חברי הממשלה החדשה צריכים ללמוד מהרב דרוקמן מהי מתינות

כמה שבועות לפני שנדבק הרב דרוקמן זצ"ל בנגיף הקורונה, הגיעו לביתו פעילים העוסקים בתחום העלייה. היו בפיהם שתי שאלות, שנענו בתשובה אחת. "האם להוציא שליחים לעידוד עלייה לערים ולקהילות, כאשר לא ידוע כמה מהעולים יהודים, אם בכלל? והאם להעלות אישה לא יהודייה, שסובלת מהתנכלויות אנטישמיות מכיוון שהיא נושאת את שמו היהודי של בעלה?". הרב היה החלטי. הוא הנחה להוציא את השליחים ולהעלות את האישה המדוברת.

אלא שבאותה נחרצות, אחרי שלמד את הנתונים על היקפי העלייה הלא יהודית, הרב דרוקמן גם תמך לאחרונה בהוצאת "סעיף הנכד" מחוק השבות. זה אותו רב דרוקמן, שאמר לצעיר רפורמי, "תאהב את ה', ותהיה אדם טוב. זה מספיק". זה אותו רב דרוקמן, ששמע שירת נשים והשתתף באינספור אירועים מעורבים.

את התשובה נתן הרב דרוקמן באחד מעקרונות חייו, "לוקחים אחריות על כלל ישראל". הוא ידע לראות את התמונה הרחבה. כלומר, הוא בהחלט משך את השמיכה לצד שלו, אבל תמיד הקפיד שלא תיקרע

זה גם אותו רב דרוקמן, שחתם על 50 אלף תעודות גיור, לעיתים תוך מתיחת גבולות ההלכה עד הקצה - ספק אם רב כלשהו בהיסטוריה היהודית גייר אי פעם כל כך הרבה אנשים. וזה אותו רב דרוקמן, שלא החרים אפילו אדם כמו מוטי אלון, חרף מעלליו.

כיצד מתיישבים הניגודים? את התשובה נתן הרב באחד מעקרונות חייו, "אנחנו לוקחים אחריות על כלל ישראל". כלומר, בצד עמדותיו הפרטיות, הברורות מאוד, הוא ידע לראות את התמונה הרחבה. כלומר, הוא בהחלט משך את השמיכה לצד שלו, אבל תמיד הקפיד שלא תיקרע.

כך גם בנוגע למהלכיו הפוליטיים. ב־1984 הקים את מפלגת מורשה, שנועדה למשוך לכיוון תורני וימני יותר את המפד"ל. אך אחרי שקיבלה בבחירות שני מנדטים בלבד, הוא שב לספינת האם הפוליטית של הדתיים־לאומיים ולא מש ממנה עד אחרון ימיו.

לכן גם כש"דתי לייט" כמו נפתלי בנט נעמד בראש הבית היהודי, יחד עם שותפתו החילונית איילת שקד, הרב דרוקמן חיבק אותם. כך עלה בידו להפוך לרב של כלל הציונות הדתית, הגם שלא כל זרמיה הסכימו לכל עמדותיו.

את המורשת המאחדת הזו השאיר כעת למפלגת הציונות הדתית, שראשיה הם תלמידיו המובהקים יותר מכל הנהגה שהיתה לציבור הדתי־לאומי אי פעם. סמוטריץ' לא היה זז בלי אישור מהרב דרוקמן. השרה אורית סטרוק היתה אצלו בת בית, פשוטו כמשמעו. המחויבות שלהם כלפיו היתה מוחלטת.

סמוטריץ', ייאמר לזכותו, היה כן בדברי ההספד. "מה נעשה בלי אהבתך הגדולה. מה נעשה בלי הגערה והתוכחה, מעומק של אהבה כמה נזיפות קיבלתי ממך בשנה וחצי האחרונות", ביכה בהלוויה.

על מה כעס הרב? לא על מתינותו של סמוטריץ', אלא על חריפות לשונו. למשל, על כך שקרא לאיילת שקד "מממנת טרור". הוא גם סירב להחרים את בנט, שקד ומתן כהנא - בניגוד לבני חסותו הפוליטיים.

כעת, הדמות הגדולה והמאחדת איננה. האחריות לשמר את החיבורים האידיאולוגיים, החברתיים והפוליטיים של הזרם הדתי־לאומי - גם בבית פנימה וגם כלפי חוץ - מתפזרת אפוא בין מנהיגי המגזר, ובראשם הפוליטיקאים.

קשר, כמו גשר, קל להרוס וקשה לבנות. וכמו ביחסים אישיים, מילה לא נכונה, התבטאות מוקצנת או עלבון מיותר גורמים לנזקים בלתי הפיכים. הרב דרוקמן מעולם לא התבטא בעוקצנות או בבוטות, אפילו כלפי שופטי העליון, אף שהיתה לו ביקורת עליהם. הוא אף פעם לא היה משאיר את שומעיו בתחושה שיופלו לרעה בגלל נטייה מינית. גם בראיונות האחרונים שהעניק הקפיד מה לא לומר.

הבטחות לחוד, מציאות לחוד

הקו המלכד הזה עובר עכשיו אל סמוטריץ', סטרוק ורוטמן, או לפחות אמור לעבור. ולא רק משום שזו הדרך הערכית הנכונה, אלא גם מפני שאלקטורלית ופוליטית, המשך הקיצוניות יוביל אותם למבוי סתום. הרי בלי בן גביר הם עמדו רק על 5-4 מנדטים. חלק לא מבוטל יימנעו מלתמוך בהם שוב, אם יתמידו בקו הנוכחי.

גם ביחס למצביעי הליכוד ופעיליו, ראשי הציונות הדתית חייבים לשים לב לקולות שעדיין מאשימים אותם ב"חזירות" וב"סחטנות". כי גם אם הביקורת מוגזמת - והיא מוגזמת - בסוף היא עלולה לחלחל ולדחוק את סמוטריץ' וחבריו החוצה.

יבוא יום, אולי מוקדם משחושבים, ומשפט נתניהו יסתיים. או אז בני גנץ, גדי איזנקוט ואחרים יחפשו את הדרך המהירה להשתלב בשלטון. ראש הממשלה, מצידו, ישמח לדלל את ממשלתו בהשפעות ממתנות משמאל. סמוטריץ' - שגם מסיבות שאינן באשמתו מעורר אנטגוניזם - עלול להיות הקורבן. לכן עליו ועל אנשיו להיות חכמים הרואים את הנולד ולדבוק בדברי חכמים: "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שלא נשמע".

מה גם שנתניהו לא מתכוון ולא מסוגל לממש חלק גדול מההבטחות שנתן לשותפותיו. כבר בדרך להקמת הממשלה חוק בן גביר נחתך, חוק סמוטריץ' קוזז, הרפורמות המשפטיות עומעמו, ביטול סעיף הנכד בוטל, והחשמל בשבת ימשיך כרגיל. נתניהו אף מצהיר בקולו שלא יאפשר פגיעה במעמד הלהט"ב.

כאן צריך לומר שרוטמן או סטרוק גם לא מתכוונים לפגוע בזכויות החד־מיניים. התיקון ב"חוק איסור הפליה" ימשיך לאסור פגיעה באדם בגלל השתייכותו הקבוצתית. אך במציאות המשפטית כיום, מוסלמי נאלץ בצו בית משפט להדפיס שלטי תמיכה בעליית יהודים להר הבית (מקרה אמיתי), וחרדי נכפה להדפיס שלטי תמיכה במצעד הגאווה (כנ"ל).

אחרי השינוי, בעל אולם שמחות יוכל לסרב לערוך בו חתונה של שני גברים, אבל הוא יהיה חייב לאפשר להם לחגוג בו יום הולדת, כי שום דבר ביהדות או באסלאם לא מנוגד ליום הולדת. כך שלמעשה יש משהו הרבה יותר ליברלי (= חופשי) בהצעה המדוברת.

על כל פנים, נתניהו יודע והשותפים יודעים שדקה אחרי הקמת הממשלה, לאיש לא תהיה אלטרנטיבה. סטרוק לא תפיל את הממשלה אם רופא יעניק טיפולים לחד־מיניים, ורוטמן לא יחבור ללפיד אם פסקת ההתגברות תעודן. גם לנתניהו אין כרגע אופציה אחרת.

בשירות לפיד

מעבר לכל זה, המרוויחים הגדולים ממהומות השבועיים האחרונים הם לפיד ושותפיו באופוזיציה. במקום שבוחריהם יבואו איתם חשבון על ההפסד הצורב בבחירות - לפיד, גנץ ומיכאלי מובילים קמפיין אמוק משובח נגד הממשלה, ותקשורת השמאל מספקת להם רוח גבית.

הטעות של החרדים והחרד"לים היתה שבדרישות מקסימליסטיות ובהצהרות מיותרות, תדלקו את השריפה ועזרו ללפיד להסיח את הדעת מהמפלה שספג. הטעות של הליכודניקים היתה הבהלה המיותרת. הרי כל הרפורמות יידונו בכובד ראש ומתוך מחויבות לעקרונות הדמוקרטיים והליברליים, כפי שהליכוד נהג מאז 1977.

הגאולה, אמר הרב דרוקמן, מגיעה "קמעא, קמעא" - כלומר, צעד אחר צעד. ובמונחים פוליטיים, גם החרדים וגם הציונות הדתית צריכים לפעול במתינות. שכן על אף הקִרבה האידיאולוגית לליכוד בנושאים הלאומיים, יש פער בין המפלגות בתחומי זכויות הפרט והיחס ללהט"ב. עליהם לכבד את הפער הזה ולא לרמוס אותו. מצד אחר, בליכוד צריכים לפרגן קצת יותר לשותפים, שהלכו איתם במדבר הפוליטי בשנה וחצי האחרונות.

או כלשונו של סמוטריץ' בדברי ההספד, "העין הטובה, המבט הנכון על המציאות, הפרספקטיבה הרחבה" של הרב דרוקמן יהיו חיוניים לתפקודה של הממשלה החדשה בארבע השנים הקרובות.