1.
אדוני הנשיא, יש לנו מושג. במאת השנים האחרונות החברה היהודית עברה משברים גדולים יותר מהדיון הלוהט על השינויים במערכת המשפטית. לא פעם הילכנו על הקצה עד לספו של ריב דמים, ובכל זאת, הבגרות ושיקול הדעת גברו, ומלחמת אחים לא פרצה. זכור את אמירתו הברורה של סבך, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, שבראשית שנות ה-40 אמר שנביאינו התנבאו על שני חורבנות בלבד, ולכן חורבן שלישי לא יהיה.
השימוש בשם הצופן המעורר חלחלה "מלחמת אחים", הוא אקדח שהוצמד לרקתו של הדיון הציבורי וכנראה גרם לך לעזוב מתווה טוב בהרבה שעד לא מכבר דנת בו (מתווה הדיקאנים, שהוסכם ברובו המוחלט ע"י נציגי בקואליציה), וללכת למכון הישראלי לדמוקרטיה חד צדדית, שעמדתו הקיצונית מחייבת למעשה את שליטת בית המשפט על הכנסת והממשלה, ומנציחה את המצב שבו הציבור משחק ב"נדמה לי" בבחירות, מכיוון שמי שקובע בפועל את כיוון המדינה וערכיה אינם נבחרינו אלא השופטים. אפילו שופט שדן יחידי יכול לפסול חוק שהצביעו עליו 120 ח"כים, נציגי הריבון, העם. כי מי אנחנו, מיליוני אזרחים שהסמכנו את נבחרינו לדון ולחוקק בעבורנו, מול שופט גאון עולם היושב לצד השכינה, שהחוק אינו סביר בעיניו.
וזאת לדעת, אדוני הנשיא: בבחירות האחרונות הצביעו בוחרי הקואליציה בעד חירותם הבסיסית להשפיע את עתיד הארץ הטובה באמצעות הפתק הקטן ששמו בקלפי. זו כבשת הרש שנגזלה. אם לא נתקן את החרפה הזאת, משמעות הדבר היא הנצחת מצב של עבדות אזרחית, ובאמת "לא גויסנו בשוט כהמון עבדים... רצוננו להיות לעולם בני חורין..." כדברי החולם יאיר הי"ד.
2.
בתקופת הסזון הוסגרו לבריטים אחים לנשק, ובקום המדינה התרגשה עלינו פרשת אלטלנה. מנחם בגין דיבר קשות נגד בן גוריון אבל פקד: "לא נפתח באש; לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער". גם הוויכוח האלים בראשית שנות ה-50 על קבלת הפיצויים מגרמניה היה נפיץ, אבל מלחמת אחים לא פרצה.
בתקופת הסכמי אוסלו הוויכוחים הבעירו את הרחובות ויהודי אחד עשה מעשה איום ונורא וירה למוות ברה"מ יצחק רבין ז"ל. בכל זאת, מלחמת אחים לא פרצה. וכשהממשלה החליטה על פינוי רצועת עזה מיהודיה, נקרענו שוב. חלוצים ישרי דרך הוצגו כאיום על המדינה ודמותם הושחתה. בתים נהרסו, מתים הוצאו מקבריהם והרחובות בערו מהפגנות, אך מלחמת אחים לא פרצה.
3.
אנחנו עם עתיק. הדבק המחבר אותנו, הגורל המשותף וההיסטוריה הארוכה שעברנו יחד חזקים הרבה יותר מהמחלוקות המפלגות אותנו. רגע לפני מותו, מורה לנו משה ללמוד מההיסטוריה, במיוחד ברגעי משבר איומים: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר; שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ - וְיֹאמְרוּ לָךְ". לא לחנם מלאה המסורת והפרקטיקה היהודית חיוויים וציוויים לזכור את העבר וללמוד ממנו להווה.
בזמן המרד הגדול, החליט אספסיינוס שצר על ירושלים, לשוב לרומא וליטול את השלטון. שלושה קיסרים לפניו מתו בתוך פחות משנה. הנצורים קיבלו הזדמנות להתכונן למלחמה, אך היו עסוקים במלחמת אחים. כשהגיע טיטוס לירושלים בערב פסח שנת 70, הייתה החברה היהודית מפוררת, רעבה ובעלת אמצעים דלים להתגוננות. המורדים לחמו בגבורה עילאית, אך היא לא הספיקה והבית נחרב. אנחנו זוכרים זאת ולכן מלחמת אחים לא תפרוץ.
הבעיה היא שגם אויבינו זוכרים. הדיבורים המופקרים בזכות הסרבנות והפילוג והאיום במלחמת אחים, הוכיחו לאויבינו בדמיונם את תזת קורי העכביש של נסראללה. לכן ההעזה הגדולה לבצע פיגוע דמים אדיר, שלשמחתנו סוכל, תודה לאל ולכוחות הביטחון. אך לפני חודשים ספורים התבשרנו שהעברת טריטוריה ימית ישראלית לשליטת לבנון, ולמעשה לשליטת חיזבאללה, תבצר את ביטחוננו ותוריד את המוטיבציה של חיזבאללה להילחם בנו. רה"מ לפיד אף ביטל את הדיון הפרלמנטרי והמערכת המשפטית עמדה דום כדי להעביר את ההסכם הבעייתי, כי שמעו פעמי שלום. עכשיו, לנוכח הדיבורים המדהימים של בכירים לשעבר שהמרידו את כוחות הביטחון לא לשמוע לממשלה אלא לבית המשפט, הריחו אויבינו דם. המתווה הזה, אדוני הנשיא, מוסיף שמן למדורה.
4.
מתווה הפשרה האפשרי שהקואליציה צריכה לאמץ כבסיס לדיון – אפילו בהיעדר הנהגה אמיצה באופוזיציה – הוא "מתווה הדיקאנים" שהנשיא הרצוג מכיר היטב. רובו היה מקובל על ראשיה. מצד אחד נמצאות הצעות החוק של הממשלה, ומצד שני המתווה של המכון לדמוקרטיה מהותית ובלתי מתפשרת שהציע הנשיא. בתווך אפשר להניח את מתווה הדיקאנים כפתרון אפשרי, ובא לציון גואל.
עם זאת, הקריאה לפשרה אינה קריאה למסמוס הרפורמה. יש רוב עצום בעם – כולל חלקים באופוזיציה - התומך בשינויים במערכת המשפט ובהשבת האיזון בין הרשויות. מדברים על ריסון ובלימת הכנסת, ושוכחים לשאול: מי ירסן את השופטים מפני עודף הכוח שנטלו לעצמם? המוחים חרדים לדמוקרטיה, אך מה מבטיח את זהותה היהודית של המדינה? בעניין הזה איננו סומכים על ביהמ"ש הנוכחי שיעשה זאת. דמוקרטיה היא שלטון העם. מול הרצון המוצדק לשמור על זכויות המיעוט מפני עריצות הרוב, ביטאו פסיקות בג"ץ תהליך הפוך: עריצות המיעוט.
5.
מיום שהוכרזה הרפורמה במערכת המשפט, קוראים מנהיגי הקואליציה להידברות עם יריביהם באופוזיציה. לשווא. מאחורי הקלעים בוחשים גורמים מקרב שופטי העליון המתנגדים לפשרה. לשם כך דרושה באופוזיציה מנהיגות בעלת משקל אינטלקטואלי עם פרספקטיבה היסטורית ראויה להבין את גודל השעה ולעמוד נגד שורפי האסמים, הקוראים למרי אזרחי ולסרבנות, מבקשים לפגוע בכלכלה הישראלית ומשדלים את אומות העולם לבוא ולהתערב במחלוקת הפנימית בתוכנו.
סירוב האופוזיציה להידבר על פשרה, קשור למנגנון פסיכו-היסטורי שבמסגרתו ביקשו הרוויזיוניסטים והליכוד, הציונים הדתיים והחרדים, לגיטימציה לפעולותיהם ולשלטונם מצד מפא"י ההיסטורית וספיחיה, צאצאי האוונגרד הסוציאליסטי מראשית המאה ה-20. המוחים סבורים, שבהעדר לגיטימציה מצדם, ברגע האמת, מפלגות הקואליציה יאבדו את ביטחונן ויעצרו את החקיקה.
ובכן, עושה רושם שקם דור חדש המבין, שהלגיטימציה לפעולותיו נובעת מהעם שבחר בו ולא מאולפני החדשות או היכלי האקדמיה והמשפט. משום כך, החקיקה תימשך כי היא חיונית להשבת החירות הדמוקרטית לציבור גדול ע"י הצבת האיזון הנכון בין רשויות השלטון. עברנו משברים קשים מזה, וגבולות המחאה לא נפרצו. כך יקרה גם עכשיו. הדבק המאחד אותנו בעומק, גדול מהמחלוקות המדממות. לא תהיה מלחמת אחים.
