תשמרו על הפה שלכם: האם מבול תביעות הדיבה הוא לגיטימי או שמדובר בניסיון השתקה

כל מי שמבקר ברשתות החברתיות לא יכול להחמיץ את האינפלציה הבלתי נתפסת באיומים בתביעות דיבה. ויכוחים בטוויטר - הרשת החברתית הרעילה ביותר, אך זאת שבאופן לא מפתיע (ואולי דווקא בגלל אותו רעל) מאכלסת את רוב הברנז'ה העיתונאית - מסתיימים באיומים הדדיים בתביעות דיבה או במחיקה מהירה של הציוץ כדי להימנע ממנה.

אבל לא רק בקרב המצייצים למיניהם רווחת התופעה. הישראלים פשוט אוהבים לתבוע דיבה: פוליטיקאים, אנשי תקשורת, בספורט, בין שכנים, בעבודה. "כסף על הרצפה", מגדירים זאת עורכי דין שונים, בשל העובדה שמערכת המשפט המיושנת, שאינה מתאימה בהלך רוחה למתרחש במציאות הישראלית של 2023, מאפשרת פיצויים ברוחב לב לזוכים והחזרי הוצאות מינימליים עד מגוחכים במקרה שהנתבעים הצליחו להוכיח את חפותם.

בהיעדר סבלנות מינימלית וכבוד הדדי בתרבות השיח המקומי, נדמה כי תביעות הדיבה הופכות אט־אט לאיום אמיתי על הדמוקרטיה הישראלית ועל חופש הדיבור כפי שהכרנו אותו. כי מעבר לעניין המשפטי, ישנם כמובן גם העניין החברתי ומצבם הלא מזהיר של גבולות השיח בחברה הישראלית.
הכפשות בחשיפה עולמית

אפשר להתחיל מהשורה התחתונה: במדינת ישראל משתלם לתבוע דיבה. נתונים של הנהלת בתי המשפט מלמדים כי בשנים 2019-2020 הסתיימו 1,329 תביעות לשון הרע בבתי המשפט ברחבי הארץ. 48 אחוזים מהן התקבלו באופן מלא או חלקי, ו־18 אחוזים הסתיימו בפשרה. בתי המשפט ממעטים לדחות תביעות לשון הרע. לאור כל אלו, מה הפלא שישראל היא מדינה שמצאה אקזיט דרך מערכת המשפט.

מחקר שפורסם ב־2018 בכתב העת "משפטים", של פרופ' תמר גדרון ועוה"ד רועי אילוז ורועי ריינזילבר, בדק 563 פסקי דין בתביעות לשון הרע בשנים 2004-2011 וניתח את סכומי הפיצויים שהתקבלו, תוך התייחסות מיוחדת למי סיכויים גבוהים יותר לזכות. החוקרים מצאו ירידה קלה במהלך השנים בגובה הפיצויים שנפסקים בבית המשפט - בממוצע בין 30 אלף ל־60 אלף שקלים. הם הסבירו כי "הנתונים מראים שתובעים בעלי מאפיינים מיוחדים שבתי המשפט טורחים לציינם ככאלה, זוכים בדרך כלל בפיצויים ששיעורם גבוה מאלו של תובעים אחרים. השפעה כזאת קיימת גם כשמדובר בתובעים שבתי המשפט מכנים אותם בכינויים מאפיינים אחרים. "העובדה שהתובע הוא 'ערבי' (או 'בן מיעוטים'), 'אתיופי', 'דתי' או 'חרדי' משפיעה גם על הקביעה אם הפרסום שבגינו מוגשת התביעה הוא לשון הרע וגם על סכום הפיצוי. הממצאים מראים כי אנשי ציבור זכו בסכומי פיצוי גבוהים מסכומי הפיצויים שבהם זכו תובעים פרטיים".

שופט בית המשפט העליון בדימוס, פרופ' אליקים רובינשטיין, רואה את התופעה של תביעות הדיבה כמשהו שאכן משתנה מול עינינו: "האפשרויות הטכנולוגיות החדשות מאפשרות ללשון הרע להיכתב בשנייה מסוף העולם ועד סופו, מה שלא שיערו אבותינו. אולי אפשר לייחס להעצמה טכנולוגית זו ריבוי תביעות אל מול הגידול באפשרויות לשון הרע. כשלעצמי איני רואה דופי בתביעות לשון הרע כששמו הטוב של אדם מוטל על הכף, אם כבודו נרמס והוא מבקש להגן עליו. ראה דעת היחיד שלי בדיון נוסף בתביעה נגד אילנה דיין".

(ר', מפקד מוצב גירית בגזרת רפיח, הגיש תביעת לשון הרע בגין כתבת תחקיר של דיין במסגרת התוכנית "עובדה", בעקבות אירוע מבצעי שבו נורתה למוות אימאן אל־האמס, כבת 14, בעת שהתגלתה במרחב הרגיש שהקיף את המוצב. התובע טען כי יש בכתבה משום חריצת דין כלפיו. בפסק דינו של בית המשפט העליון, הפליגו השופטים בתיאור הערך הגבוה של חופש הביטוי וחופש העיתונות. השופט רובינשטיין סבר אחרת, ואמר כי שמו הטוב של האדם גובר על חופש הביטוי. הוא נעץ זאת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, "שהרי מהו כבודו של אדם ביסודו אם לא שמו הטוב?").

"אשר לחופש הביטוי", ממשיך רובינשטיין, "שכמובן כבודו ומעמדו החשוב במקומו - ראשית, לשם הטוב לטעמי ככלל משקל לא פחות, וזהו כבוד האדם כפשוטו. ושנית, יהא זה תפקידו של בית המשפט לבחון אם זו תביעה שיש בה ממש או תביעת השתקה או תביעת סרק, ואם בידו להטיל הוצאות במקרים אלה. כמובן מה שניתן לפתור בשיח הציבורי כבודו במקומו, אך לא בכדי קבע המחוקק את חוק איסור לשון הרע. וכמובן, צריך כוח ותעצומות נפש להתחיל בתביעות כאלה, כי אדם מן היישוב חושף עצמו להמשך מתקפות ולהוצאות, ומאידך גיסא לתביעות סרק".

עו"ד דורון קול, שותף במחלקת ליטיגציה במשרד פישר־בכר, מומחה לדיני לשון הרע, המשמש היועץ המשפטי של "ישראל היום", מסביר כיצד הוא מתמודד עם האינפלציה של תביעות הדיבה ומכתבי ההתראה: "נראה כי אחד הגורמים לכך הוא השימוש ההולך וגדל ברשתות החברתיות. היום חלק משמעותי מהאינטראקציות החברתיות, שהתנהלו בעבר פנים אל פנים, עובר לזירות דיגיטליות כמו פייסבוק וקבוצות ווטסאפ.

"למעבר הזה יש השפעות שונות, ובהן אופי השיח, שלעיתים הופך קיצוני ואלים יותר; התפוצה - התבטאויות שבעבר היו נותרות בין אדם לחברו נחשפות כיום לקבוצה גדולה של אנשים; וגם זמן החשיפה - פרסומים ברשתות החברתיות נותרים באוויר לאורך זמן. כל אלה מעצימים את ההשפעה הפוטנציאלית שיש לאותן התבטאויות ברשתות החברתיות, וגורמים לכך שמוגשות יותר תביעות דיבה מאשר בעבר".

יכולת ספיגה מוגבלת

בתחילת השבוע התבשרנו שחברת הכנסת לשעבר, זהבה גלאון, הגישה תביעת דיבה נגד מי שבדרך כלל מגיש בעצמו תביעות דיבה, ח"כ איתמר בן גביר.

יו"ר עוצמה יהודית היה מי שתבע אותה ראשון, לאחר שגלאון קבעה, בין השאר, כי הוא "תומך הטרור היחיד בכנסת" באחד מציוציה. "אין ספק שהמצב האופטימלי הוא שהוויכוח הפוליטי יישאר בזירה הציבורית, וכמו שכבר בית המשפט העליון קבע בפרשת 'אם תרצו' - בית המשפט אינו הזירה המתאימה להתגוששות פוליטית", טוענת גלאון.

"אסור שבתי המשפט יהפכו לכלי בוויכוח הפוליטי, לעיתים המפלגתי, כי הדבר מכרסם בכוחו ובמעמדו של בית המשפט. אך לצערי, יש פער גובר והולך בין המצב הרצוי למצב המצוי. בתקופה האחרונה נפרצו כל הסכרים ונשברו כללי המשחק. אנשי ציבור מוצאים את עצמם - כמו במקרה של ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט ובמקרה שלי - תחת מתקפת דיבה שקרית ומניפולטיבית, שנועדה להשחיר את פניהם, ומשהשקר מתקבע כאמת, הדרך היחידה להיאבק בזה היא להביא את הדברים להכרעה לפתחו של בית המשפט".

יש שיאמרו כי מפתיע שדווקא מי שעמדה בראש מפלגה הדוגלת בחופש הפרט ומדברת גבוהה על חופש הביטוי, בחרה לפעול כך, אבל לגלאון יש הסבר מנומק: "אני מאמינה שצריך להשאיר שוליים רחבים לחופש הביטוי, אך אין בכך הרשאה לשיסוי ולהתרת דם, וגם דמם של נבחרי ציבור אינו מותר. עדיף שגבולות הגזרה ייקבעו בזירה הציבורית, אך מכיוון שהשתנו הנסיבות אני לא חוששת שבית המשפט ימשטר את השיח.

"תפקידו יהיה להתוות את השיח ולבחון את התביעות - אם הן נכנסות לגדר לשון הרע על פי החוק, ולפסוק בהתאם על מנת להרתיע מתביעות שווא. תביעת הכנגד שהגשתי נגד מי שמיועד להיות השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, היא תביעת אין ברירה, מכיוון שגם לנבחר ציבור לא יכולה להיות יכולת ספיגה בלתי מוגבלת". בן גביר סירב להתראיין לכתבה.

למה בכלל להיכנס לזה

"עדיף לך היום לתת אגרוף למישהו מאשר לקרוא לו 'חולה נפש', העונש שתקבל יהיה קל יותר", מסביר עורך הדין ואיש התקשורת ארי שמאי, שבין השאר מייצג את יגאל מלכה, שנתבע על ידי בנט על סך חצי מיליון שקלים בעקבות "הפצת שקרים סדרתית". ראש הממשלה לשעבר הודיע שזוהי רק תביעה ראשונה בנושא ומלכה הוא רק הראשון.

"זכותו של מר בנט לתבוע, ואני מקווה שנוכל בבית המשפט להוכיח את חפותו של מרשי, אבל מה אפשר לומר על החברה הישראלית אם ראש ממשלה לשעבר תובע אזרח? מבחינתי זו סכנה לדמוקרטיה", מרעים שמאי, "גם כשרה"מ בנימין נתניהו, שאותו אני מעריץ, תבע את אהוד אולמרט כשהאחרון קרא לו 'חולה נפש', טענתי שזו טעות. הוא קרא לך 'חולה נפש'? תקרא לו 'חולה נפש' בחזרה. אולי אני מיושן, אולי אני רדיקלי, אבל אני לא יכול לחיות על פי המשפט של המורה יוכבד מכיתה ד' ש'מכה עוברת, אבל עלבון נשאר'. אני רוצה לחיות במדינה שבה אפשר לקלל פוליטיקאי בלי לפחד שהוא יתבע אותי."

שמאי מספר כי בעבר פנה אליו כדורגלן בית"ר ירושלים דאז, אנטוני וארן, וביקש לתבוע את מרב מיכאלי לאחר שזו הוציאה לטענתו את דיבתו. "הסברתי לו שבמדינה שלנו האזרח הקטן לא יכול לתבוע את הפוליטיקאי הגדול. היא תגיד מה שהיא רוצה, והוא לא יוכל לתבוע. זו החברה שאנחנו רוצים לחיות בה? ההבדל הבולט מפעם להיום הוא שפעם תביעת דיבה יכלה לחסל בן אדם, והיום הוא יכול להיעזר במימון המונים".

העיתונאי ואיש התקשורת חיים לוינסון מנהל בימים אלו שש תביעות דיבה שהוגשו נגדו - שלוש באופן פרטי בעקבות הכתיבה שלו ברשתות החברתיות, ועוד שלוש במסגרת עבודתו כעיתונאי ב"הארץ". לדבריו, הוא מעולם לא הגיש תביעת דיבה: "השופטים לא מבינים את העולם החדש. היום לאנשים יש כל כך הרבה פלטפורמות בכיס שמאפשרות להם להתבטא, וכך גם הנפח גדל. זה לא מה שהיה פעם, ומערכת המשפט לא מבינה את זה. אני לא מקבל את זה שעל עלבון מישהו תובע דיבה.

"גיא פלג (כתב חדשות 12) תבע מישהו שקרא לו 'קצין גסטפו'. עכשיו אני שואל, האם באמת הוא התכוון לזה שפלג עמד בכניסה לאושוויץ בשנת 1942? אבל למה זה ככה? כי נאצי על שלוחותיו במדינה שלנו זה ישר דיבה. אני תמיד אומר: אם תקרא לי בן זונה אני לא איעלב, אבל אם תאמר לי שאני הולך לזונה - אני אתבע אותך".

לוינסון, שמעורב בין השאר בתביעות דיבה מול העיתונאי אלי ציפורי וערוץ 20 (כיום 14), מדגיש ששום דבר לא אישי: "עם ציפורי אין לי בעיה. הוא החליט לבזבז לשנינו את הכסף, וזו זכותו. לצערי ברגע שמישהו גורר אותך לבוץ, אתה נגרר יחד איתו, וזה מה שקרה עם ערוץ 20. העליתי ציוץ סאטירי שבו נכתב 'בשעה 20:00 נעביר בשידור ישיר את ביקורו של רה"מ בנימין נתניהו בנמל התעופה בן־גוריון, שם יישא דברים בעקבות התפרצות הזן ההודי. מומלץ לכולם לצפות, עזבו את ערוצי התעמולה'. לציוץ צורפו תצלום של ראש הממשלה לשעבר נתניהו נושא את דגל ישראל וכן חתימתו של נתניהו, זאת אף שבאותו הזמן נפתלי בנט כבר נכנס לתפקיד ראש הממשלה".

בעקבות הציוץ הגישה חברת ערוץ יהודי ישראלי בע"מ, מפעילת ערוץ 20, תביעת דיבה בסך כ־140 אלף שקלים נגד לוינסון. לפי התביעה, העיתונאי הציג את ערוץ 20 "כגוף שידור קיקיוני, הזוי, המצוי בשוליים הסהרוריים", ועל כן יש לחייבו בתשלום פיצוי. "אתה מבין?" מסביר לוינסון, "אצלם זה יורד מהברוטו כי הם חברה בע"מ, אצלי זה יורד מהנטו. הם חברה, הם כוח גדול, אז הם מפעילים אותו. לי זה עולה כסף, לי זה עולה זמן, והם עושים את זה כי הם יכולים. עכשיו אני הולך עם זה עד הסוף, אבל כשפונים אלי אנשים, שמרוויחים משכורת נורמלית והם לא אנשי תקשורת, אני הרבה פעמים מייעץ להם ואומר להם למחוק את הפוסט או הציוץ ולהמשיך הלאה.

"תבין, עורך דין טוב בתביעות הללו עולה כ־25 אלף שקלים. למה אנשים צריכים את זה? עדיף שימחקו וזהו. כרגע אני עוד מסתדר עם זה כלכלית ומאמין שהמצב יישאר ככה, אבל אם תוגש נגדי עוד תביעת דיבה, לא מן הנמנע שאפנה לציבור שיעזור לי להתמודד איתה כלכלית".

פה זה לא אירופה

העיתונאי קלמן ליבסקינד (כאן11 ו"מעריב") טוען גם הוא שאנו בתקופה של שינויים רחבים בכל הנוגע לשיח הישראלי, במיוחד ברשתות החברתיות: "אני חסיד גדול של תביעות דיבה נגד עיתונאים. נתבעתי ב־25 שנותיי במקצוע 12 פעמים. אבל מה שקורה בעת האחרונה הוא משהו שלא היה כמותו. אלה לא רק הקללות והאיומים ברשתות החברתיות. אני, לדוגמה, לא חוסם אף אחד, גם כשמקללים אותי ואת משפחתי. מבחינתי, מה שעלול לגרום לי לתבוע דיבה בפעם הראשונה הוא הפצת השקרים נטולת כל רסן שאנו רואים בעת האחרונה, גם על ידי אנשי תקשורת אחרים שמשקרים בלי היסוס. ברגע שמשקרים וממציאים דברים שקשורים אלי, אני חושב שברגע שאתפנה לזה ויהיה לי זמן, בהחלט אגיש תביעות דיבה.

"בהתחלה אמרתי שלא צריך להתייחס לכך, ובטח כעיתונאים אנחנו צריכים להיות בעד חופש ביטוי רחב, אבל זה כבר לא עניין של חופש ביטוי, אלא של שקרים שמשנים את השיח בחברה הישראלית, וזה משהו שלא היה כאן עד עכשיו. חשוב שנדע שיש מעל ראשנו חרב מתהפכת, ושאנחנו מחויבים לבדוק את העובדות שאנחנו מפרסמים כל הזמן ולהקפיד על זה".

אבל בניגוד לדמויות מוכרות או לאנשי תקשורת שונים, שחלקם כאמור לא מתרגש בכלל מההליך המשפטי, עבור האדם הממוצע שנתבע דיבה מדובר בעסק לא פשוט לכיס וגם לנפש.

ג' מגוש דן התארח בפודקאסט חובבני של חבריו. במהלך השידור כינה איש תקשורת מוכר בכמה שמות תואר מעליבים. אותו איש תקשורת החליט לתבוע דיבה את ג', אף שהיה מדובר בפודקאסט בלבד, בעל מספר מאזינים מועט. "התנצלתי, הצעתי לו פיצוי כספי ישיר מבלי שנזדקק להליך המשפטי, אמרתי לו שהוא יכול לבחור איזו עמותה שהוא רוצה ואני אתרום לה, אבל הוא לא מוכן לשמוע על זה", מספר ג'.

"נכון לעכשיו, אני כבר ב־25 אלף שקלים הוצאות. להערכתי, בסוף אגיע לסכום של 40 אלף שקלים. אבל אני חייב להגיד שהנושא הכספי, על אף הסכום הגבוה, הוא פחות משפיע מאשר הלילות בלי השינה, המחשבות על זה. זה מציק ולא מרפה, ואתה רוצה שזה כבר יהיה מאחוריך. בחיים לא הייתי בבית משפט, לא תבעתי ולא נתבעתי ולא חשבתי שככה תיראה הפעם הראשונה".

עד כמה ישראל שונה מהעולם בתחום ההכפשות והתביעות? האם היד שלנו קלה יותר על המקלדת וחרצובות לשוננו משוחררות מאלו של עמיתינו האירופאים והאמריקנים, מה שמוביל לעלייה מתמדת בשנים האחרונות בתביעות הדיבה? לפי ד"ר אסתר לופטין, מומחית לאירופה מהמחלקה לשפות זרות באוניברסיטת תל אביב, התשובה ברורה: "אף שיש הבדל בין מזרח אירופה למערב אירופה, בין צפון אירופה לדרומה, ואפילו בתוך מדינות היבשת עצמן, האירופאים באופן כללי נוטים להיות מאוד מעודנים ומנומסים בשיח עם הזולת. הם נוטים להיזהר בכבודם של בני אדם ולהפגין רגישות כלפיהם, ונזהרים שלא לחצות את הגבולות ולצאת באמירות פוגעניות ולשאול שאלות אישיות ופולשניות.

"האירופאי הממוצע לרוב לא ישאל לגילך, כמה את/ה מרוויח/ה ומדוע אינך נשוי/אה ואין לך ילדים. הרגישות כלפי האחר רק הלכה והתחזקה עם השנים ובייחוד בעידן הרשתות החברתיות. בעולם של המאה ה־21, ובעידן שמקדש את זכויות האדם, את זכויותיהם של נשים, להט"בים ומיעוטים, צריך להפגין משנה זהירות ולגלות רגישות יתר כלפי הזולת כדי שלא לפגוע בו או בה".

ההשתקה ומעגל ההרתעה

המונח SLAPP - תביעת השתקה - נטבע לפני כ־30 שנה על ידי המשפטן ג'ורג' פרינג והסוציולוגית פנלופה קאנאן מאוניברסיטת דנבר. השניים סקרו במחקריהם מקרים רבים בעשורים שלפני כן, שבהם אזרחים שעסקו בפעילות ציבורית ובמאבקים ציבוריים נתבעו בתביעות אזרחיות, לרוב תביעות דיבה, אשר סיכויי הצלחתן קטנים, וזאת על מנת להילחם נגדם משפטית. המטרה היתה ברורה: גם אם התביעות נדחו לבסוף, עצם הגשתן גזלה מן הקטנים את כל משאביהם - זמן, כסף ותעצומות נפש.

במדינות רבות בעולם, כמו ארה"ב, קנדה ואוסטרליה, נחקקו חוקים שתפקידם למנוע תביעת השתקה. ומה אצלנו? שופט בית המשפט העליון, השופט סולברג, הביע בעבר את דעתו, שלפיה בישראל אין צורך בכך מכיוון ש"בדין המצוי קיימים האיזונים הנדרשים כדי להתמודד עם תביעות סרק. שומה על בית המשפט להיות ער לכך ולסכל מהלכים שתכליתם הכבדה בלבד, אולם נקודת המוצא היא כי אין לשלול מאדם או מתאגיד לתבוע את נזקיו, ובכלל זה נזקי דיבה".

לאחרונה נדמה שאולי־אולי אנחנו רואים ניצנים של התעוררות בנושא בקרב שופטי ישראל ופתח לאפשרות כי תביעת דיבה היא בעצם תביעת השתקה, כמו בתביעת לשון הרע שהגיש ח"כ מיקי זוהר נגד התנועה לאיכות השלטון לאחר שהאחרונים פרסמו את תמונתו עם הכיתוב "מאפיונר צריך להיחקר".

התנועה ביקשה למחוק את התביעה בטענה שמדובר בתביעת השתקה, ואף דרשה פיצוי מזוהר. השופט ארנון דראל ממחוזי ירושלים אמנם דחה זאת, אך כתב כי "אף שייתכן שיש ממש בעמדה העקרונית של המבקשת (התנועה לאיכות השלטון) כי ניהול ההליך עד תום עלול להביא במקרים המתאימים ל'השתקה'; ואף שייתכן כי ניתן לראות בכך נימוק למחיקת תביעה כזו או אחרת בשלב מוקדם של ההליך - אין משמעות הדבר כי הדרך הנכונה היא לדון בשאלה זו טרם הגשת כתב ההגנה, ולפני שהובררה המחלוקת המדויקת בין בעלי הדין". התביעה הסתיימה בפשרה בין ח"כ זוהר לבין התנועה.

השופט עזריה אלקלעי מבית משפט השלום בבת ים נשען על דבריו של השופט דראל, ולראשונה דחה לאחרונה על הסף תביעת לשון הרע בשל היותה תביעת השתקה. מדובר בתביעה שהוגשה נגד מועמד לראשות מועצה אזורית להבים, שמתח ביקורת על חברה אזרחית שראש המועצה הקודם שכר את שירותיה, לטענתו, בניגוד עניינים. "חופש הביטוי הוא מהחשובים שבזכויות האדם", כתב השופט אלקלעי, "הזכות להתבטא באופן חופשי ולהשתתף בשיח האזרחי היא מהתנאים לקיומה של חברה דמוקרטית. תביעת השתקה אינה מאיימת אך ורק על חופש הביטוי של הנתבע הספציפי, אלא היא עשויה לגרום לכך שמשתתפים רבים אחרים בשיח הציבורי 'ייכנסו' בעל כורחם למעגל ההרתעה ויימנעו מלצאת נגד התובע.

"כלומר, 'האפקט המצנן' שנוצר, יש בכוחו להשפיע על כל מי שעשוי לשקול בעתיד למתוח ביקורת על אותו התובע, ולא רק על הנתבע הבודד. אפקט ההרתעה פועל ביתר שאת על אזרחים בודדים, כמו פעילים חברתיים או בלוגרים, המעוניינים להתבטא בפלטפורמות ציבוריות למיניהן, ואין מאחוריהם את הגיבוי המשפטי והכלכלי שמספק, למשל, עיתון לעיתונאים עובדיו. לפיכך, אותו 'אפקט מצנן' בהחלט עלול גם להטות ולהשפיע על פרסומי העיתונות החוקרת והמדווחת, והשלכותיה של הטיה זאת מסוכנות לחופש האקדמי, לשיח הציבורי ולחברה כולה".

"בסוף יבוא שופט בית משפט עליון אמיץ וייצור את התקדים שישנה את המצב האבסורדי שאנחנו נמצאים בו", מסכם לוינסון. "אבל עד אז אני לא מתכוון לסתום את הפה ולא אתן שיסתמו לי את הפה, ומובן שאין לי שום כוונה לעזוב את הרשתות החברתיות".