למה באמת רץ נתניהו לבית דרעי לאחר החלטת בג"ץ

נדמה שאף פעם לא היה תואם בין התאמה של שר לתפקידו לבין ההחלטה על מינויו. מאז ומתמיד היה השיקול הפוליטי היחיד שקובע, הוא ואין בלתו. אפשר לקונן על כך, להצר על כך, לזעום על כך. אבל כך הם פני הדברים מקום המדינה ועד עתה.

כרוניקה של מינויים כושלים, אך נדרשים פוליטית, זימנו לשולחן הממשלה מעת לעת אנשי שוליים, עצלים, חסרי כישורים וניסיון, רק משום שהיה צורך למנותם לשרים. רק בממשלות האחרונות כיהנו שרים שזה עתה נבחרו לכנסת ללא ניסיון של יום אחד בבית המחוקקים או במערכת הפוליטית; גנרלים לשעבר שמונו לשרי חינוך רק כי לא היתה ברירה; שרי ביטחון שנכנסו לתפקיד ללא עבר צבאי; שרי אוצר כושלים, שרי חוץ מעופפים, ועוד ועוד.

מינויו של אריה דרעי לשר בכיר בממשלה, ועוד כזה הנושא שני תיקים, ויתרה מכך - זה שאמור להתמנות בעוד שנתיים גם לשר האוצר - אינו סביר. אדם כזה לא יכול לקבל גישה לקופה הציבורית. לא עכשיו ולא בכלל. טוב היה עושה דרעי אם היה מוותר על תפקידיו בממשלה וממשיך להוביל את תנועת ש"ס מבחוץ, ואם הדבר בלתי אפשרי מעביר את ההנהגה כולה לאחר. ש"ס ידעה להתקיים גם בלי דרעי, בימיו של אלי ישי למשל, והיא כנראה תצליח לא פחות גם אם ינהיג אותה כעת אריאל אטיאס.

אבל דרעי סבר אחרת, וכמוהו מאות אלפי מצביעים שבחרו בו. בניגוד לטענתה של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות במהלך הדיון בבג"ץ בעניינו, שלפיה הוא לא נבחר להיות שר אלא הכנסת היא שמינתה אותו, כל 393 אלף בוחרי המפלגה, בהטילם את הפתק בקלפי, כיוונו למינויו לשר בכיר בממשלה. אגב אורחא, גם פטרה את עצמה חיות מלעסוק בשאלה מדוע אפשר בית המשפט את ריצתו של דרעי בראשות מפלגה לכנסת, ולא פסל אותו כבר אז ולא כעת - באופן רטרואקטיבי.

לדידה של חיות, דרעי לא התמודד בבחירות למשרת שר אלא לחברות בכנסת. כן, ברור. לא ברור איפה נגמרת ההיתממות ומתחילה הערמומיות בהערה זו. אפשר לצקצק במבוכה או להרים גבה בפליאה, אבל אלה העדפותיהם של בעלי זכות הבחירה בישראל. וכל עוד אי אפשר להחליף את העם, אף שיש לא מעט שזה מה שבאמת היו רוצים שיקרה - על דרעי לכהן כשר בממשלה. לשם כך נבחר. עליו הוקמה הממשלה כולה. בלי ש"ס אין קואליציה. יהיה זה מינוי לא סביר, אבל רק חלק קטן משורה ארוכה של מינויים לא סבירים שידעו ממשלות ישראל בעבר.

כשפסילת דרעי מתרחשת על רקע קידום הרפורמה המשפטית של יריב לוין, השאלה שצריכה להישאל היא לא אם המינוי ראוי או לא, בלתי סביר בלבד או בלתי סביר באורח קיצוני. אלה שאלות לא רלוונטיות. השאלה שתונח בקרוב על שולחנם של חברי הכנסת היא מיהו שקובע מה סביר ומה לא. כיום התשובה מסורה בלעדית לשופטים. המוסר והסבירות ניטלו לידיהם. רק לפני שנתיים, בימים רגועים יותר וללא רפורמה המונפת כחרב על צווארם, סברו השופטים פה אחד כי סביר להעניק את המנדט להרכבת ממשלה לאדם עם אישום פלילי. מי יודע מה היו מחליטים לו הדילמה ההיא היתה מובאת לפתחם עכשיו. נאומה של חיות ביום חמישי שעבר לימד שגם השופטים יודעים להיות פוליטיקאים לא קטנים כשצריך.

בזמן המגעים הקואליציוניים להקמת הממשלה שררה הערכה מקובלת במערכת הפוליטית כי נתניהו ודרעי מתואמים בכל דבר ועניין. שהשניים כרתו ברית מול כולם. שראש הממשלה המיועד הוא שדחף את דרעי לדרוש את האוצר רק כדי להוריד את סמוטריץ' מהביטחון.

לימים התברר כי התיאום לא כזה מושלם כפי שהעריכו. בישורת האחרונה מי שהתעקש ותקע את המשא ומתן הקואליציוני היה דרעי. המחלוקות של הרגע האחרון העידו שלא ברית ולא נעליים. דרעי שותף בכיר של נתניהו, אבל כמוהו יש עוד כמה בקואליציה. מעמדו לא חריג ממעמדם.

הריצה של נתניהו, דקות אחרי פסיקת בג"ץ, לביתו של דרעי, אינה מעידה על קרבה, אלא להפך, היא מעידה על מי שרץ לוודא שממשלתו לא נופלת. אם היו שותפי סוד ובעלי ברית כפי שהוצגו, התנהלות השניים השבוע היתה רגועה יותר, בוטחת יותר

השבוע הגיעה הוכחה נוספת לכך. יממה לפני הכרעת בג"ץ פצחו חברי סיעת ש"ס כאיש אחד בשורה של ראיונות והודעות שבהם מסר אחד לראש הממשלה, כי האחריות לתוצאות החלטת בג"ץ היא שלו ושלו בלבד. שהוא, נתניהו, זה שיצטרך לשבור את הראש איך למנות את דרעי מחדש אם ייפסל. מקהלה מתואמת כזאת לא מתחילה לזמר ללא הוראת המנצח. מי שהפעיל את שרי ש"ס וחבריה היה דרעי, וכך לא פועל מי שסבור כי הוא מתואם עם ראש הממשלה וכבר יודע מה יחליט נתניהו לעשות ביום שאחרי.

האמת היא שעד לפסיקת בג"ץ לא נתניהו ולא דרעי ידעו מה לעשות אם ייפסל. נתניהו לא ידע אם דרעי מצפה שלא יפטר אותו למרות ההכרעה. ואם כן, הוא לא ידע כמה זמן יעניק לו דרעי מחוץ לממשלה עד להשלמת ההליך החוקי שיביא למינויו מחדש. האם יצפה לחקיקת בזק של שבוע-שבועיים או יעניק את משך הזמן הדרוש להשלמת הרפורמה המשפטית, כלומר חודש-חודשיים.

הריצה של נתניהו, דקות אחרי פסיקת בג"ץ, לביתו של דרעי, אינה מעידה על קרבה, אלא להפך. היא מעידה על מי שרץ לוודא שממשלתו לא נופלת. אם היו שותפי סוד ובעלי ברית כפי שהוצגו, התנהלות השניים השבוע היתה רגועה יותר, בוטחת יותר.

בלי למצמץ

הרכב ועדת השרים לענייני חקיקה, לצד רוב קואליציוני מוצק והומוגני, יאפשרו לנתניהו לשלוט בהליכי חקיקה כפי שלא שלט בהם ראש ממשלה כבר שנים רבות

על פי התנהלות הדברים עד כה, נראה כי בהכרזתה על הרפורמה במערכת המשפט יצאה צמרת הליכוד לקרב חייה. למרות ההפגנות, המחאות, האזהרות כי הרפורמה תבוטל אם תיעשה בדורסנות, ממשיכים נתניהו ולוין בהליך החקיקה בלי למצמץ. גם באופוזיציה מרגישים כי מדובר בקרב אמיתי, וגם שם ממשיכים לעלות על בריקדות בהתנגדות לרפורמה, בלי שום הצעה רלוונטית שאיתה אפשר יהיה לגשת לשולחן. הכל או כלום. משחק סכום אפס.

ללוין חשוב להראות למתנגדי הרפורמה שאם ימשיכו להתנהל כך, יפסידו בקרב הזה, ומנגד יהיה להם מה להרוויח אם יואילו לשבת ולדבר. כמה ימים אחרי מסיבת העיתונאים שבה הודיע על הרפורמה, הניח יריב לוין על שולחנה של היועמ"שית גלי בהרב־מיארה את תזכירי החוק שאותם ביקש להניח על שולחן הכנסת. בהרב־מיארה קיבלה את החומר והודיעה שיידרשו לה לא פחות משלושה שבועות עד שתחווה דעתה על החוקים. בינתיים, הורתה שלא להניח את ההצעות לעיון הציבור - הליך שלוקח גם הוא על פי החוק 21 יום. לוין התפוצץ. מה פתאום שלושה שבועות, זעם, זה ניסיון למרוח זמן ולמסמס את הרפורמה. לא יקרה, הודיע.

בתיאום עם יו"ר ועדת החוקה הגיש השבוע שמחה רוטמן הצעות חוק פרטיות מטעמו לרפורמה המשפטית. הצעות חוק פרטיות לא דורשות אישור של היועמ"ש ולא עוברות תהליך של תזכיר חוק, אלא הצבעה בקריאה טרומית במליאת הכנסת. בימים שלציבור עדיין לא נודעה הרפורמה, ולוין ורוטמן עמלו עליה יחד במרץ, סיכמו השניים שאחד מהם יהיה השוטר הטוב והשני השוטר הרע. הם לא סיכמו מי יהיה מה, אבל כן הסכימו שלוין הוא שיקבע את המשבצת הנוחה לו ורוטמן יהיה זה שייכנס לנעלי התפקיד הפנוי.

משהגיש רוטמן את הצעות החוק הפרטיות שלו, כבר היה ברור לכולם מיהו מה. החוקים שלו קצת יותר מרחיקי לכת בהחלשת מעמד בית המשפט לעומת שתי הרשויות האחרות - וזה לא רק כי זו הדרך שהוא מאמין בה, אלא זו גם הדרך של לוין ללמד את היועמ"שית לקח.

הצעקות על הרפורמה במערכת המשפט יהיו רמות יותר כאשר יציג שר התקשורת שלמה קרעי את הרפורמה שלו לשוק התקשורת, ויגיעו לזעקות שבר עם פרסום החלטותיו של בצלאל סמוטריץ' בנושא חיזוק ההתיישבות היהודית ביו"ש. צומת מרכזי בהחלטות אלה, שיהיו כרוכות בהליכי חקיקה רבים, הוא ועדת השרים לענייני חקיקה.

הרכבה של הוועדה נקבע השבוע, הרכב בלתי שגרתי בעליל: יריב לוין היו"ר מתוקף תפקידו כשר המשפטים; ראשי מפלגות הקואליציה איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ' ויצחק גולדקנופף; שני נציגים מש"ס, חיים ביטון ויואב בן־צור; ומהליכוד - במקום שרים בכירים כפי שהיה נהוג בעבר, בחר נתניהו דווקא את החדשים והזוטרים יותר: גלית דיסטל אטבריאן, עידית סילמן, שלמה קרעי ועמיחי שיקלי. השר הוותיק היחיד בליכוד שהצליח להיכנס לוועדה החשובה הוא יואב קיש, מקורבו של לוין.

הרכב הוועדה מעניק תמיכה כמעט אוטומטית בכל חוק שבו ירצו או לא ירצו נתניהו ולוין. ראשי המפלגות עסוקים בתיקיהם הבכירים, ולא נוהגים לפקוד את הוועדה בכל שבוע. שרי הליכוד בוועדה יצייתו לנתניהו כאשר יעלו הצעות חוק שירצה ביקרן או הצעות חוק נפיצות שירצה בנפילתן. יחד עם אמיר אוחנה כיו"ר כנסת ואופיר כץ כיו"ר ועדת הכנסת, וכמובן רוב קואליציוני מוצק והומוגני, ישלוט נתניהו בהליכי חקיקה כפי שכנראה לא שלט בהם ראש ממשלה כבר שנים רבות.

עולים להתקפה

משרדי המסורת והמורשת נלחמים על השליטה באתר גבעת התחמושת - שכיית חמדה תקציבית. לא ברור מי יקבל את הצל"ש, ומי ישוב הביתה בשלום

בשתיים, שתיים ושלושים, הם נכנסו דרך הטרשים, לשדה האש והמוקשים, של גבעת התחמושת. הם - הכוונה למאיר פרוש ואיתמר בן גביר. לא מדובר בקרב העקוב מדם ההוא, אלא בקרבות הפוליטיים הסוערים שמנהלים השניים על אותה גבעה תחוחה הצמודה לקריית ראש הממשלה בצפון ירושלים. סביר להניח שאיש מלוחמי צה"ל שהתמודדו אז עם אש התופת הירדנית, לא חלם שיבוא יום והמלחמה העתידית על המקום תתנהל בין המשרד למורשת לבין המשרד למסורת.

"האתר הלאומי גבעת התחמושת, להנצחה ולהנחלת מורשת המערכה על ירושלים במלחמת ששת הימים", היא חברה ממשלתית אשר מיום הקמתה ועד היום הרחיבה את מוטת כנפיה, יצאה מגבולות התעלות והבונקרים הטמונים באתר ההנצחה המוכר, וכיום עוסקת בתחומי החינוך, התיירות, פיתוח תשתיות ועוד. מבחינת שרי הממשלה מדובר בצינור נוח להעברת כספים לעמותות ולארגונים, תוך עקיפת צינורות צרים יותר כמו הרשויות המקומיות או חברות ממשלתיות אחרות.

בהסכמים הקואליציוניים ללקראת הקמת הממשלה נאמר כי האחריות לגבעת התחמושת תהיה בידי משרד המסורת בראשותו של השר מאיר פרוש מיהדות התורה. אלא שאיתמר בן גביר, שהבין באיזו שכיית חמדה תקציבית מדובר, מסרב להוציא את גבעת התחמושת מידיו של משרד המורשת, הנשלט בידי השר עמיחי אליהו ממפלגתו.

אבל פרוש התעקש. משרדו, לטענתו, גם כך התרוקן כמעט כליל מסמכויות ומתקציבים, אחרי שהמשרד לענייני ירושלים התפצל והתפורר לגמרי נוכח הרכב הממשלה החדשה. גבעת התחמושת היא כבשת הרש. בן גביר, שראה שפרוש לא משחרר, הרחיב את העימות והודיע כי לא יוותר על הסמכות העליונה של המשטרה בהר מירון, שגם הוא אמור על פי ההסכמים לעבור לפרוש.

בינתיים, השר בן גביר מתבצר על ההר ועל הגבעה ומסרב לרדת מהם. הוא לא יוותר כל כך בקלות בקרב הזה. בשלב זה, עדיין לא ברור מי יקבל בסוף המערכה את הצל"ש ואת הכסף הגדול, ומי זה שישוב הביתה בשלום.