תורתו אמנותו

ארי דה לוקה הוא לא אדם לטעות בו. בחולצת "כותונפילד" לבנה, דגמ"ח דייגים שקצותיו מקופלים מעל לקרסוליים וסנדלי הרים - הוא משדר את החספוס, הארציות והישירות שמקרינים רבים מגיבורי הרומנים שלו. כמו אותם ילדי ים נצחיים שהשנים על הגלים והחוף הפכו אותם למכונת זמן אנושית, גם דה לוקה מגלם בדמותו תפיסה שחורגת מליניאריות. כשידבר - ישתהה כמה שיצטרך. אם מילה מסוימת מרחפת בתודעתו והוא נחוש ללכוד אותה - ימתין גם דקה ארוכה. הוא מביט קדימה ונזכר; גם אם הוא חושב על העתיד, העבר, כך נראה, צף בתודעתו.

הוא אדם שמרגיש בנוח לצאת דופן: איטלקי שמבליט את אחרותו הנפוליטנית; אינטלקטואל שמעדיף טיפוס צוקים אתגרי על פני סימפוזיונים מעונבים; אקטיביסט רדיקלי שאת משנתו הוא פורס בקול שקט ולא בהפגנות רחוב. התמסרותו לטקסט התנ"כי מעולם לא עוררה אצלו הרהורי אמונה - מדובר באתיאיסט מושבע. את המטענים על אבות, אימהות וילדים מקראיים הוא פורק בכתיבתו הספרותית, כמו ברב המכר "הר אדוני", או בספרים "אתה, שלי" ו"היום שלפני האושר". הגיבורים שלו הם נערים, לא אחת יתומים שנמלטו מעקידה, מרחפים ותועים בעולם במסע אחר אהבה וחניכה.

נפגשנו לפני סוף השבוע שעבר באוניברסיטת תל אביב, שאליה הגיע כדי להשתתף במפגש סופרים בנושא האתגרים של הכתיבה העכשווית על מלחמת העולם השנייה. הוא מגלה כי למחרת, טרם כניסת השבת, יטוס חזרה לאיטליה. "אני לא אדם מאמין ואני לא מרגיש בנוח להיכנס לטריטוריה של השבת, שלא שייכת לי", הוא אומר, "בדיוק כפי שאני לא דורך בכנסייה".

ובכל זאת, למדת עברית ויידיש, אתה מחזיק בקשר ארוך־שנים עם התנ"ך ותירגמת חלקים ממנו לאיטלקית. מהי נקודת ההתחלה למסע הזה?

"נקודת ההתחלה היתה במקום שבו הייתי ולא היו בו ספרים - למעט התנ"ך. התחלתי לקרוא בו, והתרגשתי מייד. זה היה ספר שבעיניי לא פנה לאף קורא. התנ"ך הוא לא ספר לקוראים, ולא מנסה למשוך אנשים פנימה ולהיות חלק ממנו. הוא מספק ניגוד מושלם לספרות, והעובדה הזו עוררה בי סקרנות. אני נמשך לקולות, לשיחה שבעל פה, והתנ"ך כולו הוא טקסט על יחסים בין האלוהות לבין המאזינים לה. היחסים הללו הם למעשה שיחה מתמשכת: מילים, הקשבה, ביטוי, ואפילו מגע פיזי".

ההיקסמות היתה כה גדולה עד שהיא הובילה אותך ללימוד עברית?

"אהבתי את העובדה שבעברית קוראים לתנ"ך 'מקרא' - שמבהיר כי אתם קוראים באמצעות הקול שלכם, לא באמצעות העיניים. זה היה הקליק, סיבוב המפתח שהניע את המהלך. רציתי להבין את השפה המקורית שבה הסיפור הזה - שהוא הסיפור של הציביליזציה שלנו - סופר לראשונה. אז התחלתי לקנות מילונים רבים, וללמוד את השם, את הפועל ואת הצורה העברית. לא סמכתי על מתרגמים קודמים לתנ"ך, ואני לא סומך עליהם בדרך כלל. מתרגמים של התנ"ך הם הגרועים ביותר בעולם. מדוע? כי כבר מההתחלה התנ"ך עבור הכנסייה כשמן שדורש זיקוק. אז המתרגמים הראשונים, בחסות הכנסייה, התייחסו לטקסט כאל חומר גולמי שהם יכולים לבצע בו מניפולציות ושינויים".

אז אולי אי אפשר בכלל לתרגם את התנ"ך? מדוע החלטת לתרגם את ספר שמות ואת ספר יונה, ואת מגילות קהלת ורות?

"תירגמתי רק כמה ספרים מתוך התנ"ך, כדי לאפשר לקוראי האיטלקית טעימה מהשפה התנ"כית המקורית. אבל הקפדתי להניח את המילה האיטלקית בדיוק מתחת למילה העברית, ובדיוק באותו מקום. למשל כשכתוב 'ויאמר אלוהים' - מתרגמים רבים לפניי תירגמו 'and god said'. אבל זה לא נכון! זה חייב להיות 'and said god', כי הפועל 'ויאמר' משמעו הגילוי הפיזי של האלוהות. הקול של האלוהות אומר מה שאומר - ורק אחר כך אנחנו מבינים מהו הנושא. 'ויאמר' משמעותו שהקורא סופג את המילה האלוהית, לפני הנושא האלוהי. אלו דברים שהיו חשובים לי מאוד להבהיר כמתרגם".

 

"קולות שהפכו לרגשות"

ארי דה לוקה (65) הוא "סופר נפוליטני הכותב באיטלקית; לא סופר איטלקי", כדבריו, "אני חייב להציג בפני העולם תמיד את 'הדרכון' שלי כנפוליטני, כי אני לא כותב בנפוליטנית, שהיא שפה שונה מאיטלקית". כמו הוריו, אף הוא נולד בנאפולי, אך סבתו האמריקנית, שהגיעה לאיטליה מאלבמה, "גזרה" עליו להיות לנצח יליד־זר בעיר שמקדשת, גם כיום, את השורשיות והזהות המובחנת.

"אני מגן על המילים שלי". דה לוקה בבית המשפט // צילום: AFP

הוא גדל בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, בסביבה עירונית חרבה ופצועה. "נאפולי היתה העיר המופצצת ביותר בזמן המלחמה באיטליה", הוא מספר, "זה היה נוף מוכר, לא חריג, שגדלתי בתוכו". בסיפורים ששמע בבית הוא זוכר בעיקר את הסוריאליזם של המלחמה: "מה שבלט היה שיעור התמותה הגבוה במיוחד של ילדים בעיר. ילדים רבים, בני גילי, מתו בהפצצות. וכשילד מת בעיר, הפעמונים בכנסייה החלו לצלצל, זה היה מוזר - כיוון שזה היה צליל שהיה מוכר מחגים ומאירועים מיוחדים. 

"דבר נוסף שעירער את נאפולי במלחמה היה הנוכחות הזרה המאסיבית בעיר. אלפי חיילים של הצי השישי - ימאים, לבושים בלבן נקי מאוד, סיפקו לנו מחזה מלבב למדי. אלא שהימאים הללו ירדו מספינותיהם והחלו להתהולל בבתי הזונות והתגוללו ברחובות בשתייה מופרזת. ההפצצות היו רק התפאורה, הנוף האנושי הכאוטי הזה היה מרכז ההתרחשות".

אתה נחשב לסופר אינטימי ואישי שמעדיף להתרכז באדם הבודד. איך אתה משתמש באלמנטים של הכתיבה האישית הזו כשאתה ניגש לכתוב על הקטסטרופה של מלחמת העולם השנייה?

"אני לא משתמש באלמנטים - אני כותב סיפורים ששמעתי, רובם בילדותי, והותירו עלי חותם. אלה סיפורים שעיצבו את החינוך הסנטימנטלי שלי, כמו שאני קורא לו. בחינוך הזה בולטים רגשות כמו בושה, זעם, חמלה, צדק - שכולם קשורים למלחמה. ההקשבה לסיפורים הללו תרמה לי, וגרמה לי להיות מסוגל לגעת, לחוש, להריח. הקולות שחדרו אלי הפכו לרגשות. לכן הסיפורים שלי הם תמיד כאלו שיש בהם קול אנושי".

70 שנה אחרי המלחמה, אתה עוד מסוגל לזהות רעננות כלשהי בכתיבה העכשווית עליה?

"הדורות לא מקבלים את כל מה שהעבר מציע להם. הם בוחרים מתוך ההיצע. יש סלקציה של אירועי העבר. ההורים מנחילים מורשת לילדיהם, אבל אינם קובעים אם היא תישאר בהם. המורשת של הדור שלי היתה קשורה בעבותות למחצית הראשונה של המאה ה־20. רצינו לדעת הכל - אבל הורינו לא רצו לספר. חקרנו ותימצתנו את הסיפור בעצמנו. הדור שאחריי כבר לא רצה לדעת כלום. כך שהמלחמה, הטרגדיה של הסיפור האנושי, היא עניין של נרטיב. וחשוב להתעמת עם הנרטיב הזה. לעכל אותו, לשנות את העובדות שבו למילים, לצורה. כשאתה יכול לבצע את המעבר ולהפוך את העובדות - אפילו העובדות הנוראיות ביותר - למילים, אתה משנה את הטבע שלהן, ויוצר חומר אחר לחלוטין. ולפתע, אתה יכול להתמודד עם החומר הזה, להבין את חלקו".

נאפולי חקקה בך זיכרונות של מלחמה; אתה כותב, למעשה, רק עליה. מדוע לבסוף עזבת אותה?

"עזבתי את נאפולי כי הייתי אמריקני מכדי להישאר בה. מוצאה של סבתי והכושר הפיזי שלי היו חריגים בנוף המקומי. בזמן המלחמה ולאחריה נאפולי היתה מלאה בחיילים אמריקנים - אז עבור הנפוליטנים הייתי חייל אמריקני. לאט לאט נדחקתי החוצה. בנוסף, גם רציתי להתרחק מעט ממשפחתי ולבקר בעולם. נדחפתי אל העולם הגדול על ידי ספרים ושירים. ג'ק קרואק, בוב דילן - הם דחקו אותי החוצה מעירי".

 

"מה זו חבלה?"

מוזר לחשוב על זה - אבל דה לוקה עלול להפוך בעתיד הלא רחוק לאסיר. בימים אלו הוא עומד למשפט מתוקשר באיטליה, לאחר שבמסגרת מאבק של פעילי סביבה נגד בניית מנהרה בקו רכבת בין טורינו לליון, התבטא ביולי 2013 בכלי התקשורת על כך ש"יש לחבל במנהרה הזו". דה לוקה עומד למשפט בגין "הסתה למעשה פשע" - עבירה שלפי החוק האיטלקי דינה עד חמש שנות מאסר.

מציאות שבה סופר נכלא בגלל מילים שכתב או אמר אינה נפוצה בדמוקרטיה של המאה ה־21, ודה לוקה מבהיר: "אני הסופר היחיד שעומד אי פעם לדין בהאשמה הזו, שמסתמכת על סעיף משפטי מהעידן הפשיסטי של איטליה, בשנת 1930, שנועד למנוע כל אופוזיציה לשלטון".

ועדיין, קראת לציבור לחבל במנהרה. זו לא חצייה של קו אדום?

"לחבלה יש כמה משמעויות. המשמעות הישירה היא גרימת נזק לחומר, אבל יש משמעויות אחרות. במשך שנים רבות הייתי פועל בניין; בשנים הללו הייתי שותף בהפגנות ובמאבקים של עובדים, שכללו כמובן גם כמה שביתות. וכשאתה שובת ועומד בחיבוק ידיים, אתה ללא ספק מחבל בייצור ובקצב העבודה - כדי להשיג זכויות בעבודתך. אז חבלה יכולה להיגרם גם כשאתה לא עושה כלום, או עושה משהו בצורה לא טובה. לחבלה הזו התכוונתי.

"המנהרה המדוברת היא רעיון שנמשך כבר 20 שנה, כי עד עתה היו עסוקים בעתירות בבתי משפט שהוגשו על ידי האוכלוסייה שגרה באזור - שהעמידה אופוזיציה ואף היא, למעשה, חיבלה בבנייה. זו מנהרה חסרת שימוש; כבר יש קו בין ליון לטורינו, והוא כמעט נטוש. מנהרה חדשה כמעט לא תחסוך זמן נסיעה".

אתה מודאג מהרשעה אפשרית?

"ממש לא. בשבוע הבא התובע יחקור אותי, וכפי שעשיתי מהיום הראשון - אגן על דבריי כפי שנאמרו. אני חוזר על המילים במדויק: 'חייבים לחבל במנהרה הזו'. אני לגמרי רגוע ומשוכנע בחפותי ובדעה שלי. אני יודע שאני מסתכן בעונש מאסר - אבל כבר הצהרתי שלא אערער על החלטת השופט ואם אצטרך גם אלך לכלא. למה לא?" 

דה לוקה לא רואה בעצמו אקטיביסט. הוא אמנם לוקח חלק פעיל גם במאבק למען מהגרים אפריקנים שנפלטים לחופי האי למפדוזה שבשטח איטלקי ("החוק אוסר על דייגים לסייע לפליטים הללו בלב ים, ואני מסייע לדייגים שמפרים את החוק"), אך מדגיש כי הוא נאבק רק כשהאמת שלו נכנסת לתמונה. "כמי שנולד בנאפולי, הטבע עבורי הוא הר הגעש, רעידת האדמה - כוח אדיר שיכול ברגע אחד לגרש אותך מאדמתך. הים עבורנו הוא דרך הימלטות מהאסון, כיוון שהטבע סביבנו יכול למחוק אותנו מהמפה בכל רגע. המפרץ של נאפולי הוא מקום שכל העולם מגיע לבקר בו וליהנות ממנו, אבל חשוב לזכור שהוא נוצר מהפרעות של הטבע, מקטסטרופה. כמו בני עירי אני יודע שהיופי של הטבע אינו ציור על פני השטח, אלא תוצאה של כוח אדיר שנובע מתחתית כדור הארץ. אנחנו לא חיות המחמד של הטבע. אנחנו רק עוברים דרכו, ואין לנו שום זכות להישאר ולהכריז עליו כעל רכושנו. המקרא כתב 'כי גרים ותושבים אתם עמדי'. ואכן, אנחנו רק גרים ותושבים בטבע".

התודעה המפותחת הזו כלפי הטבע היא שהביאה אותך מלכתחילה לטיפוס הרים?

"לאו דווקא. טיפוס הרים הוא הספורט המועדף עלי כיוון שהוא מאפשר ללכת לא רק עם הרגליים אלא גם הידיים, וכך לחוש את פני השטח. אני מטפס במדבריות, בקיץ אני בדולומיטים, אבל אני מטפס גם בציביליזציה. אני לא אויב של קירות בנויים ורואה עצמי כמי שחולף דרך השטח, ולא מנסה להשפיע עליו".

 

"מתחייב לאוזן קשבת"

דה לוקה הוא כבר מזמן לא אורח בישראל. ב־1997 ביקר פה לראשונה, כאורח יריד הספרים הבינלאומי בירושלים, ומאז פוקד את היריד מדי שנתיים ולא מסרב גם להזדמנויות אחרות. השנה, לדוגמה, זו כבר הפעם השנייה שלו איתנו. "בכל פעם שאני כאן אני רואה את תל אביב גדלה כמו יער, לגובה ולרוחב, ויש לי פה חברים רבים".

לא רק המזג הים־תיכוני, המוכר לו ממולדתו, נוח לו בקרב ישראלים. "זה גם האוכל, שהוא למעשה אוכל שמגיע מכל העולם. אתמול ביקשתי מידידים ישראלים שייקחו אותי למסעדה של אוכל אשכנזי, וזה היה נהדר".

כמי שמבקר פה הרבה, דה לוקה כבר נחשף לא אחת לקריאות לחרם אמנותי על ישראל. הוא לא מתייחס לעניין ברצינות רבה מדי ואף מתלוצץ: "אחד החברים בבית המחוקקים האיטלקי אמר במהלך המשפט נגדי כי יש להחרים את ספריי. זו לא היתה דרישה מוצלחת - אני ממשיך למכור ספרים".

אתה יכול בכלל להבין שיטה של חרם? כדמות ציבורית החרמת פעם מישהו?

"מעולם לא. חרם משמעותו השתקה, וההתחייבות היחידה שיש לסופר היא לאפשר לכל אחד לבטא במילים את דעותיו. כסופר, אני מתחייב שכל מיעוט יוכל לקבל אוזן קשבת: פליט, אסיר, מהגר שלא יודע את שפתי. כל האנשים הללו הם הבעלים של המילון שעומד לרשותי. תפקידי העיקרי הוא לכתוב סיפורים טובים. התפקיד הנוסף לו - לאפשר לאחרים לספר את סיפורם. בדיוק כמו סנדלר; הוא חייב לעשות נעליים טובות, אבל אם הוא רוצה משימה נוספת - עליו להיאבק בכך שלכולם תהיה זכות ללכת עם נעליים. ובכן, יש יחפים רבים שמתהלכים בינינו. כסופר, אני מנסה להציע להם זוג נעליים". ¬

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו