פשר הקשר והגשר: סיור אופטימי בנגב

שמונה לקראת לילה. רגע אחרי צומת משאבי שדה החושך משתלט. השוליים צרים, הכביש עוד יותר. האספלט מתפתל על פני המדבר בגחמנות של נחש. מצד ימין מבליחים שלטים לחוות בודדים, פארק גולדה ו"מעיין הנעורים". משמאל משתרעת אפלה ובתוכה יישוב. קילומטר ועוד קילומטר של קירות פחונים ובתים. פה ושם מבליח אור קלוש, שיותר מאשר מאיר, רק מסמן את החושך הגדול שסביבו.

היישוב הארוך ממשיך להתמשך. לאחר נסיעה ארוכה אנו יורדים מהכביש הראשי. דרך האבנים הופכת לדרך עפר מלאת בורות משמחי מוסכניקים. לאחר כמה מאות מטרים אנו מגיעים אל המקום שבו לשבילים אין שם, צורה או כל דבר שמזכיר דרך.

אנו פונים ימינה לעבר חשיכה אחרת. החולות מיתמרים לערפל כתום, פה ושם כלב נובח רודף אחרינו, מאי־שם מופיעים אורות מכונית נוספת, עד שלבסוף אנו נעצרים בפאתי סצנה ממערבון אפל. פנס קטן מתנדנד ברוח מעל שער עץ. לצידו עומדת דמות אנושית. איש הקשר יוצא מהמכונית וממהר להתחבק עימה. "תכיר", אומר לי חגי רזניק, "זה השותף שלי - איבראהים". "ברוך הבא לביר הדאג'", אומר לי איבראהים אבו לקימה.

"אתגר המשילות" הוא שם מכבסה שהומצא כדי לעקוף את הדיבור על בעיות (אי) שילובה של החברה הבדואית בחברה הישראלית. זה היה הנושא הלוהט בבחירות, ובמידה רבה גם הגמל ששבר את קש השוויון בין ימין לשמאל. השבוע התחיל בדרום, עם חשש גדול שתנועת הרכבות אל המרכז וממנו תבוטל. "אלמונים" חתכו וגנבו עשרות מטרים של כבלי איתות לרכבות ליד היישוב להבים. אם נוסיף לזה את גניבות השנאים השגרתיות והפסקות החשמל שבעקבותיהן, במקביל להתרברבויות הטיקטוק מסכנות החיים ומכת הגניבות וההרס העצום שמתפשטים במרחבים החקלאיים בנגב, ברור לחלוטין מדוע עיני רבים נשואות בציפייה או בחרדה אל עבר ירושלים. תוהים אם הבטחות הבחירות יהפכו למדיניות, ואם הממשלה המתגבשת תהיה ממשלת השינוי עבור הנגב.
אך מהו השינוי הנכון? האם הכל ייפול ולא יקום ממכות המקל של בן גביר? או שמא יש גם גזר של תקווה היכנשהו בתוך הסערה המתקרבת?

"בסוף תזכור שיש כאן 300 אלף בדואים שחיים במצב מורכב. רבע מהאוכלוסייה זה רהט, עוד רבע זה עיירות מוסדרות שהמצב הסוציו־אקונומי שלהן הוא 1, עוד רבע זה הפזורה, שחוץ מחינוך ורפואה בסיסית ביותר אין להם שום שירות, ועוד רבע זה פזורה שאין לה כלום מכלום. בשורה התחתונה יש אוכלוסייה גדולה מאוד במדינת ישראל שאין לה תשתיות, אין משילות, אין מסוגלות ואין כלום. הקמנו את מכון ריפמן לזכר שמוליק ריפמן הגדול, בדואים ויהודים ביחד, כי בסוף לכל אוכלוסייה מוחלשת חסר גורם מאפשר לעשיית שינוי. שמנו לעצמנו שלוש מטרות - לייצר ליווי לכל רשות מקומית שתרצה, לשנות את המצב הכלכלי ולאפשר בניית חברה אזרחית; שכל עמותה או גוף שרוצים לעבוד עם החברה הבדואית וצריכים סיוע, עזרה או קישור, יוכלו למצוא את זה אצלנו".

רזניק, ראש המכון, הוא איש ארוך, עם תזזיתיות של אדם קצר בזמן. סיפור חייו הוביל אותו מילד חוץ בקיבוץ רביבים לתפקיד מזכיר הקיבוץ, לניהול פנימייה לנוער בסיכון ולתפקיד מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון ומנכ"ל המשרד לחיזוק ולקידום קהילתי. לאחר שישב על הכיסאות הגבוהים של ירושלים, שב רזניק אל ארץ החולות לטפל בבעיות של שכניו, בתוך הגדר ומעבר לה.

"בעצם, עד היום אין שום מדיניות של החברה הישראלית כלפי החברה הבדואית, ואת זה בא מכון ריפמן לשנות", הוא אומר. "אבל אי אפשר לייצר הסדר עם החברה הבדואית כשמישהו יבוא ויכפה עלינו מלמעלה. זה חייב להיות בשיתוף פעולה עם כוחות מהחברה הבדואית", משלים איבראהים את דבריו.

"גדלתי כבן יחיד, שזה דבר נדיר בחברה הבדואית", ממשיך איבראהים, "והיה לנו שכן יהודי שהחליט לגור אצל הבדואים. בכל שבוע באו אורחים מתל אביב. כך למדתי את התרבות של היהודים. כשגדלתי יצא לי להיות מנהל עבודה אצל משפחה רומנית, והם לימדו אותי לעשות עסקים ואיך להתנהל. שם זיהיתי שהדבר שמשותף ליהודי ולבדואי זה ביזנס לפני הכל.

"ידעתי שהדבר הנכון לעשות זה להביא את היהודים מהממשלה לכאן ולהראות להם את ההבדל בין תפיסת העולם שלהם לתפיסת העולם של הבדואים, וכמה הדברים רחוקים אחד מהשני. שמעתי שחגי עושה משהו עם בדואים, הרמתי טלפון, אמר לי 'בוא', ישבנו ודיברנו שעות. מאותו רגע אנחנו לא מפסיקים לעבוד ביחד. הדברים שזכיתי לראות משתנים בשנה של עבודה עם מכון ריפמן, לא קרו 25 שנה. היום אנחנו מקימים פורום צעירים בביר הדאג', שעוסקים בהתנדבות, לשיפור היחסים בין השכנים באזור, הבדואים והיהודים, ולקידום החינוך והתעסוקה".

אל השיחה מצטרפים גם מנכ"ל המכון, שי קסל, קצין לשעבר מאחת היחידות המובחרות של צה"ל, וסאלם אבו כסא, נציג ביר הדאג' במועצת נווה מדבר. סאלם: "לאורך כל ההיסטוריה שלנו, מקום המדינה, היה לנו קשר אישי טוב עם היהודים. היינו רוצים שהשכנות שלנו תהיה מובנית על תמונה יפה ודעה חיובית, שיכירו אותנו באמת. אבל שיידעו שאם לא נטפל עכשיו בבעיות של ביר הדאג' והפזורה, זה יהיה מאוחר מאוד לטפל בהן בעוד עשר שנים".

בתוך עמי אני יושב, ואני יודע שרבים וטובים יפטרו הכל כאמירות "דוקי־חיבוקי", שלא ברור כמה אמת יש מאחוריהן. אך סבר הפנים החמור שבו נאמרים הדברים, מעלה שאנו נמצאים בנקודה שבה הפוטנציאל לצמוח או לצנוח לתהום קיים כאן ובכל רגע.

שי: "זה האתגר והמשימה של כולנו. אנחנו כאן כי אנו מבינים שאלו פני הנגב ושזה עתידו. ממתי בדואים הפכו לעוכרי ישראל? בעשור האחרון 'בדואי' נהיה כינוי גנאי. יש בעיה של משילות ואלימות וצריך לטפל בה ביד קשה, אבל אתה לא יכול להפעיל כוח מבלי לתת לאנשים גם אופק ותוכנית בנייה ואפשרות מחיה".

סאלם: "אם מחר יגיעו אלינו ביבי ובן גביר, אני אומר להם 'תנו לי חינוך ישראלי כמו התלמיד בקיבוץ שלידנו'. תנו לנו את זה היום, ואני מוציא דור חדש, אבל תנו לנו גם אזור תעשייה, שתהיה פרנסה. לא במקרה אנחנו מארגנים מפגשים לחבר'ה צעירים לשרת בצבא. חשוב לנו להתגייס, כדי שתבינו שאנחנו חלק מהחברה הישראלית. לכן אני אומר לבן גביר - אהלן וסהלן. אנחנו לא נגדו, שיגיע עם החוק, אבל שידאג לקיים גם את חובות המדינה כלפינו, האזרחים שלה. לא יכול להיות שבביר הדאג', יישוב של 10,000 תושבים, שאין בו בעיות של תביעות קרקעות וכלום, יהיו רק שני בתים מוסדרים ולאחד מהם אין חשמל בכלל. שני בתים, 10,000 תושבים. זה הגיוני בעיניך?"

נראה כי לא עובר שבוע מבלי שמכון ריפמן יוציא לפועל עוד פרויקט הנוגע לחברה הבדואית. לאחרונה התחלתי ללמוד ערבית מדוברת בקורס שהמכון יזם, ורשימת ההמתנה לקורסים העתידיים הולכת ומתארכת. עדות להבנה ההדדית לגבי הצורך המבעבע בשטח בבניית קשרים וגשרים.

רזניק: "הוואקום שהחברה הבדואית נמצאת בו הוא איום. אנשים חייבים להבין שאיפה שהמדינה הזניחה - זה או אנחנו או התנועה האסלאמית". כשהוא רואה שהייאוש אוחז בי - הוא צוהל: "אבל אנחנו מנצחים בנוקאאוט. כי בסוף לא משנה באיזו דרך זה קורה, השייכות היא שייכות למדינה הזו, ובזה אנחנו רוצים לראות את ההצלחה הגדולה שלנו. ליצור חברה שמאפשרת את השילוב, ולא נלחמת בו".