפר את החסרונות. והכי חשוב - טוב לי כאן כי יש לי כאן משפחה וחברים שטוב לי איתם". את הדברים האלה אומר לי כרים פואז הייב מעילבון, בדואי וערבי־ישראלי.

זה לא סקר ובטח לא ממצה, אך אלו הן תשובות אמיתיות של אנשי קצה. אחרים אמרו ש"לא טוב, אבל משפחה־חברים". לא מעט אמרו בלי היסוס: "אם הייתי יכול, הייתי בורח מזמן". אך נדמה שכל התשובות האלו הסתכמו לאותו עניין: שהכל היה יכול להיות מדהים בארץ הזאת אם לא היו בה חרדים, ערבים, "ערסים", "פריבילגים", שמאלנים, ימנים. בחרו לכם מגזר ומחקו את המיותר.

איסלנד אהובתי

אחד הדברים שיש לך הרבה ממנו בסיבובי הופעות בחו"ל זה זמן המתנה. המון זמן המתנה במתנה. זה מתחיל בשיחות בס־תופים כאלו, ומהר מאוד מגיע אל הנקודות הרחוקות של החלומות. כך היה לי עם חברי ושותפי ללהקת We Are Ghosts, אורי דרור. אני זוכר אותנו יושבים לפני שנים רבות על החוף השופע של מיאמי, ודרור אומר שהוא חולם על איסלנד. חלם וחלם, ולבסוף עשה מעשה והעביר את חייו אל האי הצפוני המרוחק.

"כבר בביקור הראשון באיסלנד ב־2003 חוויתי תחושה חד־משמעית של איחוד עם מולדת עתיקה, כאילו התבצע תיקון של טעות בשיבוץ שמיקם אותי רנדומלית בישראל בעוד שאני מיועד להימצא באיסלנד. יכולתי להזדהות למשל עם יהודי מאתיופיה שהובא על כנפי נשרים לארץ המובטחת. היה ברור שהרומן הזה דינו להימשך.

"הביקורים התכופים והטיולים הארוכים באיסלנד בשני העשורים הבאים הוכיחו שלא מדובר במשובת נעורים אלא בהגדרה אותנטית של זהות עצמית חדשה. עם הזמן הצטבר אצלי ידע נרחב על מוזיקה איסלנדית לסוגיה, והרגשתי צורך וולונטרי לחלוק ולהפיץ את התשוקה הזאת תחת שם הבמה ההומריסטי והעאלק־שערורייתי 'הג'יהאד האיסלנדי'. עשיתי תקלוטים של מוזיקה איסלנדית והגשתי תוכניות רדיו ופודקאסטים בנושא, הפקתי אירועים ומסיבות, הרצאות וכנסים.

"לפני כשמונה שנים הצטרפה זוגתי יעל לעשייה הזו והג'יהאד האיסלנדי הפך לדואו. החלום של שנינו להגר לאיסלנד קרם עור וגידים דווקא בשיא תקופת הקורונה, ובאוגוסט 2021 הַהִתְאַסְלַנְדּוּת הושלמה כשעלינו על טיסה בכיוון אחד - יחד עם החתול שלנו".

איך אתה מרגיש בפועל עכשיו כשאתה שם?

"ההגירה שלי לא נבעה מסיבות פוליטיות או כלכליות או תועלתניות, ולא כאקט לעומתי או מתנגד או מתוך כוונה לשדרג את איכות החיים במדינה 'מתוקנת' יותר - אלא פשוט מתוך היקסמות ואהבה עמוקה וארוכת שנים לארץ מאוד ספציפית. מרגע שעברנו יש תחושה ברורה שעשינו את הדבר הנכון עבורנו, בלי חרטות. תחושת שייכות מוחלטת. התכחשות והתעלמות מתמשכת מהחלום הזה וכניעה לנוחות של עמידה במקום היתה פשרה.

"את השפה לקחתי איתי בתרמיל המהגר: כמו בישראל גם כאן אני עובד כקריין ומדבב בשלט־רחוק מאולפן ההקלטות הביתי. אנחנו מרגישים כאן לגמרי בבית כבר מהיום הראשון ודווקא לא חווים תחושות של תלישות וזרות שמזוהות לכאורה עם רילוקיישן. החיים כאן שלווים, יציבים, נטולי אלימות, מלחמות ושאר קטסטרופות בהשוואה לישראל או לכל מקום אחר. יש אמון גבוה בין אנשים, ואפילו האמון של האזרחים במערכת שוקם משמעותית מאז הקריסה הכלכלית הדרמטית ב־2008.

"זו מדינה מתקדמת, מאפשרת ואינקלוסיבית. אנטישמיות לא פגשנו כאן כמעט בכלל, ואם נתקלים מדי פעם בדעות קדומות על רקע מוצא זה נובע בעיקר מבורות ומצרות אופקים של אנשים מסוימים, שעמי העולם חדשים להם, ולא מתוך רשע ומדון. רייקיאוויק היא עיר בירה אירופית, אבל קטנה ומשפחתית, עם שילוב מעניין של חיי תרבות ופנאי שופעים.

"האקלים האיסלנדי הארקטי שונה לחלוטין. למדתי לחבב אותו על פני החמסינים והזיעה הישראלית, אם כי הסופות המופרעות כאן יכולות בקלות להתבטא במתקפת רוח ושלג שלא ברא השטן. גם הקיצוניות הדו־קוטבית של שעות האור והחושך בין הקיץ והחורף עלולה להשפיע באופנים ניכרים על בריאות הגוף והנפש. הכנות מחייבת לציין כמה נקודות שעומדות לרעת המולדת החדשה שלנו, כמו למשל מסים דרקוניים, יוקר מחיה כמעט כמו בישראל ומערכת בריאות בתפקוד רעוע. גם השמועות על היותה של ישראל אימפריה קולינרית בינלאומית אוששו, ואנחנו מתגעגעים קשות לאוכל בישראל ומקבלים בהכנעה את השנמוך שגזרנו על עצמנו בתחום הזה מתוקף ההגירה".

אבל למרות זאת אורי מבהיר: "אני מרגיש בנוח בעורי הנוכחי: ישראסלנדי שהלך עד הסוף אחרי הלב והקריב הרבה למען הגשמת הזהות המחודשת. חולם, חושב וכותב בעברית מתחת לשמיים מוארים בירוק הניאוני של אורות הצפון".

הבריחה ממטרופוליס

כשחשבתי על עוד דרך לבחון את מצב הבחירה כאן והיום, לקראת הרבעון הרביעי של המאה הישראלית, תהיתי אם אנחנו כבר בשלים להתנתק מתודעת ה"פרובינקיה ציוניאה". ונזכרתי גם באנשים שתמיד הסתכלתי עליהם כדי לדעת אם עשיתי נכון שבחרתי להישאר כאן: החברים המוזיקאים שלי, שהחליטו לנסוע רחוק ולנסות את מזלם בעולם הגדול.

הכל התחיל באולם רועש במקיף העירוני. ילדים מכל עבר, רחש אינסופי. חבר'ה בגילי עולים על הבמה הנמוכה. "קוראים לנו Natom", אמר הסולן במבטא, והם התחילו לשיר. אין דבר יותר בנאלי ממוזיקה בינונית, הכל נכון וכלום לא טוב. אבל אצלם הכל היה בדיוק ההפך - שום דבר לא היה נכון, והכל היה מדהים. השירים שלהם הדהדו את משמעות הזמן והמקום.

"ארץ גנובה - אנשים משקרים, מרמים ומתים למען ארץ גנובה. אני רוצה להישאר כאן ולתת מכה קשה", "מטרופוליס, אנו חיים במטרופוליס, חייבים להציל את חיינו", והשיר שהכי נגע בי אז: "נולדת במקום שבו טוב לחיות, והיה לך את כל מה שרצית, אבל הם לוקחים אותך לארץ אחרת, כשסיוטיך הופכים למציאות, ולפתע אתה מבין שלא עשית כלום, ואתה רוצה להתחיל הכל מחדש, אבל כה מאוחר, מאוחר, מאוחר". כן, אלו היו האייטיז, ולמרות החמסינים בחוץ המוזיקה היתה קרה וקודרת.

הפכתי למעריץ. לא האמנתי שאנשים בגילי יכולים להגיע לכאלו תובנות ולכזאת מוזיקליות מוצלחת. אולי מפני שכולם היו ילדי מהגרים שנולדו מעבר לים ובאו לכאן. הפכתי לחבר, ואחר כך לשותף ליצירה. הייתי בטוח שהם בדרכם לכוכבים. קסטה ראשונה הוקלטה, והיה לי ברור שאחרי הצבא המטוסים לקריירה בינלאומית מחכים לי. אבל המציאות היתה מורכבת יותר, והבקו"ם פירק את הלהקה. חלק נסעו, חלק נשארו. במשך שנים הדהד בי המשפט שאמר לי גבי סברנסקי לפני שעזב: "אחי, עדיף להיות הובו בניו יורק מאשר מלך העולם בבאר שבע". טוב, לפחות הוא לא אמר ציונות.

25 שנים לאחר מכן גבי חי בניו יורק ודני בלר, הסולן והבסיסט, נשאר בבאר שבע. נפלאות הווטסאפ מחדשות ימינו כקדם, אבל בלי גיטרות בידיים.

"אל תשכח שבישראל היה אז אוסלו", אומר גבי, "שלום והכל. היה נראה שאנחנו הולכים להיות מדינה נורמלית. נולדתי בארגנטינה למשפחה ציונית לאללה, כל ההורים והדודים היו חברים בתנועות ציוניות, אבל באתי לניו יורק משתי סיבות. הראשונה, כי הקליטה שלי בתור ילד היתה זוועתית, וזה השפיע עלי. עם זאת, התרבות הישראלית, ואפילו התרבות הבאר־שבעית, עדיין מאוד חזקות בי. הסיבה השנייה היתה להגשים את החלום המוזיקלי שלי.

"בניו יורק הרגשתי בבית, זה לא אמריקה ולא חוץ לארץ, זה פשוט ניו יורק עצמה. דיברתי עם חבר מפינלנד שכמוני הגיע לכאן בתחילת שנות ה־90 ושנינו חשבנו כמה שהיה אז כיף. הרבה חופש, כבוד לייחודיות שלך בתור אדם, ולכל אחד. זה היה ממכר. לפני 11 בספטמבר ניו יורק היתה מסיבה מתמשכת. כשהגעתי התחלתי להיסחף עם החיים, ולא ממש השקעתי בחלום המוזיקלי שלי, חוץ מלעשות את האמנות עצמה. החלום שלי 'לא הצליח' רק בגללי. היום אני מבין שזה מחייב להשקיע הכל. אבל ניו יורק היא הבית שלי. אתה יודע, הייתי בביקור בארגנטינה, וגם בישראל, ואני מרגיש טוב שם, וחלק מהתרבות ומהשפה ומהכל. אני גם נהנה, אבל זה לא הבית שלי. הבית שלי זה ניו יורק".

"מה שכן", מוסיף גבי, "היום אני אוהד של הציונות. אני לא מגדיר את עצמי כציוני כי אני לא מיישם אותה בלחיות בארץ באופן מעשי. מה שכן, אני מרגיש שבחודשים האחרונים הישראלים נלחמים על הדמוקרטיה, אבל רק של היהודים, וזה מפריע לי מאוד כמה גדול חוסר ההבנה העמוק של המצב בעולם. המצב של ישראל, המצב של הציונות, זה ממש נראה רע מכאן. המילה ציונות היא ממש מילה גסה כאן. ואני, שתמיד התנגדתי, פתאום מתקומם ומרגיש צורך להגן על המדינה. יחד עם זאת, אני לא מרגיש שמה שאני עושה בחיים שלי מחייב משהו למורשת היהודית שלי".

כלומר, מבחינתך לא אכפת לך אם לילדים שלך יהיה חיבור ליהדות ולישראליות באיזושהי צורה?

"כחלק ממה שהם, כדי שתהיה להם הבנה - אז כן. מפני שאני רוצה שהם יזדהו עם מי שהם, ואני לא רוצה שהם יתכחשו לחלק הזה. אבל כאן זה נגמר. גם לי בתור יהודי לא היה הרבה מושג מה זה אומר להיות יהודי, חוץ מזה שלא אוכלים חמץ בפסח".

גם בלונדון יש חמולות

דני בלר רואה את הדברים מזווית המהגר שנתקע בחולות המדבר: "מעבר לארץ אחרת אינו מחאה או דרמה, כמו שמעבר נניח מבאר שבע לתל אביב אינו אקט של מחאה, אלא אולי מעבר על רקע קריירה, פרנסה או רצון להגשמה אישית. מעבר לארץ אחרת הוא מורכב, ובין אם הוא עלייה או הגירה, הוא אקט טראומטי. תמיד. גם בהגירה מתוך מצוקה יש תחושה - בין אם בולטת או סמויה - של עקירת שורשים. למעבר לארץ אחרת יש שלבים: ההתלהבות הראשונית, שבה עדיין מרגישים כתיירים, ולאחריה ההפנמה שצריך לדאוג לדברים הבסיסיים - פרנסה, מגורים וכו', מעמדת אי־שוויון.

"הרצון להיאבק תלוי בכמה קשה היה לך במקור, כמה לא היית שייך או לא הרגשת שייך. כמה אתה משלים עם זה שגם בחברה המקורית שלך לא כולם שווים ואתה עלול להיות יעד לאפליה או למתקפה. אישית, חלמתי על חו"ל, על מקום שייתן תחושה של שוויון והזדמנות. כשהייתי בשנות העשרים שלי ההורים חלו ולא היה מי שיטפל בהם. זה נפל לי על השנים שבהן מתעצבת קריירה. בדיעבד אני לא מצטער שבחרתי להישאר ולטפל בהם. לא הייתי נוהג אחרת. העולם גם השתנה. אנחנו כולנו במרחק לחיצת כפתור זה מזה. התרבות, כולל זו בבאר שבע, הרבה יותר קוסמופוליטית מאשר לפני 40 שנה.

"כמו שבבאר שבע יש מקורביזם וחמולתיות, גם בניו יורק ובלונדון ובברלין יש", מציין דני, "די עניין של מזל איפה אתה נופל בשיבוץ. באר שבע השתנתה, היא לא אותה באר שבע שגבי עזב. אנחנו לא אותם האנשים שהיינו לפני 30 שנה. יש בספרדית מילה אחת: DESARRAIGO, עקירת שורשים. אני מתגעגע כל יום לארגנטינה שלא קיימת יותר, אפילו שני חברי הילדות הקרובים שלי נפטרו בטרם עת. הבית שגדלתי בו נהרס. את הבית של הסבים שלי הדיקטטורה של שנות ה־70 החרימה והוא נהרס. אז אני בונה לי עולם של תקליטים ישנים, חפצים ישנים, כלבה וחתולים.

"לפעמים צריך גם להגיד תודה שיש עבודה, שאנחנו בריאים, שיש קורת גג, שבינתיים אנחנו שווי זכויות, שאפשר לקחת את האופניים ולצאת לסיבוב גם ב־2 בלילה. ניו יורק ענקית, מגמדת. מנצ'סטר, אולי הייתי גר בה. או ליברפול. אולי ברצלונה. בקטע זה של החיים, אני שמח שיש לי חברים קרובים, שאני עובד במשהו שאני מאוד אוהב, וגם לנסוע עכשיו לברלין, לא חושב שהכלבה והחתולים יצליחו ללמוד גרמנית כל כך מהר. יש רגעים נכונים לעשות צעדים בחיים, ולפעמים צריך לעשות צעדים בגלל סכנה ברורה ומיידית. כמי שבא ממדינה שחוותה עימותים בין מחנות, התחושה בימים אלה לא קלה, עד כדי תחושה גופנית ממש של מצוקה".

השיחה עם גבי ודני נגמרת כמו שנגמרות שיחות רשת. משהו אחר ביקום הווירטואלי מושך את תשומת הלב, מישהו הולך לישון, מישהו יוצא לסיבוב אופניים בבאר שבע באמצע הלילה, והמשפטים נותרים תלויים באוויר, מהדהדים את המרחק ואת הקרבה על פני לובן המסך. נסעת או נשארת, בחרת ללכת או להישאר קרוב, את התשובות לשאלות הגדולות של החיים מקבלים רק בדיעבד.
רגע לפני שאני נרדם האצבעות מנגנות שיר שכתבתי לפני הרבה שנים לבתי: "אני אוהב את המדינה, אבל הרבה יותר אוהב את הבת שלי שלא מזמן נולדה, וכבר קיבלה ציון במבחן די מוזר, שלא אומר דבר על קסם חיוכה, הייתי רוצה לכתוב לה המנון, אבל שיכיל קצת יותר מ'תקווה', כדי שיום אחד היא תבחר לחיות במקום הזה, שבו היא נולדה".

בקרוב היא תהיה בת 12, וכשמדינת ישראל תהיה בת 100 היא תחגוג 37. הדור הבא ישן במיטות הנוער שלו ואני עדיין ער, עובד על התקווה שהמדינה הזאת תהיה כל כך שווה שבתי ובני דורה יבחרו לחיות בה. ולא מחוסר ברירה, ולא בשם הציונות, אלא רק מפני שהכי טוב להם לחיות כאן.