עובדים עלינו לכלותנו: האופוזיציה נגד המדינה

הישראלי משלם, והוא אפילו לא יודע. כבר שבועות ארוכים שהציבור בארץ מוטבע בחדשות כזב ("פייק ניוז"), והן רבות יותר מכל הצפות הגשמים. ידיעות אוויליות, מעוותות, תלושות מהאמת, נטולות בסיס עובדתי, ממלאות את התקשורת, ואין פוצה פה ומצפצף.

מאיפה נתחיל? מהר הבית. האמריקנים לא גינו השבוע את עליית בן גביר למקום הקדוש ליהדות, וזאת בניגוד לדיווחים של מיטב הפרשנים. למעשה, הביקורת הבינלאומית על סיורו בהר של השר לביטחון לאומי (או בקיצור שר הבט"ל) גם לא היתה "חריפה". נזיפה ירדנית אחת, כמה שיהוקים בבירות ערב ובאו"ם, וגמרנו. כל בנייה שגרתית ביו"ש מקבלת במערב יחס חמור יותר. שלא לדבר על כך ששום טיל לא נפל ברחבי הארץ, תודה לא־ל, וזה העיקר.

הלאה. עליית בן גביר להר גם לא הביאה לדחיית הביקור של נתניהו באמירויות. הסיבה לכך היא שטרם נקבע ביקור כזה. יש הזמנה ורצון הדדי, אבל את התזמון עדיין מתאמים. בן גביר גם לא "התקפל" ולא "דחה את הביקור בלחץ נתניהו", כפי שדיווחו כלי התקשורת ביום שני בערב, ולכן אכלו את הכובע בשלישי בבוקר.

אבל לא רק בהקשר בן גביר. הגדוד החרדי "נצח יהודה" הועלה השבוע לגולן כדי לשדרג את יכולותיו ולהופכו לחלק אורגני מצה"ל. בניגוד לדיווח ב"הארץ", ההחלטה על כך התקבלה הרבה לפני התקריות שבהן היה מעורב ביו"ש.

מה עוד? מירי רגב לא ביטלה את הנת"צים, כפי שנטען, אלא רק ביקשה לבחון את הנושא - צעד מתבקש לשר חדש שמזהה בעיה. בצלאל סמוטריץ' לא השאיר בתפקידו את מנכ"ל האוצר, רם בלינקוב - גם השטות הזו נכתבה השבוע - אלא הביא את עורך הדין המבריק שלומי הייזלר. והרשימה עוד ארוכה.

ונמשכת שיירה

שרשרת השקרים השבועית ממשיכה את ערימות השטויות שנכתבות על הממשלה החדשה מאז הבחירות. מה לא אמרו? שישראל תחדל להיות דמוקרטיה, שהממשלה תפגע בלהט"בים, שהמשטרה תהיה פוליטית, שצה"ל יגייס 70 גדודי מילואים, שסמוטריץ' הרס את שרשרת הפיקוד בצה"ל, ושאורית סטרוק נגד טיפול רפואי בהומואים.

והנה, הממשלה קמה ובצעד הראשון שלה 30 ח"כים חרדים, חרד"לים וימנים, כולל סטרוק, רוטמן ומעוז המושמצים, הרימו את ידם בעד יו"ר כנסת גאה. לא ארה"ב ולא בריטניה, לא צרפת ולא ספרד, הציבו במקום ה־3 בהיררכיה השלטונית נציג להט"בי. גם השמאל הישראלי לא עשה זאת כשהיה בשלטון.

והנה, הממשלה קמה ובצעד הראשון שלה 30 ח"כים חרדים, חרד"לים וימנים הרימו את ידם בעד יו"ר כנסת גאה. לא ארה"ב ולא בריטניה, לא צרפת ולא ספרד, הציבו במקום ה־3 בהיררכיה השלטונית נציג להט"בי

הליכוד - מפלגה לאומית־ליברלית - היא שיזמה את התקדים, ואפילו לא היתה צריכה להתווכח עליו עם שותפיה הדוסים. אבל היי, למה לתת לעובדות לקלקל סיפור טוב.

הצרה הגדולה היא שהרבה אנשים טובים בולעים את נבואות התבהלה. גם מצביעי ימין ותומכי ליכוד שכחו שמי שכעת מאביסים אותם בכל השטויות הנ"ל על "הממשלה הקיצונית בתולדות ישראל", הם מי שחזו בעשור שעבר את "הצונאמי המדיני" או סיפרו בעשור הזה ש"ביבי לא יביא אפילו חיסון אחד".

המציאות המרה היא שרוב התקשורת הישראלית עובדת בשירות האופוזיציה. כך פני הדברים מאז ומתמיד. השבוע הם אלה שניפחו את עליית בן גביר להר לממדים המבהילים. לולא הסיקור הדרמטי - שבן גביר לא סבל ממנו - הטיול בן 13 הדקות שלו בבוקר עשרה בטבת היה עובר בשקט יחסי.

הנה, כדוגמה, ההתייחסות האמריקנית. ראשית, השגריר המקסים טום ניידס - שמדי שבוע מתפלל בכותל - כלל לא הגיב לביקור. הוא לא צייץ בטוויטר, לא שלח הודעה ולא נקט כל פעולה יזומה אחרת. מה כן? רק אותם כלי תקשורת שביקשו התייחסות קיבלו אותה. כלומר, היתה זו בחירה של המערכות והכתבים להעלות את בן גביר לראש הכותרות אחרי שעלה להר להבית. אבל יותר מזה, גם כשהגיב, ניידס לא גינה. גם מחלקת המדינה לא עשתה זאת. הם בהחלט הסתייגו, "הביעו דאגה" ודיברו בשבח הסטטוס קוו. אבל לשונם היתה זהירה. הם ידעו שישראל לא הפרה את הסטטוס קוו, שכן בן גביר אינו השר הראשון שמבקר בהר הבית.

יתרה מכך, על פי הערכים האמריקנים, התנגדות לביקורי יהודים בהר הבית היא פגיעה בזכות היסודית של כל אדם לחופש דת. כך שעל פי הקודים שלהם עצמם, לאמריקנים קשה לגנות פעולה דתית לגיטימית. לכן הם בחרו את מילותיהם בקפידה, ואף נערכו להטיל וטו לזכות ישראל במועצת הביטחון, לו היה צורך.

אבל לא היה צורך. וגם לא משבר. היתה ביקורת מדודה וצפויה, ובכך הסתיים העניין. הלוואי שכך היו נראים כל המשברים הדיפלומטיים של ישראל. העניין הוא רק שבמקומותינו, העובדות לא מפריעות לאיש לכתוב סיפור טוב.

אופוזיציה לא אחראית

קבלת הפנים התקשורתית לנתניהו, לדרעי ולשותפיהם עומדת בסתירה להתמסרות של אותם עיתונאים ופרשנים לממשלה הקודמת. כשבנט ולפיד תפסו את המושכות, יכולים הייתם למשל לקרוא כתבות מחניפות על ההתלהבות שבה התקבלו במשרדי הממשלה, ועל סיורי ההתעניינות המתוקים שערכו בין העובדים הנלהבים. נפלא.

אך גם השבוע השרים שנכנסו לתפקידים עברו בין האגפים והמחלקות. גם הם, לפחות בחלק מהמקרים, התקבלו בעיניים נוצצות. ביום שני נכחתי בשני טקסים של חילופי שרים וביליתי שעות בכנסת. אפשר היה בנקל לראות את ההתלהבות של רבים. אחרי הכל, רוב הציבור בכלל, וזה היהודי בפרט, הצביע בעד הקואליציה החדשה, כך שברור לשמחה מה זו עושה. ובכל זאת, לקרוא עליה בתקשורת היה בלתי אפשרי. הכותרות עסקו, איך לא, ב"ג'ובים של הליכוד".

מעבר לבעיה התקשורתית, הסיקור המעוות מחולל נזקים במציאות עצמה. ראשית, המישור הביטחוני. ח"כ לשעבר יהודה גליק התריע בטוויטר כי "ההסתה בתקשורת ובעולם נגד בן גביר היא־היא הרוח הגבית לטרור ומהווה קריצת עין להתרת דמו!" גליק חתם בבדיחה כמעט מקאברית, "אל תשאלו איך אני יודע". כזכור, חייו ניצלו בנס אחרי שמחבל ירה בו בגלל פעילותו למען עליית יהודים להר הבית.

שנית, הרמה מדינית. הבה נדמיין שבמקום לסחוט את הלימון היבש של מתקפות על נתניהו, יו"ר האופוזיציה לפיד היה נוקט עמדה ערכית ואחראית. נניח שהיה אומר, "חופש הפולחן הוא זכות יסוד, בוודאי בדמוקרטיות. הגם שאני מתנגד לביקור בעת הזו, אין בו כדי להפר את הסטטוס קוו".

אמירה כזו מצד רה"מ לשעבר היתה יוצרת אפקט דומינו אזורי ובינלאומי. האמירויות - מדינה סובלנית שמקדשת את חופש האמונה ובנתה מתחם בין־דתי מפואר, הכולל מסגד, כנסייה ובית כנסת - לא יכולות היו לחלוק על דבריו. לנוכח קול צלול שכזה מצד האופוזיציה הישראלית הן אולי אפילו היו נבוכות לפעול נגד ישראל באו"ם. על אחת כמה וכמה שבמערב היו מפחיתים עוד יותר את מינון הביקורת. עמדה אחראית מצד לפיד היתה מהודהדת במקהלת התקשורת הישראלית, ואחריה בעיתונות הזרה.

אבל לפיד בחר לתקוף ובכך נתן לגיטימציה משתמעת לשרשרת המזון האנטי־ישראלי, משמאלו ועד עזה. זה התשלום שאנו משלמים על הבדותות שגודשות את השיח הציבורי המוטה. המזל הוא שבסיבוב הזה המחיר לא היה גדול מדי.