בזכות המחלוקת וליבון הדעות: פסח אקטואלי מתמיד

1.

הנה מתרגש עלינו הפסח באמצע המחלוקת הגדולה, כשהדיון הציבורי מתלהט ונביאי החורבן מתרבים ברחובותינו. מה הגעת עכשיו? תן לריב עוד קצת. יש כוח בלוח השנה היהודי לאחוז בציציות ראשנו ולחלץ אותנו מסבך המהומה התורנית. עד עכשיו עסקנו בכאן ובעכשיו, נתכבד וניגע בסוגיות הנצח שהעסיקו את עמנו מאז ומעולם. אם ניענה לקריאה הזאת, נקבל מבט מנחם על המציאות ונבין שגם אם המהומה שחווינו נתפסת בעינינו קיומית, בסופו של חשבון היא רק פסיק בתולדות עמנו העתיק. אפילו לא פסקה.

השיח הישראלי נוטה להתלהטות, הטיעונים קופצים מ־0 ל־100 ללא הדרגה. כך גם הנטייה להאשים את האחר במקום להתייחס לטיעוניו. מצד שני, אנחנו נעלבים כשחולקים עלינו ומייד מתגוננים בהטחה נגדית. המחלוקת ומלחמת הדעות נדמות כמלחמה קיומית, והתגובות מתפוצצות בהתאם. כשנקרא בליל הסדר בהגדה של פסח, כדאי להתרשם מהמסגרת ולא רק מהתוכן. המון דעות בהגדה. לרגע אחד בשנה אנחנו זוכים להיכנס לבית המדרש של חכמי המשנה, ומגלים שלא תמיד הם מסכימים ביניהם. ההגדה מכילה בתוכה מדרשי פסוקים, וגם אם סגנונה רחוק מאיתנו כדאי ללמוד מזה שתרבות חז"ל אינה מתרגשת מהמחלוקת, ולעיתים אף מקדשת אותה.

2.

לקראת סוף המאה השנייה, לאחר כישלונן של שלוש מרידות גדולות בתוך 70 שנה (המרד הגדול וחורבן הבית, מרד התפוצות ומרד בר־כוכבא), התמודד העם היהודי לא רק עם חורבן פיזי של הארץ והעם ושל קהילות בגולה, אלא עם סכנה ממשית לאובדן השפה והתרבות. במשך שנים שימרו היהודים על פה את פרשנותם למקרא הכתוב. זו היתה פרשנות יוצרת הלכה ומנהג. מין הלכה או מוסכמה אסרה לכתוב את הדברים ("דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן"), אלא דרשה להעבירם מדור לדור באמצעות לימוד, שינון וזכירה. שלא כמו התנ"ך שתורגם לשפות אחרות, זה היה הסוד שלא חלקנו עם אומות אחרות.

עכשיו החליט מנהיג הדור ההוא, רבי יהודה הנשיא, שחי בגליל, להעלות על הכתב את המסורות הקדומות, שלא ישתכחו. ובלשון הרמב"ם, אלף שנה אחריו: "...כדי שלא תשתכח תורה מישראל. ולמה עשה רבנו הקדוש כך... לפי שראה שהתלמידים מתמעטים והולכים, והצרות מתחדשות ובאות, וממלכה הרשעה פושטת בעולם ומתגברת, וישראל מתגלגלים והולכים לקצוות - חיבר חיבור אחד להיות ביד כולם, שילמדוהו במהרה ולא ישתכח".

חכמינו למדו לעשות זאת מדרשה נועזת לפסוק בתהלים (קיט, קכו): "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה', הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ". פשט הפסוק בערך: הגיע הזמן לעשות מעשים לכבוד האל, להתחזק בקיום מצוותיו, כי יש כאלה המפירים את התורה. אבל חכמינו דרשו גם ההפך: לעיתים יש מצבים היסטוריים שבהם צריך לחזק את האמונה באל דווקא על ידי מעשים המפירים את התורה. כדי שלא תשתכח התורה, הפרו אפוא את ההלכה שאסרה לכתוב אותה. בלשון התלמוד: "מוטב תיעקר (אות אחת מן ה)תורה, ואל תשתכח תורה מישראל".

3.

רבי יהודה החל לאסוף את כל המסורות בעל פה של בתי המדרש השונים. הוא מיין וברר אותן, ולבסוף הציג שישה כרכים של הלכות שהקיפו את חיי היהודי וחיי הציבור והממלכה. אחרי המקרא, המשנה היא קודקס החוקים העתיק שלנו. מעבר לעצם העלאת המסורות הללו על הכתב, החידוש הגדול היה בהכנסת דעות החולקים על ההלכות השונות.

אין זה דבר מקובל לכתוב בספר חוקים: זה החוק שאוסר לעשות דבר מסוים, אבל דעו שיש מי שחושב שזה מותר. ולהפך. אבל אצלנו זה האתוס העתיק שליווה אותנו אלפי שנים. המחלוקת אינה מאיימת עלינו, אלא מפרה אותנו. הנחת המוצא היא שהאמת היא מצרף של כמה דעות, ואם כך - גם בדעת החולקים נמצאת אמת, ולא נכון להעלימה, גם אם אינה מקובלת על הרוב. ובעיקר, ההבנה שהאמת מתבררת מתוך ליבון הדעות וחידוד ההבדלים.

4.

היכן נמתח הגבול של המחלוקת הלגיטימית? כל זמן שהמחלוקת לא נתפסת כמאבק קיומי וכעילה לפרישה מהציבור, אלא נותרת מחלוקת בתחום הדעות, אפילו חריפה מאוד. ננסה לקרוא את טיעוני הצד השני ברצינות ומתוך כבוד. כלומר, לא את הקריקטורות של הטיעונים, אלא לרדת לשורש המחלוקת ולהבין את ההיגיון שבדברים, וגם את פחדי הצד השני מפני מימוש הרעיונות הללו. לא צריך להסכים, וסביר להניח שהטיעונים של האחר יכעיסו, אבל אם נבין את ההיגיון העומד מאחוריהם כי אז נוכל להרגיע את פחדינו שלא מדובר במאבק קיומי אלא במחלוקת.

אפשר אולי למצוא קריאת כיוון לכך בדברי חכמינו: "אף על פי שנחלקו בית שמאי כנגד בית הלל... לא נמנעו בית שמאי לישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי, אלא נהגו אמת ושלום ביניהם, לקיים מה שנאמר 'וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ'". זה לא ויתור על האמת של כל צד, אבל ההבנה שבצד אהבת האמת חייבים לדרוש שלום בינינו, והדברים משלימים זה את זה.

5.

הדברים אינם נאמרים מתוך תמימות. בתוך עמי אני יושב ומשתתף בוויכוח. ובכל זאת, אני מעיד על עצמי שלאורך החודשים האחרונים לא התרגשתי או זעמתי כששמעתי טיעונים הפוכים לשלי. תמכתי ברפורמה המשפטית ונחלצתי לעזרתה, אבל לא חשבתי שמתנגדיה הם איום קיומי, ולבטח לא הטיעונים שהשמיעו. כמו כל מחלוקת, לכל צד יש נקודת אמת בדבריו.

לעומת זאת, הסירוב לשרת במילואים או להידבר, או השימוש בהון סימבולי ובמעמד כדי להשיג יתרון בוויכוח, אינם מקדמים את הדיון ולא משקיטים את עוצמת הוויכוח, אלא פוגעים בדרישת האמת. למעשה הם אינם מכבדים את המחלוקת, אלא מבקשים להציג צד אחד כלא לגיטימי.

רבי יהודה הנשיא הוציא מהמשנה את דעות הפורשים מן הציבור, כלומר אלו שהמחלוקת שלהם לא נועדה לבנות את הגוף הלאומי אלא לפורר אותו. אנחנו שומעים עכשיו את הקולות המדברים על עצם בחירת העם כלא לגיטימית; הם לא נותרים בתחום הדיון על המערכת המשפטית אלא מבקשים להחליף את הממשלה בטענות שונות. זכותם. אבל המאבק הפוליטי הזה כבר לא יקבל את התמיכה הציבורית שהיתה למחאה.

עכשיו, לאחר הסערה הגדולה, כשנציגי הצדדים בעם נפגשים לצורך הידברות, חשוב להכיר בכאבים של הצדדים ובפצעים שנפתחו. הכרה בהם תתווה את הדרך לריפוי ולאיחוי. לקראת הפסח אפשר לפנות מקום בתוכנו כדי לפסוח על המשקעים הרעים. הסדר נפתח בהזמנה שלנו: "כל מי שרעב יבוא ויאכל, כל מי שצריך יבוא ויעשה איתנו את הפסח". הבה נתכוון לזה.