"תרבות השנור מאפיינת אמנות בארץ ומוזיאונים מובילים בעולם. זה מייצר הון־שלטון, ואיש לא מנסה להסתיר זאת"

קרן בר גיל
אוצרת, יועצת לרכישת אמנות ואספנית
בעלת תואר ראשון במשפטים ובלימודי היסטוריה של האמנות
ב־Courtauld Institute of Art בלונדון. מחברת הספר "מדיה מעורבת" ומקימת פרס קשת לאמנ/ית מבטיח/ה בשיתוף עם מוזיאון הרצליה

קרן בר גיל, הבית שלך משמש היכל אמנותי־מוזיאלי. כבר בכניסה קשה להתעלם מהיצירה "אלוהים" שניצבת במרכז החצר. מדוע הצבת אותה שם, מתחת לבית העץ?
"זו עבודה של אריק וייס, אמן דתי שגר במעלה אדומים ולא פוחד לאתגר אספקטים דתיים בעבודותיו. זה בעצם שלט שנוצר בהתאם לחוקי 'נתיבי ישראל'. המילה 'אלוהים' כתובה בשלוש שפות, וכל אחד מבאי הבית מתבונן בו אחרת. כך או כך, הוא מעורר מחשבה וחיוך. אפשר להתבונן בעבודה הזו מהבחינה הפילוסופית, כי יש פה שלט ממשי שמצביע על המיקום של אלוהים, ואפשר גם להסתכל עליה בציניות ובהומור. אנשים אוהבים לטפס על בית העץ ולהצטלם מעל השלט. אולי זה מעניק להם תחושה שהם קרובים לאלוהים".

זו יצירה חזקה שמותירה אימפקט.
"אימפקט זו מילה חשובה באמנות. עבודה טובה היא כזו שמפעילה אותך רגשית. העיקר שלא תישאר אדיש".

כמה היא עולה?
"15,000 שקלים, לפני מע"מ".

היצירה הזו היא חלק מאוסף שלם שיש בביתך. כעמדה בסיסית בעצמי של אדם, באופיו, מדוע הוא הופך מלכתחילה לאספן אמנות?
"אספנות היא לרוב תכונה גברית, אימפריאליסטית, ויש בה אלמנטים של כיבוש, רצון לבעלות. מצד שני, רכישת אמנות היא דבר מתגמל, המעניקה משהו מעבר לסיפוק של רכישת פרטים בסיסיים אחרים כמו שטיח, שולחן או ספה. אמנות היא פיסת תרבות, שמעבר לאלמנט הוויזואלי גם מעוררת רגש ומאתגרת את האינטלקט".

את שייכת לאוכלוסיית אספני אמנות שנחשבים לא אחת סנובים, אולי אפילו מיזנתרופים. לא לשווא בחרתם להקיף את עצמכם בפריטי אמנות. אכן כך?
"אנשים אומרים שאני האנטיפתית הכי נחמדה שהם הכירו. ככלל, זה נכון שנקודת המוצא של אספנות היא פריבילגית, משום שאדם במצב הישרדותי לא יכול לאסוף. אבל אני לא רואה את זה כאליטיזם או כסנוביזם, אלא כתשוקה, עניין, מסירות וגם חוסר רציונליות. הרי איש לא באמת צריך את זה, אבל זו התאהבות שחזקה מכל היגיון. אז להגיד שאספנים או חובבי אמנות הם סנובים או אליטיסטים? חלקם כאלה וחלקם ממש לא.

"יש לי לקוחות ממעמד הביניים שהציבו קניית אמנות בראש התעדוף שלהם. הם יכולים לנסוע במכונית חבוטה, ולרכוש אמנות נגישה פעם בשנה. אני מכירה אנשים שגרים בקומה רביעית, בלי מעלית, וקונים עבודות קטנות שנרכשות בחוכמה, גם אם היד לא קלה על הכיס".

הישראלים אוהבים אמנות?
"מאוד. הסצנה מבעבעת. יש כאן כמות עצומה של יצירה וכישרון בזכות אקדמיות מעולות, מרצים טובים, ועצם העובדה שאנחנו חיים במדינת קונפליקט - המצמיחה התעסקות בנושאים בוערים. היעדרה היחסי של שלווה מביא לצמיחה של אמנות חזקה. מעבר לזה, הטכנולוגיה, בדגש על חדשנות, אינה ייחודית רק להייטק אלא גם לשדה האמנות - בעיקר זה הנוגע לווידאו ולצילום. אבל לצערי, למרות הכישרון והעניין באמנות, קיימת כמות קטנה של אנשים שבפועל רוכשים אמנות".

תהיות בשירותי האורחים

את עובדת גם עם חברות גדולות. איזו אמנות אוהבים במשרדי הייטק, למשל?
"במשרדי הייטק לא אוהבים אמנות, ואני אומרת את זה בעצב. לרוב הם תולים פוסטרים שהסטודיו שלהם מייצר. יוצא דופן הוא אסף רפפורט מ־WIZ - שלמיטב ידיעתי אוהב, מבין ורוכש אמנות למשרדיו. אני סבורה שגם המניע החברתי משחק אצלו תפקיד. להבדיל מחברות הייטק, אני עובדת עם משרדי עורכי דין, קרנות ובנקים להשקעות, ושם רכישת אמנות ישראלית עכשווית ובניית אוסף משמעותי הן עניין מקובל".

מעבר לצד החברתי, אם נתמקד בצד הפסיכולוגי, מה האמנות שאנחנו בוחרים מעידה עלינו?
"ראשית, יש הרבה אנשים שחוששים מה הבחירה שלהם תעיד עליהם. באופן אישי, אני מעדיפה אוספים עם אופי ותעוזה על פני אוסף פרווה. לאדם מן היישוב קשה לעיתים לקבוע מה טוב, ולכן הוא בעיקר צריך לבחור מה הוא אוהב. פעמים רבות הבחירה תושפע מפריטים ביוגרפיים - כמו געגוע, תחביב, תשוקה, ולפעמים מחלקים תת־הכרתיים.

"זיהיתי, למשל, שאנשים ממקצועות טיפוליים נוטים לקנות עבודות של יפעת בצלאל, שמאופיינות בעיסוק בתת־ההכרה ובחלום. דמות חוזרת בעבודותיה היא אליס בארץ הפלאות. היא משתמשת בה כבמעין נקודת מוצא, ותמיד נדרש מבט נוסף כדי לפענח את יצירותיה. מנגד, לעורכי דין ולרואי חשבון יש משיכה לעבודות מסודרות יותר".

את סבורה שכדאי לתלות יצירות אמנות בשירותי האורחים. מדוע?
"זה פריים לוקיישן. כל אורח מבקר בשירותי האורחים. גם אם הם קטנים, אפשר לתלות עבודה קטנה. זה מקום שלא חושבים עליו, אבל כולם מבקרים בו".

מקום שיש בו גם אפשרות לתהות ולהתבונן.
"נכון. מקום שאפשר לעצור לרגע ולחשוב".

משירותי האורחים נעבור לסלון. את לא יכולה לסבול את קונספט התמונה האחת מעל הספה.
"זה משעמם ובורגני".

ברוב הבתים זה כך.
"לא בבתים שאני עושה. שתי תמונות עצמאיות, שאינן קשורות זו בזו, יוצרות שלם שגדול מסך חלקיו. הקשר ביניהן יכול להיות עצם זה שאותו אדם בחר את שתיהן. אפתיע אותך עוד קצת - לא נדרשת התאמה בתמה או בצבעים שבין היצירות, והן גם לא חייבות להתאים לספה. כשאדם בוחר יצירות הוא כבר מביא בחשבון, בתת־ההכרה - את הספה, החמות, הילדים, את הנעורים והאכזבות. הכל מתכנס לכדי בחירה ביצירה אחת, שאף פעם אינה סתמית. אני מעודדת אנשים לבחור עם האינטואיציה".

בהקשר זה - מה מייצג בעינייך אמנות עכשווית, חזקה ובועטת?
"אמנות שמצד אחד נוגעת בכאן ובעכשיו, ומצד שני היא גם אוניברסלית ותעמוד במבחן הזמן".

מה הופך עבודה לכזו שעומדת במבחן הזמן?
"עומק, משמעות. היא לא נשענת על דבר רגעי, אלא מביטה על העבר, נוכחת בהווה ומתבוננת אל העתיד".

השפים השיגו את האמנים

איך משתנה האמנות שלנו, כשמוסדות ואמנים נעדרי חמצן כלכלי וזקוקים לתקציבים חדשות לבקרים?
"השדה האמנותי בארץ מאופיין במצב תמידי של שנור: מגדולי המוזיאונים - מוזיאון ת"א ומוזיאון ישראל, דרך מוזיאונים פריפריאליים, גלריות, אמנים בכירים וצעירים, ועד סטודנטים ואקדמיות. אין מספיק כסף, וכאן נכנס לתמונה הכסף הפרטי, החיוני לסצנת האמנות בישראל: פילנתרופים, קרנות ואגודות ידידים למיניהן מסייעים. לא מזמן ראיתי תערוכה מרשימה במוזיאון הרצליה. זו תערוכה שמפעל הפיס מימן ונראתה ברמה בינלאומית. זה נראה מרשים, כי הושקע בתערוכה תקציב גדול. לצערי, זה מקרה שאינו מעיד על הכלל".

השנור הזה עושה טוב ליצירה?
"לא. חרדה כלכלית מעכבת יצירה, גם של מוסד וגם של האינדיבידואל; ולהפך - יציבות כלכלית מסייעת ליצירה. כשאני רואה שמכרתי היטב יצירות של אמנית שלי, והיא יודעת שיש לה שנה של שקט כדי ליצור, היא תיצור ממקום חופשי יותר".

תרבות השנור מגיעה עד למוזיאונים המובילים - מומה, וויטני. כיצד היא משפיעה גם עליהם?
"מאוד פשוט - זה מייצר הון־שלטון גם בעולם האמנות. קולם של התורמים הגדולים נשמע, ובסופו של דבר, הוא מגיע גם אל התוכנית האמנותית. אם אספן תרם עשרות ומאות מיליונים, בסופו של דבר גם האוסף הפרטי שלו, או אמן שהוא אוסף - ייוצגו. זה ידוע לכולם, ולא מנסים להסתיר את זה".

הפוליטיקה בעולם האמנות דומיננטית גם בארץ?
"כמובן. פוליטיקה, אינטריגות ותככים. המחסור בתקציבים מדגיש את הקונפליקטים משום שקיימים מאבקים על אותם משאבים, וזאת לצד מיעוט במשרות וריבוי של קליקות שמקשות על אמנים ועל אנשי מקצוע להתברג בתחום. הקליקות והקונפליקטים מורגשים בעוצמה גבוהה יותר בגלל המצב ההישרדותי שמאפיין את עולם האמנות, ובשל היותו זנוח על ידי האדם מן היישוב שלא מתעניין באמנות.

"בחלק מהרצאותיי לפעמים אני מבקשת מהקהל לנקוב בשמות אמנים חיים שהם מכירים. הם מצליחים לגרד בקושי שלושה שמות. לעומת זאת, כשאני שואלת על שפים, הם נוקבים בעשרות שמות ללא מאמץ. עולם הקולינריה הצליח להביא את עצמו לשיא של פופולריות, בשעה שעולם האמנות נשאר מאחור מהבחינה הזו".

מה הם השכילו לעשות?
"להיות נגישים, פוטוגניים ולספר את האוכל במילים. חלק מהבעיה של עולם האמנות הוא היעדר חינוך לאמנות בגיל צעיר. אין לכך מספיק מודעות וזו בעיה של המערכת. מנגד, כמובן, הבעיה של עולם האמנות היא היותו סנובי, אליטיסטי, לא נגיש, מרגיז. לפעמים אני קוראת טקסטים במוזיאונים ונחרדת. טקסטים נוראיים שגם אנשי אמנות מתקשים להבין. אלה הן חלק מהטעויות של עולם האמנות.

"בלונדון ילדים בני 3 מטיילים במוזיאונים, גם כחלק מתרבות הפנאי בסופי שבוע וגם מטעם גנים ובתי ספר. בארץ אני רואה אוכלוסיות קטנטנות כאלה רק במשורה. זו עבודת קודש - להביא פלחי אוכלוסייה מגילים מאוד צעירים כדי לראות אמנות במוזיאון. הייתי שמחה שזה יקרה בקנה מידה רחב יותר, בכל גיל ובכל מגזר, כי יש לנו מוזיאונים מעולים בישראל".

להתמקד בסמוי

עד כמה רוכש האמנות יכניס יצירות שעוסקות בפוליטיקה לביתו, ועד כמה הפוליטיקה פלשה לגלריות, לתערוכות וליצירות המקור?
"אצל רוכש האמנות הממוצע הפוליטיקה תהיה נוכחת במידה מועטה עד אפסית, כי הוא חפץ באסקפיזם. אבל יש גם מקרים שבהם קונים לא מודעים לפוליטיקה שבעבודת האמנות משום שהיא חבויה בתוכה. בכל הקשור לתצוגה ציבורית - הפוליטיקה נוכחת הרבה יותר. אמנים הם אנשים שמודעים פוליטית, וככל שהם מוטרדים מנושא פוליטי - כך הוא יהיה נוכח באמנות שלהם".

ראינו לא מעט עבודות שעסקו בהגירה לאחרונה.
"זה אחד הנושאים שעולם האמנות עסק בהם יותר מכל. האמן הסיני איי וייוויי הוא הדוגמה הבולטת ביותר. עבודות של אמנים מכל העולם עסקו בפליטים מסוריה ומאפריקה. זה נושא מרכזי בתערוכות רבות בעולם".

למה דווקא הגירה?
"אמנים הם לרוב כאלה שיש בהם חמלה, חלקם מהגרים בעצמם או שהוריהם היגרו. בכלל, פעמים רבות אמנות מעודדת חמלה, וזה משפיע גם על פוליטיקאים ומחוקקים שהופכים להיות חומלים יותר, ואף משנים חוקים שנוגעים להגירה".

עד כמה אמנים ישראלים חושבים פעמיים לפני שהם מתייחסים בעבודותיהם לנושאים פוליטיים? עד כמה הם יכולים להביע דעה אנטי־ממסדית, בשעה שהממסד הוא המממן העיקרי שלהם?
"הם חושבים פעמיים, לפחות בארץ, ואם זה בוער בהם - הפוליטיקה תהיה נוכחת בלי לחשוב על המחיר הנלווה. אבל כפי שאמרתי, בעבודה פוליטית טובה הרבה פעמים החלקים הפוליטיים יהיו סמויים לרוב הצופים. זה מה שמבדיל אמנות מדימוי או מתצלום - הסאבטקסט. אמנות טובה מצריכה מבט שני, ולכן רוכשים ולפעמים מוסדות לא יבחינו שמדובר בעבודות פוליטיות.

"אני מכירה אספן שוויצרי, שיש לו עבודה של האמן עדי נס שרואים בה חיילים בתוך המים, שאחד מהם אוחז ברובה. זה דימוי הומו־אירוטי מובהק, ואני מניחה שהאספן לא הבחין בכך".

את מזהה לאורך ההיסטוריה מקרים שבהם אמנות האיצה תהליכים חברתיים ופוליטיים?
"בהפגנות בלפור נכחה אמנות, למשל הפסל 'גיבור ישראל', של האמן איתי זלאיט. הפסל הוצב בסמוך לבית ראש הממשלה בירושלים ונוצר בהשראת תצלום של מפגין, שכרע כדי להתגונן מפני סילון מים ובידו דגל ישראל. זו נוכחות פוליטית טהורה במעשה האמנותי".

זו אמנות שלטעמך עודדה את המחאה?
"היא לא עודדה מחאה אלא היתה חלק ממנה. האם אנשים יצאו מהבית בעקבות הפסל של איתי זלאיט? אולי".

מה באשר לנוכחות אמנות במעשה הפוליטי? פוליטיקאים ואמנים מגלים עניין והבנה באמנות?
"אני מניחה שחלק מהפוליטיקאים ומחברי הכנסת לא ביקרו במוזיאון אמנות שנים רבות. חלקם אולי לא ביקרו מעולם במוזיאון. אולי במוזיאון השואה, במוזיאון מדע או היסטוריה. ביקור במוזיאון הוא חוויה תרבותית שאינה קשורה לפוליטיקה, והוא לא פחות משמעותי ומהנה מביקור במסעדה או במשחק כדורגל או מטיול בטבע".

זה גם מתחבר במובן מסוים לחזון האמנותי שלך - להפוך את הבתים של כולנו למוזיאונים קטנים.
"המטרה שלי היא קודם כל להפגיש אנשים עם אמנות. לאחר מכן אני בהחלט שואפת להכניס אמנות מוזיאלית למרחב הביתי, ללא פשרות. אמנות טובה משנה את חייהם של אנשים, ממש כך".

להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il