"טוב שם משמן טוב", אמר קהלת, ולעיתים שם מוצלח טוב יותר מהאמת. למשל, הכותרת "ארגוני זכויות אדם" שנמצאת בשימוש כדי לטשטש את העובדה שמדובר בארגוני שמאל, לא תמיד ציוניים, לפעמים אנטי־ציוניים, חלקם מתודלק בכסף של תורמים זרים, לעיתים של מדינות זרות, שמוכנים לשלם היטב כדי לנהל את ישראל מבחוץ, מבלי שייאלצו לשאת בתוצאות. רק בישראל הם יכולים לפעול ללא הגבלה, להגיש עתירות לבג"ץ ולערער על ריבונות אזרחי המדינה ועל זכותם לקבוע בעצמם את המדיניות הלאומית ללא תיווך של האיחוד האירופי או של קרנות זרות, שכוונותיהן לגבי ישראל לא זכו לתמיכת אזרחיה, אבל מתברר שיש להן זכות עמידה בבג"ץ.
חלק מפעילי הארגונים הללו "מסיירים" באזורי חיכוך בין ישראל לפלשתינים, ומטבע הדברים לעיתים החיכוך מייצר ניצוצות. כך היה גם בסיור בחברון של קבוצה בשם "בני אברהם", יחד עם נציגה מ"שוברים שתיקה". מטרת הסיור היתה - על פי אלי ביתאן, מגיש תוכנית בוקר ברדיו "כאן מורשת" שהתלווה לסיור - להביע "סולידריות עם הפלשתינים שהותקפו בשבת חיי שרה", אך ממילא הקבוצה פעילה בחברון זה שנים. לא בקרב האוכלוסייה היהודית הקטנטנה - כ־1,000 איש - אלא בקרב הפלשתינים, כרבע מיליון איש השולטים ב־97 אחוזים מהעיר.
אנשים רבים ניחנו ברצון לפעול למען הצדק, לעזור לחלש, וכמובן - להרגיש טוב עם עצמם. זו תכונה חיובית, אבל לא בפני עצמה. הטוב והצדק זקוקים לעוגן של שייכות, של משהו אישי ומקומי יותר ממונחים של האו"ם. לאהוב את מה ששלך בגלל שהוא שלך. לאהוב, כפשוטו, את חיילי צה"ל, בעיקר הלוחמים שבהם, אלה שיישלחו לחזית בפעם הבאה שהאויב יאיים על ישראל. לאהוב אותם כי הם שלנו, הם אנחנו, ולא לדון אותם בכל חומרת הדין גם אם לא פעלו כשורה. כמובן, רגש כזה יכול להיבנות רק אצל מי שלא רואה בנוכחות יהודית בחברון עוול, מי שזוכר לא רק את תרפ"ט, אלא גם את מערת המכפלה, שנקנתה ב־400 שקל כסף ורק נוכחות צבאית ישראלית יכולה להבטיח את חופש הפולחן היהודי בה.
קבוצת השמאלנים וחיילי גבעתי בחברון התחככו אלה באלה. יש עדויות שהחיילים התחילו, ויש עדויות שפעילי השמאל התגרו בהם. לאהוב את מה ששלך הוא להאמין קודם כל לחיילים, עד שיוכח ההפך. פחות מזה לארגונים שליבם יוצא קודם כל אל ערביי חברון, ולכן אליהם הם מכוונים את רצונם לעשיית הטוב. הטוב שלהם הוא לא הטוב שלי. האהבה שלהם היא לא האהבה שלי. אני לא שולפת מצלמות בשם האהבה כדי לתפוס בקלקלתם את החיילים שמגינים עלי.
לסרטונים שמצלמים הארגונים האלה יש השפעה מסחררת על השיח. בשנת 2016 צלם של ארגון השמאל הקיצוני "בצלם" תיעד את לוחם כפיר, אלאור אזריה, יורה למוות במחבל מנוטרל. עוד לפני שהסתיימה חקירת מצ"ח כבר הזדרזו הנשיא, שר הביטחון והרמטכ"ל לגנות. עורך דין יקר נשכר על ידי צה"ל כדי לתבוע אותו. אזריה הורשע בהריגה ונידון ל־18 חודשי מאסר. הוא ערער על חומרת העונש, וכך גם התביעה הצבאית, שרצתה מאסר ממושך יותר. אבל הציבור הרחב הזדעזע פחות מירי במחבל פצוע ויותר מהעובדה שדקות ספורות לפני כן הוא ניסה לרצוח חייל.
לא כולנו סבורים שתמונות של מחבלים מוטסים לבית החולים הן הוכחה מעוררת התפעלות לחוסנה המוסרי של ישראל
סקרים שנערכו בכלי התקשורת העידו על תמיכה נרחבת באזריה. נוהלי הפתיחה באש נגעו לליבם של רוב הישראלים פחות מהעובדה שחייל שחיסל מחבל פצוע מוקע על ידי האליטות ונשפט, כשמולו מתייצבת המערכת הצבאית במלוא עוצמתה. העם אהב את החייל אזריה, גם אם כשל, והעם לא התעלם מזהות ה"קורבן" - מחבל שניסה לרצוח יהודים. אולי משום כך תרם הציבור עבור אזריה 650 אלף שקלים למימון המשפט, ושנה אחר כך - עוד 200 אלף.
חודשיים אחר הירי, בטקס יום השואה, נשא סגן הרמטכ"ל יאיר גולן את נאום התהליכים שלו, שבו קונן על התבהמות החברה הישראלית. הנאום זכה להתפעלות כללית מצד האליטה השלטונית, האקדמית והתקשורתית, ולזעזוע עממי נרחב. עם ישראל אוהב את חייליו ומבין מי הטובים ומי הרעים בסיפור הישראלי־פלשתיני, ולכן סירב לראות את עצמו כגרסה פסיאודו־נאצית מתוצרת מקומית. אזריה לא נתפס כגיבור, אבל הניסיון להציג אותו כפניה המכוערות והמסוכנות של ישראל וכסמל להתבהמות החברה כולה - נתקל בחומה של סולידריות לאומית. זו התעלמה מהאנינות המוסרנית של גנרלים ויושבי אולפנים, וחיבקה לוחם מחטיבת כפיר.
התרגלנו לראות מחבלים פצועים מוטסים במסוק לבית חולים. לא כולנו סבורים שזוהי הוכחה מעוררת התפעלות לחוסנה המוסרי של ישראל. יש כאלה שמחבל מת לא מעורר בהם חמלה מיוחדת. יש כאלה ששונאים את האויב ואוהבים את חיילי צה"ל, גם אם אלה רגשות שלא נחשבים במיוחד בעיני הטובים והצודקים מאיתנו, בארץ ובחו"ל.
בסוף השבוע, מול פעילים פוליטיים שנקבצו עליהם עם טלפונים שלופים, איבדו חיילי גבעתי את השלווה הבודהיסטית שנדרשת מהם. אחד החיילים היכה מפגין והשני אמר לאחת המצלמות: "בן גביר יעשה פה סדר, נגמר הבית זונות. אכלתם אותה". בעיצומה של השבת הטריח את עצמו הרמטכ"ל אביב כוכבי ופרסם איגרת, שבה גינה את המעשה. כאילו לא היה אפשר לחכות למוצ"ש, או להוציא הודעת דובר ניטרלית.
גם הפעם האליטות המוסריות צופפו שורות בזעזוע. התקרית נראתה להם כסיפור על "חייל שתומך בפוליטיקאי מסוכן ומדבר לא יפה לאזרחים", ולא "לוחם בשירות חובה שנשלח למשימות שיטור ומוקף על ידי אנשים שטוב ליבם מופנה כלפי האויב, והם ששים לתפוס לוחם בקלקלתו". הלוחם הראשון נחקר במצ"ח. השני - נידון לעשרה ימי מחבוש. גם לאחר שהתנצל - העונש נותר על כנו.
נראה שבדרגים הגבוהים של צה"ל עדיין מקפידים על חתירה לניצחון בתחרות "הצבא המוסרי ביותר בעולם", שישראל היא המדינה היחידה שמשתתפת בה, בעודה המדינה המאוימת והנרדפת בעולם. אבירי המוסר שוב מתקשים להבין את אהבת העם הפשוטה לארצו, לעמו ולחייליו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו