"כְּשֹׁמְרוֹן בְּמָצוֹר - כָּל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ, / וְכָבֵד הָרָעָב מִנְּשׂא. / אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה, / אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא".
בעיצומו של מצור הארמים על שומרון, בירת ממלכת ישראל, הותקפה ממלכתם בידי האשורים. בבהלתם להגן על ארצם, נטשו את המחנה הצבאי. את בשורת הישועה הביאו למלך ארבעה מצורעים. רחל המשוררת כתבה את השיר בשנת 1927, והמצורע בשירה הוא התנועה הרוויזיוניסטית של ז'בוטינסקי. למרות, או בגלל הישגיה הרבים בדעת הקהל באותן שנים, בחוגי השמאל, הבית"רים נחשבו מוקצים מחמת מיאוס, קונטרה רבולוציוניים. ריאקציונרים. מצורעים. על פי אחיינה, ידידי אורי מילשטיין, רחל כתבה את השיר כתגובה למו"מ בין תנועת העבודה לרוויזיוניסטים בשל התנגדותה לכל מגע עם המפלגה השנואה. טוהר המחנה קדם לגאולת ישראל.
רחל המשוררת עשתה עוול לגיבורי ישראל, להרוגי המלכות שגם על דמם השפוך קמה המדינה.
מייד לאחר פיצוץ מלון המלך דוד, עיתון "הארץ" פרסם את השיר כמאמר מערכת. שלושה שבועות קודם לכן, בשבת השחורה, ארכיון ההסתדרות הציונית הוחרם והועבר למלון. הנהגת היישוב שלחה את האצ"ל לבצע את העבודה השחורה, אח"כ הם הזדעזעו. המצורע עשה את שלו, המצורע יכול ללכת.
בין אשמנו לבגדנו בתפילת נעילה, עשיתי גם אני חשבון נפש. מאשימים אותי שאני שונא, שאני חלק ממכונת רעל פשיסטית, שמקטבת ומפלגת את עם ישראל, והכל למען "מנהיג עליון". האמנם? האם יש בי את השנאה שהם מוצאים בי?
בין לבין קראתי את "הספר האדום", הרומן החדש והמרתק של אסף ענברי. סיפורו של השמאל הישראלי, שהיה נתון למרותו של יוסף "שמש העמים" סטלין, אבל גם אותו שמאל מקים הקיבוצים, שהתנדב לפלמ"ח ושבניו נפלו בקרבות מלחמת השחרור.
אין בי ובנו את השנאה שאתם רואים בי ובנו. אני אוהב את העם היהודי - מימין ומשמאל. אנשים אחים אנחנו
מבין הסיפורים של משה סנה, מאיר יערי ויצחק טבנקין, יערי הוא הדמות המרתקת בעיניי. האדמו"ר של השומר הצעיר, צאצא לרבי אלימלך מליז'נסק. את המעפילים ניצולי השואה הוא הוקיע בשל היותם חסרי תודעה מעמדית. לתנועת המרי התנגד בגלל שיתוף פעולה עם "הכנופיות הפשיסטיות". הוא אסר שימוש בקומקום חשמלי בקיבוצים, אבל טס בכל שנה לחודש בבית הבראה בשווייץ. הוא כפה על ילדי טהרן הדתיים מקלחות משותפות. לרב הרצוג ולרב עוזיאל שנזעקו, ענה "הננו מסרבים בפרינציפ להזדקק לעצותיכם ולהוראותיכם בשאלות מוסר וחינוך".
אבל בסוף ימיו גילה על בשר משפחתו את ההשלכות הטרגיות. "המקלחת המשותפת, למה שזה הביא, אינני רוצה לספר", רמז, אבל במכתב פרטי כתב שבתו סיפרה לו על הפגיעות הנפשיות שגרם הפרינציפ השומרי.
השנאה לא מבצבצת מבין השיטין, השנאה היא אנרגיה ליבתית. האידיאולוגיה המרקסיסטית מייצרת אותה. משום שמרגע שאתה חי בתודעה של מלחמת מעמדות או ערב מלחמת מעמדות, כל סטייה מהדוגמה היא חילול הקודש. לא יכולה להיות דעה אחרת נכונה כנגד האוטופיה הקיבוצית, קרי האמת האבסולוטית. וזהו סיפור השמאל: פירוקי ואיחודי מפלגות, מאמרים אידיאולוגיים נוטפי זעם בין קיבוץ לקיבוץ, מאבקי כוחות על חינוך הילדים עד לקרשנדו המר של פיצול התנועה הקיבוצית.
הם רבו על היחס לבריה"מ. שלא יהיה ספק, כולם היו מרקסיסטים אדוקים, אבל היחס לחוד החנית של המרקסיזם פילג אותם. המפא"יניקים רצו מדינה יהודית סוציאליסטית, אבל עצמאית. השומר הצעיר רצה מדינה דו־לאומית קומוניסטית. בתחילת שנות ה־50, על רקע מלחמת קוריאה, קיבוצי השמו"צ החזיקו סליקים ליום פקודה שבו הסובייטים יצטרכו עזרה בכיבוש הארץ.
בספרו על שותפו של יערי, יעקב חזן, חשף פרופ' זאב צחור כיצד מפ"ם הקימה תאים חשאיים בשירות הביטחון, בממשל הצבאי, במשרד הביטחון ובצבא. לפחות ב־50 קיבוצים הוכן מחסן נשק חשאי. כמעט כל מפקדי צה"ל במלחמת השחרור היו יוצאי הפלמ"ח. בן־גוריון חשש מהם, לכן מיהר לפרק את הפלמ"ח מייד לאחר הטבעת אלטלנה. ב־1951 זה הגיע לשיא: קיבוצים התפרקו על רקע תמיכה ברוצח המונים, בנים היכו את אבותיהם על היחס למלחמת קוריאה, קבוצת המיעוט בכל קיבוץ גורשה. חברים, זוגות ומשפחות נפרדו בגלל שנאה אידיאולוגית עזה. לא היה לכך שום קשר לימין - אלו היו קרבות השמאל הסוערים והאמוציונליים ביותר, והם היו בתוך המחנה.
לאחר מות סטלין, מאיר יערי השתפך בהספד פומפוזי על דמותו. בשער "על המשמר" פורסמה מודעת אבל. "מפלגת הפועלים המאוחדת נחרדה לשמע האסון הגדול אשר ירד על עמי בריה"מ, על הפרולטריון העולמי ועל כל האנושות המתקדמת, בהילקח המנהיג הגדול והמצביא המהולל, יוסף ויסריונוביץ' סטלין". ב־1956, לאחר נאום חרושצ'וב שחשף את פשעי סטלין, הם הוכו בהלם.
אי אפשר להבין את השמאל הרל"בי, את כנסיית השנאה בבלפור, מבלי להבין את אבותיו האידיאולוגיים והגנטיים. המחויבות האידיאולוגית הקיצונית לסוציאליזם ואיתו לציונות, והסתירה הפנימית בין שתיהן, הובילה להיווצרות אנרגטית עצומה של שנאה. שוב ושוב השמאל התווכח על המטרה - בית לאומי/מדינה, יהודית/דו־לאומית, בכל חלקי הארץ/חלוקת הארץ כאידיאל, עם שיטת ממשל דמוקרטית/בולשביקית. הפחד התמידי להיתפס מימין לסוציאליזם ייצר פרנויה טהרנית ותיעוב עמוק למצורעים הימנים. חוק שימור האנרגיה. משעה שמתה האידיאולוגיה הסוציאליסטית ונוצר חלל זהותי, נותרה מהדוגמה רק אנרגיית שנאה לכל מי שחולק עלי.
תשוו זאת לציונות של ז'בוטינסקי, שמעולם לא התיימרה להיות אידיאולוגיה מובחנת. חד נס - דגל אחד של מחויבות למדינה היהודית. היו פילוגים. ז'בוטינסקי לא אהב את בגין, שטרן התפצל אל הלח"י, אבל השנאה לא היתה שם. מריבות על דרך אל מטרה ברורה. וגם מול אלטלנה וסזון - לא תהיה מלחמת אחים. התפיסה הבסיסית היא דמוקרטית ולא דוגמטית.
כשז'בוטינסקי כתב "אלוהים לשלטון בחרתנו" הוא התכוון באופן דמוקרטי, לא במכות רצח בחדר אוכל על הזמן המתאים לפתוח במלחמת מעמדות. אז הנה חשבון הנפש. אין בי ובנו את השנאה שאתם רואים בי ובנו. אני אוהב את העם היהודי - מימין ומשמאל. אנשים אחים אנחנו. אני מגיב בכאב ובכעס על אלו שמחרימים אותי ואת בחירתי הדמוקרטית. אני לא אגיש את הלחי השנייה, אבל משנאה אני נקי. ולא לשכוח: האויב האמיתי לא מבחין בין פועלי ציון שמאל, פועל צעיר, איחוד, מאוחד, גח"ל שמח"ל או רק כך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו