בזמן שבימין נכונים לשיח, דווקא חיות מתבצרת בעמדתה

"כשאח שלי במצוקה - אני בא אליו", הסביר נתניהו את המחווה שנקט מייד לאחר שבג"ץ פסל את מינויו של אריה דרעי לשר בממשלה. נתניהו בא לבקר את דרעי בביתו בהר נוף. במקביל, פרסם הודעה תקיפה בשם הקואליציה.

"קיבלנו בזעזוע, בכאב ובצער גדול את פסק הדין. יכולותיו יוצאות הדופן וניסיונו העצום דרושים למדינת ישראל. מעבר לעוול האישי הקשה שנגרם לשר דרעי עצמו, פסק הדין מהווה עוול עצום ליותר משני מיליון אזרחים. נפעל בכל דרך חוקית שתעמוד לרשותנו וללא דיחוי, כדי לתקן את העוול".

אכן מילים כדורבנות, שרק דילגו איכשהו על השקר של דרעי לבית המשפט. רטוריקה של אהדה היא לא רק מה שהציע נתניהו לדרעי, אלא גם היחס הכללי שלו לרפורמה המשפטית של יריב לוין, והדברים כמובן קשורים. עילת הסבירות עמדה במוקד הנימוקים של שופטי העליון לפסילת מינויו של דרעי. ביטולה הוא אחד הסעיפים המרכזיים בתוכנית הרפורמות של לוין, שכעת עם סילוקו של דרעי תואץ עוד יותר.

אלא שלא ברור עד כמה נתניהו רוצה ברפורמה. כי בשעה שהתגובה המיידית של הקואליציה היא לחיצה על דוושת הגז של הרפורמה, נתניהו נראה כל הזמן כמי שדורך במקביל על הבלם.

"הרפורמה תצא לדרך", הכריז השבוע בסיעת הליכוד. לצאת זה טוב מאוד, אבל מה עם להגיע. נתניהו בשום שלב לא התחייב על תוכנית לוין ככתבה וכלשונה. הוא מסתפק באמירות מינימליסטיות כמו "הרפורמה אינה סכנה לדמוקרטיה" או "ישראל היתה דמוקרטיה גם לפני 1990". לאורך כל הדרך הוא שומר על ריחוק פומבי, לפחות מגישת לוין. מעולם לא פירט הוא עצמו את מרכיבי הרפורמה שיאושרו בסוף היום.

נתניהו תמיד היה חסיד של יציבות שקטה. אחרי שיצא מביתו של דרעי, לשכתו הפיצה תמונה שלו נועד עם הרמטכ"ל החדש. היה זה ניסיון להעביר את תשומת הלב לנושא הבא. כי אצל נתניהו סוגיות ביטחון ומדיניות עומדות בראש הסולם

לפני הבחירות, במהלכן ולאחריהן הוא בשום שלב לא אמר "הרפורמה תעבור ככתבה וכלשונה" או "אני מחויב לרפורמת לוין". שר המשפטים עצמו גילה השבוע בכנסת עד כמה קשה היה לו לשכנע בנחיצות הרפורמה. "שלושה כתבי אישום עזרו", אמר לוין. כלומר, "עזרו", אבל לא בטוח ששכנעו.

אם יש למישהו ספק שהשניים לא על אותה סירה - שיחזור ויצפה בתדרוך העיתונאים הראשון שנתן לוין לפני שבועיים. הוא במפורש חמק מהשאלה שהציג לו עמיתי, נטעאל בנדל, "האם נתניהו מגבה את התוכנית".

התבטאויותיו של נתניהו בעבר בעד בג"ץ זכורות היטב. זו מורשת בית אביו. דודתו היתה, כזכור, שופטת העליון שושנה נתניהו.

זאת ועוד, הרפורמה מעוררת תסיסה ציבורית, מערערת את התמיכה בליכוד אפילו מצד ימנים. לנתניהו הרעש הזה לא מתאים. יודעי דבר מספרים כי היחסים בינו לבין לוין אינם כשהיו, וניתן היה להבחין בכך בישיבת הממשלה.

נתניהו תמיד היה חסיד של יציבות שקטה ושל שליטה בסדר היום. כמה דקות אחרי שיצא מביתו של דרעי, לשכתו הפיצה תמונה שלו נועד עם הרמטכ"ל החדש, הרצי הלוי, לפגישת עבודה ראשונה. היה זה ניסיון להעביר את תשומת הלב של התקשורת לנושא הבא. כי אצל נתניהו סוגיות ביטחון ומדיניות עומדות בראש הסולם. לא בעיות פנים.

השתגעתם?

האמת היא שלא רק נתניהו איננו מחויב לתוכנית כפי שהיא. גם לוין ורוטמן יותר מרומזים שהחבילה הראשונית שהציגו יכולה להשתנות במעלה הדרך. "נדון ברפורמה כאן בכנסת בהרחבה ובאופן מעמיק. תישמענה דעותיהם של כלל חברי הכנסת, תישמענה דעותיהם של אנשי מערכת המשפט ושל מומחים אחרים", אמר לוין כבר בערב הראשון של הצגת תוכניתו.

אלא שהיד המושטת של השניים נותרת תלויה באוויר. נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, מסרבת לשינוי ביחסי הכוחות בין הרשויות. לשיטתה, המתנשאת משהו, "הבעיות האמיתיות", כלשונה, של מערכת המשפט הן העומס על השופטים.

העובדה שיש הסכמה רחבה מימין ומשמאל, דתי וחילוני, כי יחסי הכוחות כיום אינם מאוזנים - לא מזיזה לה.

היא באותה משבצת עם הקיצוניים ביותר. נשיאת בית המשפט העליון יוצאת בנאום פומבי נגד מהלכיה של ממשלה. בד בבד, שלושה רמטכ"לים בדימוס, בני גנץ, אהוד ברק ובוגי יעלון, משתעשעים ברעיונות של מרי אזרחי. עיתונאי בכיר, רביב דרוקר, מדבר על דם שיישפך ו"לא רק באופן מטאפורי", כדבריו. וכל זה בשם הדמוקרטיה.

על כך צריך לשאול: אתם השתגעתם? באמת נראה לכם שישראל תהפוך לאוטוקרטיה? שנתניהו הוא היטלר? שלוין הוא מוסוליני? מה השטויות האלה? במקום להרוס את המדינה כדאי שחיות וקוראי התיגר האחרים על הדמוקרטיה יעיינו, למשל, בכתביו של המשפטן האמריקני הבכיר, השופט לשעבר ריצ'רד פוזנר.

"השופט הוא אחד הבלמים בדמוקרטיה, (אך) הוא אינו מגן הדמוקרטיה... לכן כאשר אנו מדברים על עצמאות שיפוטית, עלינו להיות זהירים. כי אם משמעותה של עצמאות שיפוטית היא ששופטים אינם מחויבים במתן דין וחשבון לאיש, דהיינו שהם כל יכולים, אזי אין לנו דמוקרטיה אלא שלטון של שופטים".

האו"ם אותו או"ם

בשבוע השלישי להקמתה - במקביל לשנה הקלנדרית שעם תחילתה מתחדשת הפעילות המדינית בעולם - גם ממשלת נתניהו השישית עושה את צעדיה הראשונים בזירה הבינלאומית. שר החוץ אלי כהן יצא לכינוס הכלכלי העולמי בדאבוס, ושם נועד עם שרשרת מנהיגים מהעולם במקום נתניהו שנשאר בארץ. היועץ לביטחון לאומי של ארה"ב, ג'ייק סאליבן, בא לארץ במחצית השנייה של השבוע לשרשרת פגישות התנעה של יחסי הממשל עם הממשלה החדשה. גם משלחת דו־מפלגתית של סנאטורים אמריקנים הגיעה לביקור תמיכה, שכותרתו "קידום הסכמי אברהם". שגרה בסך הכל.

אלא שכאשר מדובר בממשלה ימנית בכלל, וישראלית בפרט, השגרה הזו כוללת עקיצות והתנכלויות. 90 מדינות, ובכללן חברותינו הטובות מאירופה - עם או בלי מירכאות - גינו באו"ם את צעדי התגובה של ישראל לפנייה הפלשתינית לבית הדין בהאג.

כזכור, הפלשתינים יזמו בחודש שעבר החלטה בעצרת הכללית, ולפיה בית הדין הבינלאומי בהאג יבחן אם הנוכחות הישראלית ביו"ש ובירושלים היא בגדר "כיבוש קבוע". מול הרוב האוטומטי ישראל לא הצליחה כמובן למנוע את ההחלטה. מה שכן, במאמץ עילאי של המערכת המדינית רוב חברות האו"ם לא הצביעו בעד הפלשתינים - כלומר נעדרו, נמנעו, ואפילו התנגדו.

בין המתנגדות רבות מהמדינות שהשבוע הצביעו נגד מהלכי התגובה של ישראל לאותה פנייה ממש להאג. כלומר הן מתנגדות לצעד הפלשתיני, אבל גם לזה הישראלי. לך תבין היגיון אירופי.

אבל האו"ם הוא רק או"ם, זירה שאפשר לפרוק בה עצבים בלי לשלם מחיר. בעולם האמיתי חלה התפתחות מטרידה עם החלטתה של ראש משלחת הסנאטורים האמריקנים, ג'קי רוזן, להימנע מפגישות עם נציגים של סיעות הציונות הדתית ועוצמה יהודית. רוזן, סנאטורית דמוקרטית יהודייה ממדינת נבדה, ידועה ומוערכת כפרו־ישראלית.

היא התלבטה קשות כיצד להתמודד עם דרישות חלק מחבריה הדמוקרטים שלא לפגוש את סמוטריץ' או בן גביר. מצד אחד, הימנעות מפגישה פירושה אי־כיבוד הדמוקרטיה הישראלית ולגיטימציה לחרם על ישראל - דבר שהיא והרוב הגדול בסנאט מתנגד לו בנחרצות. מצד שני, השרים הישראלים הבכירים מוקצים מחמת מיאוס בקרב לא מעט גורמי חוץ, בוודאי כאלה הנוטים לשמאל. הכרעתה היתה אפוא להימנע משיחה איתם.

מה שמדאיג לא פחות הוא השקט שבו עבר הדבר בישראל. נשואי החרם עצמם קיבלו אותו בלי להניד עפעף. גם גורמים אחרים בממשלה, ובכלל זה ראש הממשלה ומשרד החוץ, לא פצו פה, משל אין דבר טבעי יותר מאשר חרם על שר האוצר ועל שר הביטחון הלאומי של ישראל.

היחיד שקרא לאמריקנים לפגוש בשרים הימנים הוא ח"כ דן אילוז (ליכוד), שהביע אכזבה בפני רוזן וחבריה. "הידידות בין ישראל וארה"ב לא תמיד מבוססת על הסכמה מלאה בכל נושא. אני מבקש שתמיד נפעל למצוא את עמק השווה ודרכים לגשר על אי־ההסכמות, ולא להחרים כשאנחנו לא מסכימים", אמר למשלחת ביום רביעי בכנסת.

לא במשחק

אך לא רק האמריקנים אשמים. כפי שנכתב פה בעבר, מפלגות הימין הישראליות עברו מסע דה־לגיטימציה רב שנים בתקשורת הבינלאומית. אפילו בעיתונים ימניים־שמרניים, שלא לדבר על שמאל ושמאל קיצוני, יומן מעולם לא ניתן להן.

אולם הדרה זו התרחשה לא רק בגלל התקשורת העוינת, אלא גם משום שאותם פוליטיקאים ישראלים לא פעלו מעולם בזירת החוץ.

שמועות עקשניות טוענות שבקרוב נתניהו יוזמן שוב לשאת נאום בקונגרס. אם אכן יוזמן, הוא יהיה המנהיג הזר הראשון בהיסטוריה שנואם ארבע פעמים במעמד כזה

מילא האנגלית שמעט מאוד בכירים ישראלים משופשפים בה. היא לא הכרחית, יש מתורגמנים, וגם בעולם מקובל להשתמש בהם. אך מה לגבי ראיונות בעברית לפוקס ניוז ול"ניו יורק פוסט" הימניים? או אפילו המינימום של תקשורת יהודית אמריקנית, כמו "טאבלט" ו־JNS.

זה לא שהימין הישראלי מפסיד את המשחק. הוא כלל לא עולה למגרש. מאז הבחירות בן גביר הופיע פעם אחת בפני כלי תקשורת נוצריים, וסמוטריץ' פרסם מאמר בודד ב"וול־סטריט ג'ורנל". ככה לא בונים הסברה.

אין פלא שלנוכח ההכפשות מצד אחד והשתיקה מצד שני, גם אוהדי ישראל שומרים מרחק. איש לא שכנע אותם, או לחץ אותם לנהוג אחרת.

בטווח הקצר הנזק אולי אינו גדול. ממילא נתניהו בסביבה. הוא מסביר אותנו, מגונן עלינו, מקדם אותנו. שמועות עקשניות בקונגרס טוענות שבקרוב יוזמן נתניהו לשאת שוב נאום במושב משותף של בית הנבחרים והסנאט. בשלב זה עדיין אין סיכום סופי, וגם לא תאריך. גורמים בגבעת הקפיטול אומרים כי יש מספיק אנשים שרוצים לשמוע שוב את נתניהו, ואילו המתנגדים לו לא חזקים דיים כדי לסכל הזמנה כזו. כך שהסיכויים די גבוהים. אם נתניהו אכן יוזמן, הוא יהיה המנהיג הזר הראשון בהיסטוריה שנואם ארבע פעמים במעמד כזה.

אז אין כמו ביבי. באמת. אבל ראש הממשלה לא יהיה פה לתמיד. ועמדותיו, בכל מקרה, שונות מאלה של הימין הדתי בשורה של נושאים. אפילו ברפורמת לוין לא ברור עד כמה הוא תומך, כאמור. מי יצדיק אותה אפוא בעולם? מי ינמק בבירות השונות את חזונו של סמוטריץ' לריבונות על כלל הארץ? מי יסביר בפרלמנטים, במכוני מחקר ובאולפנים את עלייתו של בן גביר להר הבית?

ועוד סיבה המחייבת את הימין לפעול כבר מעכשיו, היא שמדינאות והסברה לא נבנות ביום אחד. נדרשות שנים, אולי אפילו עשורים, להפוך לפרסונה בינלאומית. מי שלא יתחיל את המסע בן אלף המילין, ימצא עצמו נטול יכולת להביע מילים.