מדינת ישראל כבר חוותה אירוע "הסתערות על הקפיטול" משלה, 69 שנים לפני זה שזעזע את וושינגטון. ב־7 בינואר 1952, בעוד כנסת ישראל דנה בהצעת הממשלה לפתוח במשא ומתן עם ממשלת מערב גרמניה על הסכם שילומים לרווחתם של ניצולי השואה ולקליטתם במדינה היהודית הצעירה, נערכה בכיכר ציון בירושלים הפגנה סוערת ביותר של המתנגדים לכל קשר עם גרמניה, בסך הכל שבע שנים לאחר סיום מלחמת העולם השנייה.
הנואם המרכזי בהפגנה, יו"ר מפלגת חרות מנחם בגין, שלהב את הרוחות: "ממשלה זו שתפתח במשא ומתן עם המרצחים משמידי עמנו, תהיה ממשלת זדון שתבסס את שלטונה על כידון ורימון... כשיריתם בנו בתותח, אמרתי לא", הצהיר בגין מול אלפי מתנגדי המשא ומתן, בהתייחסו לסירובו לפתוח במלחמת אחים לאחר הטבעת "אלטלנה", "היום אתן את הפקודה: כן!" הכנסת שכנה אז בבית פרומין, בקרבת הכיכר. לאחר נאומו של בגין החלו המפגינים לצעוד לעבר הכנסת. שוטרים, שהקימו מחסומים ברחובות סמוכים, לא הצליחו להשתלט על המוני המוחים הזועמים, שכמה מהם הגיעו עד למפתן הכנסת והחלו להשליך אבנים לעבר אולם המליאה. כמה חברי כנסת נפצעו בטרם הורחקו המפגינים.
ישראל דמתה באותם ימים למדינה על סף מלחמת אזרחים. כוונת ראש הממשלה דאז, דוד בן־גוריון, לשאת ולתת ישירות עם הגרמנים על קבלת פיצויים פחות משבע שנים לאחר שחרורם של מחנות ההשמדה והריכוז שבהם נרצחו 6 מיליון יהודים - שליש מכלל עם ישראל, פילגה את הציבור בארץ.
בסופם של שלושה ימי דיונים עברה הצעת הממשלה ברוב של 61 תומכים מול 50 מתנגדים. גם קנצלר מערב גרמניה, קונרד אדנאואר, ניצב בפני התנגדות קשה מבית לתשלום פיצויים כלשהם לישראל ולעם היהודי. רק 11 אחוזים מהמערב־גרמנים סברו שעל גרמניה לשלם ליהודים פיצויים.
סקרי דעת קהל שערכו בעלות הברית בגרמניה באותם הימים הציבו את היהודים בתחתית רשימת קורבנות מלחמת העולם השנייה. הגרמנים היו עסוקים בבנייה מחדש של ארצם ובמשא ומתן על תשלום פיצויים לבעלות הברית על נזקי המלחמה, ולא ראו כל סיבה לפצות את היהודים. ואם בכך לא היה די, ב־27 במארס 1952 התפוצץ מכתב ממולכד, שהיה מיועד לקנצלר אדנאואר, ששולחיו היו יהודים ממתנגדי המשא ומתן לשילומים.
באווירה טעונה ביותר זו החל בטירת אוד וסנאר, לא הרחק מבירת הולנד האג, בחשאיות מוחלטת, משא ומתן נפיץ, רגיש וסבוך על השילומים. מערב גרמניה ניהלה משא ומתן נפרד עם ישראל ועם נציגי יהדות העולם, שהתאגדו תחת גוף חדש שהוקם לצורך העניין: "ועידת התביעות". לאחר שישה חודשי משא ומתן רצוף משברים נחתמו שני ההסכמים בבית עיריית לוקסמבורג בידי הקנצלר אדנאואר, שר החוץ הישראלי משה שרת והמנהיג היהודי נחום גולדמן מוועידת התביעות. גרמניה התחייבה לשלם לישראל 750 מיליון דולר בסחורות ובשירותים. ועידת התביעות קיבלה סכום ראשוני של 107 מיליון דולר לפיצויים לנרדפי הנאצים. אלו היו סכומים נמוכים למדי בהשוואה לדרישות ישראל וועידת התביעות.
אפשר בכלל לפצות?
במלאת 70 שנה לחתימת ההסכמים הללו, שסללו את הדרך לנורמליזציה ביחסים בין גרמניה לבין ישראל והעולם היהודי, יוצא לאקרנים בימים אלה סרטה של במאית הקולנוע היהודייה־אמריקנית רוברטה גרוסמן, "חשבון נפש", המתעד את הקשיים הרבים שליוו את המשא ומתן על הסכמי השילומים מצד כל המעורבים. בסרט, שהוקרן לאחרונה בפסטיבל הסרטים היהודי של ירושלים, מעידים ניצולי שואה שהסכימו לקבל את השילומים וכאלו שסירבו, אחרון המשתתפים במשא ומתן שעודו בחיים, המשפטן היהודי־אמריקני בנג'מין פרנץ - שהיה גם תובע במשפטי נירנברג נגד הפושעים הנאצים, נכדתו של אדנאואר ובנו של שרת.
גרוסמן, שמשפחתה היגרה לארה"ב עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, התוודעה לראשונה לעניין השילומים רק בעת שעבדה על סרט תיעודי בנוגע לארכיונים הסודיים של גטו ורשה וכשקיבלה מענק כספי עבורו מוועידת התביעות. הדבר שהדהים אותה ביותר בעבודתה על "חשבון נפש" היה לגלות שהמשלחות של ישראל וועידת התביעות חששו מאוד מזהות הנושאים ונותנים הגרמנים. "הישראלים והיהודים היו מאוד מוטרדים מכך שכשייכנסו לחדר הדיונים, הם ימצאו את עצמם מול פושעים נאצים", מספרת הבמאית, "במידה מסוימת זה היה המצב, כי הם נשאו ונתנו עם ממשלה שבאה במקומה של ממשלת הפושעים. אבל האנשים שהם פגשו היו בחלקם מתנגדי המשטר הנאצי. רבים מהנושאים ונותנים הישראלים היו יהודים גרמנים, שעלו לארץ ישראל לפני המלחמה או לאחר ששרדו את המלחמה. אחד מהם גילה לפתע שהוא הלך לאותו בית ספר בוויימאר שבו למד אחד הנושאים ונותנים הגרמנים לפני המלחמה".
לדבר עם הגרמנים על פיצויים כספיים שבע שנים בלבד לאחר תום השואה היה מעמד מורכב מאוד עבור הצד היהודי. "הרגשות בנושא היו מאוד נסערים", מדגישה גרוסמן, "היה חלק משמעותי בישראל שמאוד התנגד למשא ומתן עם הגרמנים. הם חשו שזה יהיה לא מצפוני לדבר על כסף עם הרוצחים. והיו בעלי הדעה האחרת, שצריך להניח בצד את המצפוניות ולעשות משהו כדי לסייע לניצולים. היה מתח מאוד גבוה לפני שנכנסו למשא ומתן לא רק בישראל, אלא גם בחלקים רבים של העולם היהודי. ניצולים היו חלוקים בין אלו שמצאו דרך להסכים לקבלת כסף מהגרמנים לאלו שחשבו שזה מחריד בכלל לחשוב שמישהו יכול לקבל כסף שיפצה איכשהו על אובדן הוריהם, אחיהם, אחיותיהם ומשפחותיהם.
"בסופו של דבר, הוחלט לעשות משהו כדי לעזור לניצולים לעמוד על רגליהם ולסייע לישראל בעיתות מצוקה כלכלית מאוד קשה, שהיתה יכולה להוביל לסיום הניסיון הישראלי להקים מדינה מייד לאחר שהתחיל. ישראל התמודדה אז עם השלכות כלכליות קשות מאוד של מלחמת העצמאות ועם העלויות הגבוהות של קליטת כ־700 אלף פליטים שבאו לישראל בתוך שנה-שנתיים, שמתוכם כ־400 אלף היו ניצולי שואה. מספר הפליטים הנקלטים היה גדול יותר מכלל האוכלוסייה בישראל אז. זו היתה מעמסה כלכלית כבדה מאוד, וישראל היתה זקוקה בדחיפות לסיוע כספי".
עד היום יש ישראלים רבים שאומרים שהפיוס עם הגרמנים על בסיס השילומים היה מהיר ומוקדם מדי. שאלת את עצמך האם ההחלטה לקבל את השילומים היתה הנכונה?
"כמובן, ואני מאמינה שזו היתה ההחלטה הנכונה. אין דבר מושלם. אדנאואר היה כן ברצונו לשלם פיצויים כסוג של התנצלות, והוא עשה כמיטב יכולתו כדי לעזור. מובן שהיו לו שיקולים פוליטיים מציאותיים, ובראשם השאיפה להחזיר את גרמניה לחיק אומות העולם. בסופו של דבר, ניצולים שהיו מחוסרי בית, שלא היו להם הורים וחינוך, שהיו שבורים גופנית ורגשית, היו זקוקים לעזרה, וגם לסוג מסוים של הכרה ובקשת סליחה מצד גרמניה. רגשית וכספית ההסכם הזה היה חשוב".
הזדמנות אחרונה
גרג שניידר, סגן נשיא ועידת התביעות, מציין שבניגוד לדעה הנפוצה, השילומים לא היו "כסף עבור דם": "מנקודת הראייה היהודית והישראלית הדילמה המוסרית היתה קשורה לישיבה בחדר אחד עם הגרמנים שבע שנים בלבד אחרי שחרור המחנות. הכל עוד היה מאוד טרי ועמוס רגשות. במשא ומתן עמדו סוגיית הרכוש שנבזז, וגם שילומים על סבל ועל נזק לבריאות. אלו שהיו בחדר הדיונים מהצד הגרמני אמנם לא היו נאצים לשעבר, אבל כל הרעיון של לשבת עם גרמנים ולדון איתם על פיצויים לשורדים שבע שנים אחרי השואה היה קשה. כמעט לא ניתן להעלות על הדעת שאנשים משני הצדדים היו מסוגלים לשבת יחדיו באותו חדר.
"הסרט 'חשבון נפש' הוא גם על המסע הרגשי של הניצולים בקבלת הכסף. ההמחאה שהם מקבלים בכל חודש כפיצויים היא תזכורת למה שהם איבדו ושנלקח מהם. זה סיפור ייחודי מאוד על העם היהודי, אך בה בעת יש בו לקח אוניברסלי. הרעיון שיהודים יכלו לשבת בחדר אחד עם גרמנים ב־1952 נותן תקווה לפיוס בין קבוצות שנמצאות בעימות. זה מסר חשוב בתקופה החשוכה שהעולם חווה כיום".
תפיסה מוטעית אחרת היא שההסכם כלל סכום סופי של פיצויים, ולכן גרמנים רבים מדברים על הצורך ב"קו סיום" להתמודדות עם השואה ולדרישות הכסף של היהודים. בדיעבד עד היום שילמה גרמניה כ־90 מיליארד דולר כספי שילומים לניצולי השואה. "הרי סבלם של הניצולים נמשך גם היום", מסביר שניידר, "מדובר בסיוע להתמודדות עם הסבל - הענקת טיפול ביתי, טיפול רפואי, הסעות, עזרה פסיכולוגית, תוכניות חברתיות. כל זה הוא התמודדות עם השלכות השואה, שנוכחות מאוד בחיי הניצולים. אנשים שבתום המלחמה היו בני 15 והיום הם בשנות ה־90 לחייהם סובלים מסיוטים על מה שקרה להם בצעירותם. יש אנשים שסובלים גופנית ממה שחוו באותה תקופה או מהשלכות של מחסור.
"המשא ומתן השנתי שאנחנו עדיין מנהלים עם גרמניה אינו על כסף. אנחנו מדברים בו על מעמד הניצולים, כמה מהם עדיין בחיים, מה הם עברו וכיצד ממשלת גרמניה יכולה לעזור להם. כל עוד הסבל נמשך המשא ומתן יימשך, וממשלת גרמניה הסכימה לכך. יש לנו חילוקי דעות על גודל הסיוע ומהותו, אבל לפחות היום מקובלת על ממשלת גרמניה התפיסה שעליה להמשיך לסייע בהתמודדות עם השלכות השואה. בשנים האחרונות יש הבנה בגרמניה שזה הפרק האחרון של השילומים וההזדמנות האחרונה לעשות את הדבר הנכון. יש דור חדש של פקידים ממשלתיים, שמבין שהם יהיו אלו שיכתבו את המילים האחרונות לגבי הדרך שבה גרמניה התנהלה בנושא הזה של הפיצויים, וזה נותן בידיהם אחריות רבה".
התנגדות מימין ומשמאל
ההתנגדות בישראל למשא ומתן עם הגרמנים לא באה רק ממחנה הימין, מזכיר ההיסטוריון ד"ר יעקב טובי, חוקר ומרצה באוניברסיטת חיפה, העוסק ביחסי ישראל־גרמניה ואחד המרואיינים ב"חשבון נפש": "למשא ומתן התנגדו מפ"ם - השמאל הציוני, מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית) - השמאל האנטי־ציוני, וחרות מימין. גורם רביעי היה הציונים הכלליים, מפלגת מרכז־ימין, אבל ההתנגדות שלהם היתה יותר אינטרסנטית. היו גם גופים חוץ־פוליטיים שהתנגדו, בראש ובראשונה ארגונים של ניצולי שואה ולצידם העיתונות המסחרית - 'מעריב', 'ידיעות אחרונות', ארגוני סטודנטים וכדומה.
"היתה התנגדות מצפונית־עקרונית־היסטורית להידברות ישירה עם הרוצחים זמן כה קצר אחר המאורע הנורא של השואה. ראו בכך חילול של זכר מיליוני הנרצחים, סוג של ביזיון מאות אלפי ניצולי השואה שחיו בישראל ובחו"ל, התרת דם ישראל, ביזיון כבוד ישראל בעיני העמים שראו איך עם ישראל רץ לבקש כסף. זה ההיבט ששימש את חרות באופן מוחלט. והיה גם היבט פוליטי של התנגדות לשלטון מפא"י. לפי הניתוח שלי, ההיבט המרכזי של ההתנגדות מצד חרות היה אידיאולוגי.
זה נבע גם מהביוגרפיה האישית של בגין, שמשפחתו נספתה בשואה. לגבי מק"י, היבט ההתנגדות המרכזי אינו האידיאולוגי אלא הפוליטי - המאבק בין מזרח למערב. משא ומתן עם מערב גרמניה הוא בעצם התקרבות של ישראל למחנה המערבי, וזה אומר שזו התכחשות לבריה"מ ולמזרח גרמניה. עמדת מפ"ם היתה שילוב בין עמדות חרות ומק"י. כלומר, יש שם היבט אידיאולוגי ברור. צריך לזכור שבכירים במפ"ם ודמויות ציבוריות שתמכו בה היו ניצולי שואה ידועים. מנגד, היה גם היבט פוליטי אינטרסנטי שקשור לתפיסה הפרו־קומוניסטית/מרקסיסטית, שמבחינתה משא ומתן עם מערב גרמניה היה התקרבות לעולם המערבי".
איך הצדדים הללו הגיבו לטיעון של הממשלה דאז, שהסיוע הגרמני חיוני להמשך קיומה של מדינת ישראל הצעירה?
"לשני המחנות, זה שהתנגד למשא ומתן וזה שתמך בו, היה מקבץ טיעונים עיקריים, שאחד מהם בלט מעל השאר. עבור הממשלה הטיעון הבולט היה שהשילומים יאוששו את מדינת ישראל, יאפשרו לה להתקיים וימנעו שואה שנייה לנוכח איום קיומי מהצד הערבי. עבור המחנה שהתנגד הטיעון העיקרי היה שהמהלך יוליך להתפייסות בין ישראל לגרמניה המערבית, ושכל המסד המוסרי־מצפוני של החרמת גרמניה והעם הגרמני לדורי דורות בעקבות הפשע הכי נורא בהיסטוריה היהודית יתמוטט ותחול נורמליזציה - מה שבאמת קרה.
"כשהמחנה המתנגד נדרש להגיב על הטיעון שהשילומים יצילו את ישראל, הוא אמר שהגרמנים לא יעבירו את הכספים, שכן העם הגרמני ידוע כרמאי ולא עומד במילתו, כך שלתקוות הממשלה שהשילומים יצילו את המדינה אין על מה להתבסס. טיעון אחר היה שהגרמנים לא יעבירו לישראל סחורות בהיקף ובאיכות הנדרשים. מעבר לכך, הם טענו שברגע שישראל תקבל אם הסכמי השילומים, אם היא אכן תקבל, היא תפסיד כלכלית מכיוונים אחרים. ארה"ב תפסיק לסייע לישראל בהלוואות, ויהדות העולם לא תסייע לישראל. נטען גם שהסכום שישראל דורשת מהגרמנים לא משקף בכלל את ההפסד שנגרם לעם היהודי בשואה, ואינו סכום מספיק גדול. עוד נטען שהנזק המוסרי העתידי כתוצאה מהמשא ומתן הזה יהיה בעל השלכות כבדות יותר מאשר אי־קבלת הכספים".
נורמליזציה מהירה
את המשא ומתן ניהלה ישראל מול גרמניה המערבית, וממנה גם קיבלה את הפיצויים. מעברה השני של החומה באותם ימים שלטה ממשלת מזרח גרמניה הפרו־סובייטית, שעימה ישראל לא ניהלה משא ומתן לפיצויים ועד היום לא דרשה ממנה את חלקה בשילומים. "גרמניה המזרחית היתה גרורה של בריה"מ", מסביר ד"ר טובי, "לבריה"מ לא היה כל אינטרס שגרמניה המזרחית תשלם פיצויים לישראל או ליהודים. מ־1950 ישראל החלה באוריינטציה מערבית, ומוסקבה לא רצתה לעזור למדינה כזו לקבל סיוע כלכלי מגרורה שלה. היתה גם אנטישמיות מוסווית אצל הקומוניסטים, שלא תרמה לרצון לתת כספי פיצויים ליהודים. בריה"מ הרגישה שהיא המדינה שהכי סבלה במלחמת העולם השנייה, ולכן היא הראשונה שצריכה לקבל פיצויים. מוסקבה חשדה שאם תסכים שמזרח גרמניה תשלם פיצויים לישראל, גם מדינות אחרות יעמדו בתור.
"כשישראל שלחה מכתבים לארבע מעצמות הכיבוש ודרשה פיצויים, בריה"מ מההתחלה נמנעה מלהגיב או הגיבה בשלילה. משרד החוץ הישראלי החליט לשמור את הדרישות מול מזרח גרמניה על אש נמוכה, מאחר שהמסלול המערב־גרמני התחיל להתפתח. בישראל הגיעו למסקנה שאם ינסו לדחוף את מזרח גרמניה וזה לא יניב דבר, זה יניא את מערב גרמניה מלהתקדם ותהיה לכך השפעה שלילית על המשא ומתן. אחרי חתימת ההסכם עם מערב גרמניה ישראל חידשה את הניסיונות מול המזרח בצינורות דיפלומטיים שונים, בעיקר דרך בריה"מ כי לא היו יחסים דיפלומטיים בין ישראל למזרח גרמניה, ללא כל הצלחה. בסוף שנות ה־80 היה ניסיון להסדיר את העניין באופן שלא הבשיל. לפי ההערכות, גרמניה המאוחדת נתנה את החלק של מזרח גרמניה בשילומים באמצעות תרומת שתי הצוללות הראשונות שישראל קיבלה בעקבות מלחמת המפרץ. הדברים לא נאמרו בריש גלי, כדי שמדינות אחרות לא יתבעו פיצויים על חשבון מזרח גרמניה".
במבט מהיום, מי מבין שני המחנות בישראל צדק, לדעתך?
"היו שתי תפיסות עולם: זו של בן־גוריון, הפרגמטית והריאלית, שאומרת שצריך לקומם את מדינת ישראל שהיתה אז במצב הנורא ביותר בתולדותיה, מול התפיסה הרגשנית־ערכית של בגין. באחת מישיבות הממשלה ב־1951 שר האוצר אליעזר קפלן אמר: 'יש לנו דלק לחודש אחד'. כלומר, שאחרי חודש לא ניתן היה להפעיל מפעלים, חקלאות, צבא. בעצם אין מדינה. בן־גוריון אמר: 'אנחנו לא צריכים לחוות שואה שנייה, הפעם מידי הערבים. כל עזרה שאנחנו יכולים לקבל ניקח כדי לבנות את המדינה'.
"בגין טען מצידו, שעם שלא יודע לזכור את ההיסטוריה שלו אין לו עתיד, ושזה יבוא לידי ביטוי בהיבטים שונים ויתורגם ליחס אומות העולם כלפי ישראל וליחס תושבי המדינה כלפי המדינה. הוא סבר שההיבטים הפרקטיים יערערו את הקיום המוסרי של המדינה, ושזה לא פחות חמור מסכנת הקיום הפיזי־כלכלי.
"מחקר של בנק ישראל שפורסם בתום תקופת השילומים, טען שהיה אפשר לאושש את כלכלת המדינה ממצבה הנורא בראשית שנות ה־50 באמצעות גיוס יותר כספים מיהדות העולם ומארה"ב, הידוק יתר של החגורה ותוכנית כלכלית אסרטיבית יותר, אבל זה היה לוקח יותר זמן. לדעתי, הדבר היחיד שהיה חסר לישראל באותה תקופה היה זמן. מדינות ערב הצהירו יום ולילה על כוונתן לסבב לחימה שני, שבו יפיקו את לקחי התבוסה ב־48' וישמידו את המדינה היהודית. בין החשש להימחק פיזית לבין החשש שהמהלך מול גרמניה ישחית את מוסריות הציבור, בין הדחוף לחזוי, הדחוף היה חשוב יותר. עם זאת, אפשר לשאול אם הנורמליזציה המואצת שחלה בעקבות הסכם השילומים היתה רצויה".
