יאיר לפיד - האיש שהצליח יותר מדי

עשור לאחר כניסתולפוליטיקה מצא את עצמו יאיר לפיד ראש ממשלה וראש המפלגה השנייה בגודלה. הישג נאה, בהתחשב בעובדה שלפיד לא עבר את המסלול הרגיל של כניסה למפלגה וטיפוס מייגע לצמרת. ללפיד נתפרה מפלגה בדיוק לפי מידתו, ומנגנוניה נועדו להבטיח את שלטונו המוחלט בה. מכהונתו בראשה, דרך סמכויות למינוי חברי כנסת ושרים, והדחתם על פי רצונו, או גחמותיו.

יש עתיד היא לא המפלגה היחידה שהוקמה בדרך הזו, ולא היחידה שוויתרה על בחירות פנימיות. רק בכנסת הנוכחית אפשר למצוא את ישראל ביתנו של ליברמן ואת המחנה הממלכתי של גנץ. חברי הכנסת החרדים ממונים על ידי גופים רבניים. במרצ יש פריימריז, אבל מה זה עזר לה? מבחינת ציבור המצביעים אין חשיבות למנגנון שמרכיב רשימה, וקיומן של בחירות פנימיות לא מבטיח את איכותה או את הצלחתה של מפלגה. אלא שלפיד הוא חריג גם בשדה הזה: הוא לא מסתפק ביציבות של מספר מנדטים חד־ספרתי לאורך זמן כמו ליברמן. הוא אלטרנטיבה שלטונית רצינית לציבור עצום של מצביעים. הוא כוכב.

כוכבותו של לפיד היא לא עניין חדש, אבל היו מי שעזרו לו לזרוח. לפיד הוא לא החייל הראשון שלא השלים טירונות קרבית, ולא איש התקשורת היחיד שהקריירה שלו התחילה ב"במחנה". אבל המעבר מטירונות שריון (או נ"מ, תלוי בגרסה) ל"במחנה" - הוא לא בדיוק תהליך טבעי. המעבר קל יותר כאשר אביך הוא עיתונאי ותיק ומקושר, שמכהן כמנכ"ל רשות השידור. כניסתו של לפיד לתקשורת היתה חלקה יותר בהשוואה לרוב אנשי התקשורת, וזה בסדר - כי לפיד הוכיח את עצמו כאיש תקשורת מוצלח ומצליח, ושום פרוטקציה לא יכולה לקושש קהל. אבל הקלות שבה התנהלה הקריירה של לפיד, יחד עם כישרונו הגדול, הפכו אותו למי שלא מכיר, ולכן לא מסוגל, ולכן מנסה לחסל, את החיכוך שמייצרת פוליטיקה, מה שמכונה בלשון עממית "דמוקרטיה". דמוקרטיה היא חיכוך מתמיד ומאבק מתמיד.

לפיד לא ישב בפאנלים והתווכח על עמדותיו. הוא היה המנחה. זה הרגל שקשה להיגמל ממנו. הוא חסם עיתונאים בפייסבוק, ובשנת 2016 דיווחו עיתונאים לאתר "וואלה" כי הוא הפוליטיקאי שמרבה במיוחד להשתמש בפרקטיקה הזאת. את הקלות שאפיינה את הקריירה התקשורתית שלו ייבא גם למנגנון הפוליטי שהוקם סביבו ולמענו, והרתיעה משכנוע מכתיבה את תגובותיו לביקורת מכל סוג: "מכונת רעל", "כוחות אופל", "ארדואן" ו"באנו לעבוד ולעשות טוב". אנחנו נורמלים - ולכן פטורים מהתנהגות פוליטית נורמלית.

ח"כ עדי קול הושעתה וננזפה אחרי שהצביעה נגד עמדת הסיעה בסעיף אחד של חוק המשילות, ופרשה. ח"כ עליזה לביא הודחה בגלל מחלוקת על חוק אחר. ח"כ עפר שלח, חברו הוותיק ושותפו לדרך, ביקש להתמודד בפריימריז - אם יתקיימו - והושלך החוצה בתוך ימים. שי פירון, חבר אישי ומראשוני המפלגה, קרא במארס 2020 לממשלת אחדות והפציר "ויאיר, חברי היקר, חייב לוותר. להקשיב לקול הציבור". ללפיד זה הספיק. "קיבלתי ממנו ווטסאפ קצר: 'אל תקרא לי ידידי'. וזהו", סיפור פירון, "מאז לא דיברנו". לפיד לא מתווכח. הוא מסיר מכשולים מהדרך.

בכל מפלגה קורה מעת לעת שאחד מחבריה מוצא את עצמו נקרא לחקירת משטרה, או מסתבך באי־נעימות. אצל לפיד אירועים כאלה הסתיימו בבעיטה זריזה החוצה: אלי מויאל ושלומי לחיאני מצאו את עצמם מחוץ לגדר עוד לפני שהוגש כתב אישום, ולפני שנסגר התיק נגד מויאל. כאשר התפרסם תחקיר "עובדה" שבו נחשף כי יעקב פרי, גם הוא מראשוני יש עתיד, שיקר בנוגע לשירותו הצבאי (הוא קיבל פטור בגלל בעיות לב ואז התגייס לשב"כ) - זמן קצר אחר כך התפטר, בלוויית גינוי מטעם לפיד על פגיעה ב"ערכי יש עתיד והנורמות הציבוריות שחרטה על דגלה". ערכים שלא מחייבים את יו"ר המפלגה, ששירותו הצבאי לפני "במחנה" עדיין לוט בערפל, כלוא בין הגרסאות הסותרות שמסר לאורך השנים לפיד עצמו.

לפיד אינטליגנטי ומוכשר, אבל איך יעריך נכונה את כישרונו אם לאורך שנותיו בפוליטיקה פינו עבורו את המהמורות בכביש? יש עתיד העניקה לו סמכויות בלתי מוגבלות. התקשורת - הצניעה לכת. מערכת המשפט לא מצאה מניעות. חברי מפלגתו הבינו את מקומם וחסכו ממנו את טרדות היום־יום שניצבות בפני, נגיד, ראש מפלגה כמו נתניהו, שנדרש להתמודד בפריימריז, להתנהל מול ח"כים ממורמרים, עם כאלה שנמצאים בחקירות או במשפט - אך עדיין נהנים מחזקת החפות, עם שרים לעומתיים, יועמ"ש כוחני, תקשורת מחמיצת פנים ויחסים אישיים עכורים שאי אפשר לפתור בניתוק או בהדחה. נתניהו ישב שנים בטקסי הזיכרון לרבין וספג עלבונות מבני משפחת רבין בהר הרצל ומחברי כנסת במליאה. לפיד יצא מהאולם כאשר מרב מיכאלי עלתה לנאום. זה לא ראש ממשלה, אלא צ'ילבה.

סגנון המנהיגות של לפיד נועד לשרת מנגנון שאין מנוס אלא לקרוא לו "מפונק" ו"פריבילגי", מילים שנבחרו כדי להימנע ממונחים דרמטיים יותר. יחסו של לפיד לדמוקרטיה הארצית לא שונה בהרבה מתפיסתו המפלגתית: נישול האופוזיציה מוועדות הכנסת, מינוי שופטים בניגוד לדעת השותפים הקואליציוניים, חתימה על הסכם מדיני ללא אישור הכנסת ובניגוד לעמדת היועמ"שית שהוא עצמו מינה, ובישורת האחרונה גם הימנעות מאיחוי הסדקים בגוש שהוא מתיימר לעמוד בראשו. כל ראשי המפלגות ב"גוש" הודיעו שלא ימליצו עליו לראשות ממשלה - לבד ממיכאלי. אפילו היא ילדותית פחות ממנו.

מפלגות מהשורה השנייה יכולות להרשות לעצמן את הלוקסוס של שלטון יחיד, אך בכל תולדות ישראל לא היתה מפלגת שלטון שהתעקשה עליו. כולל "קדימה", שהוקמה ככלי פוליטי של שרון לביצוע ההתנתקות. בחירות פנימיות וביזור כוח לא הצילו מפלגות מהיעלמות, אבל הם מבטיחים מידה של עצמאות הכרחית של חברי הכנסת והם מהווים טיפול מונע יעיל כנגד צמיחה של ארדואנים. ככתוב: "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, ושבעתיים בבני תפנוקים, שמהם תצא דיקטטורה".