בין הקרבות: הנשמה של אוקראינה

קוראים לו סבַטוֹסלָב וָקַרצ׳וּק, אבל באוקראינה כולם מכנים אותו סלָבָה. הוא כוכב במדינתו. נדמה שברגע מסוים, לפני וולודימיר זֶלֶנסקי, הוא חשב להתמודד בבחירות לנשיאות המדינה. אבל גם אם הוא לא התמודד בסופו של דבר, עדת מעריציו ניסתה לעשות זאת עבורו, והוא נאלץ להכריז באופן רשמי, כמה חודשים לפני הבחירות, שלא חצה את הקווים ושהוא נשאר נאמן לאמונתו.

תשוקתו היחידה והבלעדית של האדם הזה - שבין היתר הוא אדם משכיל, איש מדע מן המעלה הראשונה, וכמו כן מי שכיהן כחבר בפרלמנט האוקראיני בעבר - היא ללא ספק המוזיקה.
עבור האנשים שלא מכירים את וקרצ׳וק, הוא עשוי להזכיר את סטינג או את ברוס ספרינגסטין: דמותו וקולו דומים לאלה של הענקים האלה, שהולידו מחדש את הרוק האנגלו־סקסי. אבל למרבה המזל יש אנשים אחרים שמכירים אותו.

ישנם אלה ששמעו אותו שר בפני החיילים בשוחות באזור דונבס, בעוד אחרים ראו אותו מופיע יחד עם להקתו ״אוֹקִיַאן אֶלזִי״ מול שער ברנדנבורג בברלין, ונדמה שההיסטוריה של אירופה, ההיסטוריה של האימפריות האירופיות ומפלתן, של מעשי הברבריות ופעולות השחרור שהתחוללו בתוכה, הגיבו כלפיו באותו אופן.

ויש גם בני מזל, כמוני, שגילו אותו בשנת 2014, במַידָן (קיצור של ״מַידָן נֶזַלז'נוֹסטי״, או ״כיכר העצמאות״, הכיכר נעשתה לסמל המהפכה הכתומה - המתרגם) ופגשו אותו בשנית במועדון הזֶנִית בפריז, לפני כמה ימים, כשביצע את השיר ״זֶלֶנִי אוֹכי״ (״עיניים ירוקות״). על הבמה העצומה והחגיגית, מול קהל מזיע ורוקד יחד, השתוללו הנגנים המלווים בתוך העשן והעיפו את שיערם הארוך ואת הגיטרות שלהם; שררה במקום רוח רוק טהורה, וסלבה, עם גוף נוקשה ומבט חתום, עם פנים סדוקות ואציליות, קיפץ בחזה חשוף כמו נמר על משטח מוגבה, פרש את זרועותיו לצדדים, לא כמו ישו, אלא כמו האדם הוויטרובי מציורו של לאונרדו דה וינצ׳י, והזמין את כולם למחוא כפיים בכוח ובעוצמה כמוהו.

בניסיון להישאר אנושיים

ישנם גם האנשים שיסתפקו בצפייה בסרטון הווידאו שהועלה ליוטיוב מהביאנלה בוונציה. בחצר של בניין עתיק ומתפורר בצבע חום־אדמדם אפשר לראות חצץ, חוטים תלויים, מוטות ברזל חשופים, כאילו המקום ניזוק מהפצצה. ברקע, כמו מחווה לרוחן של הערים האירופיות שהאמנו שהן נצחיות, שער מחושל מברזל עם עיגולים עדינים.

וקרצ'וק שולט ביצירת פזמון מושלם שמהווה פסגה של שיר ושל טקסט, הוא שולט באמנות מוחלטת ומינימלית זו, הסובבת סביב עצמה כמו סתירה, אמנות שרוח הזמן, רוח הנעורים או רוח העם נאחזים בה

ב"שוט" מזווית נמוכה, אפשר לראות שמיים זוהרים מעננים או מלהבת שריפה - אין לדעת; ובתוך התפאורה הזו של סוף העולם, יושב פסנתרן לצד רביעיית מיתר מרטיטה, וקולו של וקרצ׳וק מגיח, שר: ״אוֹבִּימִי מֶנֶה... נשקי אותי... נשקי אותי שוב... אל תעזבי את זרועותיי, נשקי אותי...״.

האם אפשר לשיר על משהו טוב יותר מאהבה כשאנחנו אומה המנסה להישאר אנושית תחת התקפות של זעם לא אנושי? האם יש משהו מלבד בלדה הסובבת ללא הרף סביב פזמון כשאנחנו מחפשים הגנה נגד השנאה, נגד הטילים שעומדים ליפול ונגד הכאוס? בעיני כל האנשים האלה, וקרצ׳וק לא דומה לאף אחד אחר.

הוא סלבה וסלבה בלבד: אחד מאחרוני הרוקרים והמשוררים האפיים של תקופתנו. שכן קיימים שני סוגים של שירה: השירה האוֹרפֶאִית והשירה הלירית. השירה האורפאית סגורה בתוך עצמה; מדובר בשירה יהירה, קשה להבנה בשיאה - בצרפתית, נוכל לחשוב למשל על המשורר סטפן מָלָרמֶה.

מנגד, השירה הלירית רוצה את הסכמתו של האחר, גדול כקטן, ליבה חשוף כמו ליבו של המשורר, היא עוסקת ברגשות פשוטים ועמוקים - ״אנשי חבל הריין״ ו״אחים בני אנוש, שחיים אחרינו״, כלומר שירי המלחמה של גִיוֹם אַפּוֹלִינֶר או ״בלדת התלויים״ של פרנסואה וִיוֹן.

אבל בקרב המין הזה של משוררים ליריים, קיימת חיה נדירה יותר: המשורר הלירי והאֶפִּי, או כמו שהיוונים בעת העתיקה כינו אותו ה״אֶד״, ובצרפת המודרנית ה״טרובדור״; משורר שהוא שליח ללא מנדט, שעוסק ודואג לגורלו של עם מסוים באמצעות המסתורין של מילותיו, של קולו, של גופו ושל נוכחותו.

וזה בדיוק מה שעושה וקרצ׳וק עבור העם האוקראיני.

בלי לאומנות

כמו שלואי ארמסטרונג הפך בעזרת קולו הצרוד את העינויים ואת התחייה של השחורים האמריקאים לשילוב נוסטלגי; כמו שבונו חיבק, פעם אחת ולתמיד, באמצעות ההרמוניות הצרודות ביותר שלו, את גופה המדמם של אירלנד אהובתו. כן, כמו שני אלה, וקרצ׳וק מביא את נס הפשטות בלי לאבד דבר בכך - נס שהוא סודו של המשורר.

כמו שני אלה, וקרצ׳וק שולט בטכניקה של דלות גאונית, של קיצוץ חסר רחמים בשומן של המוזיקה, כלומר בעזרת הפאר של טקסטורות השייכות לרוקנרול; וקרצ׳וק שולט בפרישות הזו, ביצירת פזמון מושלם שמהווה פסגה של שיר ושל טקסט, הוא שולט באמנות מוחלטת ומינימלית זו, הסובבת סביב עצמה כמו סתירה, אמנות שרוח הזמן, רוח הנעורים או רוח העם נאחזים בה.

אין שום דבר לאומני בתוך כל הדבר הזה.

רק גוף שמזנק במָקוֹם שהוא מזיע, מדמם והורג. רק קול צרוד ועדין, בין טנור ובריטון, עם מעטה ברור ויציב; קול שאין לו זמן לשמוע את עצמו כי הוא נדמה תמיד על סף שבירה; קול מגרניט שאינו רק אוהב ובוכה אלא גם זועק, כי זעקתו היא זעקה של מדינה חיה - והוא עצמו מתעקש לחיות.

ולבסוף, זה רק משורר שבחר - גם אם זה לא היה תמיד המצב, עכשיו זה המצב - לשיר בשפתם של הנרדפים, של המופצצים ושל המעונים, ובה בלבד.

בגלל כל הסיבות האלה, סלבה הוא הנשמה של אוקראינה.

תרגם מצרפתית: הוד הלוי