עת הזמיר הגיע: כשארץ ישראל מקבלת את בניה השבים

11 שנים לאחר שמרק טווין כתב כי ארץ ישראל "חסרת תקווה" קמה פתח תקווה, וחלוציה הוכיחו שאפשר לחיות במולדת חיים עצמאיים • אם נאמין ביכולתה לקום לתחייה, תשיב לנו הארץ אהבה

"ארץ ישראל יושבת עטויה שק ואפר...". הצייר הסקוטי דיוויד רוברטס, 1839, ירושלים וסביבותיה

1.

וכבר עבר חצי חורף וגשמי טבת פינו מקום לגשמי שבט והנה מתדפק על דלתנו חג האילנות, שבו חמה תפציע על נטיעות שייטעו ילדינו באדמת הארץ הטובה.

מנהג מוזר השתרש בארצנו, לאכול פירות יבשים בט"ו בשבט, ולכבוד החג התרבו ברשתות המזון סלסילות פירות שלחלוחיתם ניטלה מהם וחיותם היא זיכרון עבר. שמעתי תרעומת על כך שרוב הפירות היבשים מגיע מארצות זרות, אבל לא תרעומת על עצם הבחירה לציין את ראש השנה לאילנות בפירות שאינם טריים.

ט"ו בשבט הוא כולו געגוע. במשך הגלות הארוכה הלכו ורבו הגעגועים לארץ. אם בזיכרון נמצא סוד הגאולה, הגעגוע הוא נשמת הזיכרון והוא מבטיח את הישארות נפש העם מחוברת עם ארצו העתיקה, שגם אם גלינו ממנה, לא שכחנו מהיכן באנו ולאן אנו רוצים לשוב.

2.

מה היה לארצנו מאז הוגלינו ממנה? מאה אחר מאה התרוקנה מיהודיה והיא נותרה מגועגעת אלינו. אט־אט שקעה בדיכאון שלא הצמיח פירות, ועצב עולם התרחב על פני האדמה הטובה. כדי כך, עד שב־1867, מאות רבות אחרי החורבן, כשהסופר האמריקני מרק טווין ביקר בארץ, פינו הסרקזם והציניות המפורסמים שלו את מקומם לקינה מהדהדת: "נדמה לי שמכל הארצות בעלות הנוף המדכדך, ארץ ישראל מחזיקה בכתר. הגבעות קירחות, צבען דהוי, וצורתן רחוקה מלשובב את העין. העמקים הם מדבריות מכוערים המעוטרים בשוליהם בצמחייה דלה שפניה כמו אומרות יגון וייאוש... זוהי ארץ משמימה, חסרת תקווה, שבורת לב. ארץ ישראל יושבת עטויה שק ואפר. רובצת עליה קללה שייבשה את שדותיה ודיכאה את אונה... ארץ ישראל שוממה ומכוערת... אינה שייכת עוד לעולם החולין הזה. היא מקודשת לשירה ולמסורת - ארץ חלום היא".

שימו לב לביטוי שבחר טווין: "ארץ חסרת תקווה". ייתכן שידע וייתכן שהגה מליבו, אבל מילותיו התכתבו עם נביא גלות בבל, יחזקאל בן בוזי. הגולים היהודים של המחצית הראשונה של המאה השישית לפנה"ס לא הכירו תבנית היסטורית של גלות וגאולה, גירוש ושיבה. הם הביטו סביבם ולמדו כיצד כל עם שארצו נחרבה, נטמע לאחר דור או שניים בתוך האומות שלתוכן גלה, והם הסיקו מסקנות דומות ביחס לעצמם. יחזקאל מספר על מה שאמרו: "יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנו".

3.

כנביא אמת, יחזקאל חש אחריות כלפי עמו, לא רק להוכיחו כשצריך, אלא גם לעודד, לחזק ברכיים כושלות, להבריא את רוחו הנפולה ולהעיף את המבט מעבר לכאן ולעכשיו המדכדכים. הוא פורש לפניהם את חזונו כפי שחווה במראות הנבואה: בקעה מלאה עצמות יבשות של מתים שנשכחו מן העולם. והנה חוברות העצמות אישה אל רעותה וקורמות גידים ועור והופכות לגוף שעדיין חסר נשמה. הוא מתנבא שנית ורואה כיצד באה הרוח מארבע כנפות הארץ ונופחת חיים בגופות הדוממים: "וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ, וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד..."

ומייד שומע יחזקאל את ההסבר לחיזיון המדהים: "הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה. הִנֵּה אֹמְרִים: 'יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ'. לָכֵן הִנָּבֵא... הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם, וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל... וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל אַדְמַתְכֶם..."

יש תקווה לאחריתנו, אומר הנביא. הפורמולה ההיסטורית קבועה מאז "ברית בין הבתרים", הברית הראשונה שנכרתה בין העברי הראשון לאלוהיו על ירושת הארץ: נצא לגלות ("יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם"), נחווה ייסורים גדולים שיאכילו אותנו אומות העולם שאליהן נגיע בגלותנו ("וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם"), ולאחר מכן נצא מבית העבדים ונשוב הביתה: "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה", ואם לא בדור הרביעי אז בדור העשרים או המאה ואחד, אבל בסופו של דבר, אנחנו מובטחים שנשוב הביתה. כך אירע ביציאת מצרים שעליה אנו קוראים השבת, כך אירע בשיבת ציון בתקופת עזרא ונחמיה, וכך אירע בתקופתנו.

4.

יותר מ־2,500 שנה לאחר חזון העצמות היבשות של יחזקאל בבבל, ישב משורר עברי בגלות רומניה ותוך שהוא מתכתב עם חזון יחזקאל, עודד את בני דורו לא לאבד תקווה. הוא אמר שכל עוד בלב הומייה נפש יהודי ועינינו צופות מזרחה לציון, לא אבדה תקוותנו הנושנה לשוב ארצה. את הטיוטה הראשונה חיבר עוד ב־1877 ולאחר מכן הפיץ אותה במושבות העלייה הראשונה.

שנה לאחר מכן, ו־11 שנים לאחר מסעו של טווין, קמה פתח תקווה, שחלוציה בקעו סדק בתודעה הלאומית הרדומה של העם והוכיחו לכולם, שאפשר לחיות במולדת העתיקה חיים עצמאיים וליהנות מפרי עמלנו, ו"טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד". ואם נאמין ביכולתה לקום לתחייה מחדש ונהיה נאמנים לה, היא תשיב לנו אהבה ותפרח מחדש.

ואולי זאת הסיבה שבגללה בוחרים לציין את ט"ו בשבט בפירות יבשים: זכר לשממת הארץ בתקופת הגלות, תזכורת מצמיתה לעצמות היבשות שהיינו אך לפני רגע במונחים היסטוריים. אבל חשוב לא פחות לזכור את התיקון: עם שיבת היהודים לציון החלה הארץ השוממה להתכסות שוב בירק ובעצים, ופירות יפים צמחו ועלו מאדמתה, כמו אם ששמרה את חלבה לילדיה, כמו אישה שציפתה לאהובה שנות דור.

5.

פרק לפני חזון העצמות, נותן יחזקאל סימנים כיצד נדע שהגיע קץ הגלות: "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא..." בתחילת המאה הרביעית עלה ארצה האמורא רבי אבא, למרות התנגדות רבו וסביבתו לעלייה זו. הוא ראה בתיאור של יחזקאל סימן מובהק לגאולת העם והארץ: "אין לך קץ מגולה מזה", הובא בשמו במסכת סנהדרין. ורש"י פירש ממעמקי גלות צרפת במאה ה־11: "כשתיתן ארץ ישראל פרייה בעין יפה, אז יקרב הקץ - ואין לך קץ מגולה יותר".

לכן, בט"ו בשבט הקרוב, לצד הפירות היבשים המזכירים את הגלות, כדאי להוסיף על שולחן החג פירות טריים, מיבול ארצנו להתפאר. חשוב שנתמוך בחקלאים שלנו ובחקלאות הישראלית, גם במחיר יותר גבוה. ארץ ישראל שווה את המחיר. כך ניאחז באדמת הארץ הטובה ונבטיח לא עוד גלות.

בהמשך נבואת פריחת ההרים, ממשיך יחזקאל ומתאר את מה שדורות רבים חלמו עליו, ואנחנו זכינו לראות במו עינינו: "וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה... וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה וְרָבוּ וּפָרוּ וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם... וִירֵשׁוּךָ וְהָיִיתָ לָהֶם לְנַחֲלָה...". ט"ו בשבט שמח.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר