סלע ענק מרחף מעל הים בתמונה שתלויה על קיר. המים שקטים, רגועים. באופק, עננים מוכרים מאוד. גוון כתום משוח על כל ההתרחשות, על הים ועל השמיים, רק לא על הסלע. הצבע מתעתע. ספק כתום של שקיעה, ספק כתום של זריחה. אבל בחזית התמונה, הסלע הענק ניצב. תלוש ועומד באוויר בצורה מטילת אימה, כנגד חוקי הטבע והאדם, נעוץ במרכז ובראשו בית וכמה דקלים. הסלע הזה נראה מוכר - נו, בוודאי, זהו הסלע מהציור המפורסם "הטירה" של רנה מגריט. אבל משהו בו בכל זאת שונה. זהו סלע בזלתי, ארץ־ישראלי. ובראש הסלע המרחף לא נמצאת טירה כמו בציור המקורי אלא בית בן קומה אחת. אדום רעפים, דל חלונות. ספק וילה בהרחבה של קיבוץ, ספק חדר מתפורר במושב. והמים מתחת לסלע גם הם שונים מהציור המקורי. שטוחים, מרוקעים, כמו מגש של כסף. לא מסגירים התרגשות או פורענות, או דווקא צופנים אותן בחובם.
תחושה סוריאליסטית קלה עוטפת אותנו. איפה אנחנו בעצם נמצאים? אנחנו בבית האמנים בתל אביב, והכתובת על הקיר מסייעת להיזכר: "תערוכת כרזות לציון עשר שנים לעקירה מגוש קטיף".
מה עושה הסלע של רנה מגריט בתערוכת כרזות לרגל עשור להתנתקות? התייחסות ישירה לאמן הסוריאליזם הבלגי שניסח כמה מהדימויים המוכרים במאה העשרים היא אולי לא מה שהיינו מצפים מהציבור הכתום, שטרח למתג את עצמו באמצעים אחרים. אבל סקירה של תוכנית האירועים לציון שנת העשור לפינוי מגלה שרנה מגריט לא לבד: הצגות תיאטרון, תערוכות צילום, אמנות פלסטית, ספרות מקור, שפע של סרטים עלילתיים ודוקומנטריים מוצגים לאחרונה ברחבי הארץ. הציבור, שהשקיע כל כך הרבה במאבק תודעתי, התחיל לשחק במגרש אחר לגמרי. טלאי כתום, צמידי גומי לידיים בסגנון לאנס ארמסטרונג וסרטים כתומים מתנפנפים ממראות של מכוניות - אאוט. יצירה תרבותית - אין.
"לא לדבר בסיסמאות"
לציון שנת העשור להתנתקות, פירסם המרכז להנצחת מורשת גוש קטיף רשימה של אירועים בתחומי התרבות והאמנות המתקיימים ברחבי הארץ, ונראה שחלקם יכולים בהחלט למלא בכבוד את שורות היומן של כל איש תרבות: "עת לטעת", הצגת תיאטרון של יוצרות צעירות - תמר חלוצי, אופל לוי ובמשחק של מזי מזוז - שלא ביקרו מעולם בגוש והיו ילדות בעת הפינוי; "החול יזכור" - מיצב אמנות מאת יוכבד פרימר, סטודנטית לעיצוב פנים במכון הטכנולוגי HIT, ששהתה בנצרים בעת הפינוי; "בין שמים לחול", סרט דוקומנטרי מטלטל שמוקרן כעת בסינמטקים של ירושלים ותל אביב; תערוכת ציור של קבוצת אמניות דתיות שתוצג בקרוב בקיבוץ בארי; ועשרות ספרים שיצאו לאור. וכל זה בחלוף עשור בלבד. אם כן, מה מניע את גל היצירה המרשים? האם שבר ההתנתקות גרם לציבור הדתי לשנות כיוון, ולחשב מסלול מחדש?
רן שריד, פעיל תרבות ומבעלי רשת ספרים לציבור הדתי, מוכן ללכת רחוק הרבה יותר מכך. ההתנתקות, לדבריו, סימנה קו פרשת מים תרבותי, שאחריו השתנתה מפת האמנות לא רק בציבור הדתי - אלא במדינת ישראל כולה. "שנה אחרי הפינוי, אנשים צרכו עדיין את האמנים המגזריים המוכרים, ואז משהו קרה. פתאום התחילו להגיע יצירות מהכיוון החילוני, המחסום נפרץ והגבולות היטשטשו, גם בזכות אמנים כמו שולי רנד, אביתר בנאי וברי סחרוף. הבנו שמשהו חדש מתרחש בשטח. בעיתונות הקפידו עדיין על הסקטוריאליות, אבל ביו־טיוב ראינו שכבר אי אפשר להפריד - כולם צורכים את האמנות של כולם, חילונית או דתית, והסינתזה בעיצומה".
שריד טוען שהסיבות לשינוי קשורות לאפקט הרגשי שהותיר הפינוי בציבור הישראלי, חילונים ודתיים כאחד. "משהו בפינוי של אנשים מביתם יצר בציבור תגובה שנעה בין הערצה לאמפתיה, ומשם הדרך להפריה תרבותית הדדית היתה קצרה. זאת נוסף על השינוי הגדול שחל בציבור הדתי, שהתחיל לגלות עצמאות מחשבתית. הצעירים כבר לא שואלים רבנים איך לחיות. הם צורכים תרבות לבד, מחליטים לבד ומבינים מה צריך לעשות כדי לא להישאר בבועה. תקשורת, כלכלה, תרבות - זה כבר בתת־המודע שלהם".
ציפי מזרחי, יוזמת קבוצת האמניות הדתיות "סטודיו משלך", מסויגת יותר, ומצביעה על מורכבות שמעניקה לעיסוק האמנותי בפינוי נופך בעייתי. לדבריה, המגע הישיר עם הפצע הכואב של ההתנתקות מזמן אתגר אמנותי מהותי. "לנו האמניות, יש שיח מורכב ולא פשוט עם הנושא. מצד אחד, אי אפשר לעסוק בהתנתקות בלי שנידרש להגדרה שלנו כנשים, כדתיות, ולפעמים כימניות וכמתנחלות. מצד שני, אותן הסיבות בדיוק מובילות לקושי גדול עד אי־רצון להתעסק בכלל עם העניין". ובכל זאת, אומרת מזרחי, הבחירה בעשייה היא הכרחית. "את התערוכה בנושא ההתנתקות רצינו לקיים דווקא בקיבוץ בארי שבעוטף עזה. למרות הקושי, בחרנו לגשת לנושא מהמקום האישי של כל אמנית".
הרב קובי בורנשטיין מהמרכז למורשת גוש קטיף וצפון השומרון מסכים עם מזרחי, אך מבקש להתעכב על היתרונות החברתיים שטמונים בפעילות בשדה האמנות. "אחרי הפינוי, היה קיים קושי לא קטן להתעסק עם הנושא - בטח לנו, שהיינו תושבי הגוש. מצד שני, קיימת הבנה בציבור הדתי שכדי להתקדם, אתה לא רוצה להיות דווקא ביישוב שלך ביו"ש, אלא בכל מקום, גם במקומות שנעדרנו מהם, כלומר בתקשורת, באמנות, ביצירה".
ברנשטיין טוען שמה שתורם לתנופת העשייה הוא שינוי מהותי שהתרחש בציבור. "המודעות ליצירה אמנותית היא חלק מהשינוי. הפינוי מגוש קטיף היה ועדיין פצע כואב, אבל הוא גם משך אותנו להיות מחוברים יותר לטבעיות ולעצמיות שלנו. אחת הדרכים לעשות את זה היום היא דרך האמנות; לחזור לשיר, לחזור ליצור. לא רק לדבר בסיסמאות אלא לחיות את החיים, כמו שאומרים, את החיים עצמם".
כרזה להצגה "עת לטעות"
יצירה תרפויטית
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו