ביום ראשון, 2 בדצמבר 2001, קצת אחרי השעה 12 בצהריים, עלה פלשתיני תושב שכם בשם מאהר חבישי לאוטובוס בקו 16 בחיפה. הוא שילם לנהג והמשיך להתקדם לתוך האוטובוס, מבלי לקחת עודף וכרטיס. כאשר קרא לו הנהג, הפעיל חבישי חגורת נפץ חזקה.
מהפיצוץ נקרע האוטובוס לחלוטין, אך שלדו הבוער המשיך בנסיעה עוד כ־200 מטרים. שובל ארוך של הרס נשרך אחרי האוטובוס, וחלקי גופות ומתכת התפזרו והתערבבו זה בזה. 15 ישראלים נהרגו: נשים וגברים, ילדים וקשישים. שתיים מהגופות עפו מהאוטובוס בגלל הפיצוץ, וגופותיהם של השאר נמצאו ליד נקודת העצירה של האוטובוס. תריסים וחלונות בדירות הסמוכות התנפצו מעוצמת ההדף.
פלשתינים רבים זיהו בקלות את המקום שבו אירע הפיגוע, ברחובה הראשי של שכונת חליסה בחיפה: זה המקום שבו התרחש הסיפור המפורסם על "השיבה לחיפה" שכתב אחד מגדולי הסופרים הפלשתינים, רסאן כנפאני, שעומד עכשיו במרכזה של ביוגרפיה חדשה בשם "מדוע לא דפקתם על דפנות המכלית?" מאת העיתונאי הוותיק דני רובינשטיין (בהוצאת "ספרי עליית הגג" ו"ידיעות ספרים").
כמעט כל פלשתיני מכיר את הסיפור של כנפאני, שמתאר את קורותיהם של בני הזוג סעיד וספיה, שנטשו את ביתם באותה שכונה חיפאית, חליסה, ואת תינוקם בן החמישה חודשים בזמן המלחמה ב־1948. זוג יהודים ניצולי שואה נכנס לגור בבית לאחר המלחמה, ומאמץ את התינוק. הם ממשיכים לגור באותו בית, אך התינוק הפלשתיני חלדון נהפך לילד הישראלי דב.
בסיפור של כנפאני מתירה ישראל לפלשתינים לבקר בשטח ישראל לאחר מלחמת ששת הימים, וסעיד וספיה מחליטים לשוב לבית בחליסה. הם מגלים לתדהמתם שדב גודל כיהודי ומשרת בצה"ל. כשהם חוזרים לרמאללה, מביע האב משאלה שבנם השני, חאלד, יתגייס לפדאיון ויצטרף למחנות האימונים של פתח ושאר הארגונים הפלשתיניים. "דב הוא חרפתנו", אומר האב, "ואילו חאלד הוא שארית כבודנו". לא סגירת מעגל יש בסיפור ההוא ולא אופטימיות, כי אם זעם ושאיפה לעתיד: אמנם אבד לזוג הפלשתיני בנם הראשון, אבל השני ינקום את נקמתו.
אי אפשר לדעת כמובן אם המחבל המתאבד מקו 16 בחיפה קרא את הסיפור של כנפאני, או אם בחר בכוונה לפוצץ אוטובוס ישראלי דווקא בשכונת חליסה שבה מתרחש הסיפור. אבל אין כל ספק שמאהר חבישי הוא גלגול מאוחר של הבן השני, חאלד, המתגייס לנקמה, שכן קו ישיר וברור מחבר בין כתיבתו של כנפאני, האידיאולוג והתועמלן מספר אחת של ההתנגדות האלימה לקיומה של מדינת ישראל, לבין בני טיפוחיו הרוחניים, מבצעי הפיגועים מאז שנות ה־60 ועד ימינו, שחרתו על דגלם "למחות את חרפתם" ולהשיב לעצמם את "שארית כבודם". אפילו אם לא קרא המחבל את כנפאני, הוא עשה בדיוק מה שציווה עליו הסופר: לנקום ביהודים על ניצחונם ב־1948.
האלתרמן של הפלשתינים
כנפאני הוא נביאה ומבשרה של הנפש הקולקטיבית הפלשתינית, שעימה מתמודדת ישראל כבר יותר ממאה שנה. הוא דמות מרכזית באתוס הפלשתיני מאז שנות ה־60 וה־70 של המאה ה־20, ואף שחלפו כ־50 שנה מאז מותו (ככל הנראה, אך לא בוודאות, בהתנקשות מצד ישראל), הוא ממשיך להלך קסם על הפלשתינים ולהוות עבורם מקור השראה.
"לפני כחודש ציינו הפלשתינים יובל למותו של כנפאני ב־1972", אומר רובינשטיין בשיחה איתו, "ומתוך סקרנות, הקלדתי בגוגל את המילים 'כנפאני' ו'חמישים', וקיבלתי מאות תוצאות: כינוסים לזכרו, קונגרסים, תרגומים, קובצי שירה, מה לא. ההערצה אליו היא עדיין עצומה".
וגם הרלוונטיות: דמותו של כנפאני מודפסת כיום על חולצות ותיקי גב, כאילו היה צ'ה גווארה, ומשפטים אייקוניים מתוך סיפוריו מושמעים בפיגועי טרור, בזמן האינתיפאדות, ואפילו ב"צעדות השיבה" ובריצה אל גדרות רצועת עזה לעבר חיילי צה"ל בשנים האחרונות. עבור הפלשתינים, בשורת הנקמה האלימה של רסאן כנפאני עדיין חיה ובועטת, בדיוק כפי שהושמעה לפני חמישה ושישה עשורים.
כנפאני הוא נשמת האומה הפלשתינית, "משהו בכיוון של ביאליק ואלתרמן", מסביר רובינשטיין, שעוסק בעצמו בחברה הפלשתינית יותר מחצי מאה. רובינשטיין, חתן פרס סוקולוב לעיתונות, כתב שנים רבות ב"דבר" ולאחר מכן ב"הארץ", וכיום כותב ב"כלכליסט". הוא החל את דרכו בחוג ללימודי מזרח תיכון באוניברסיטה העברית בשנות ה־50 של המאה הקודמת, ונחשב כיום לאחד המומחים החשובים בישראל לענייני ערבים והמזרח התיכון. הספר הזה הוא פורץ דרך, משום שבמדף הספרים בעברית לא היתה עד כה ביוגרפיה מקיפה של סופר פלשתיני מסדר הגודל של כנפאני.
כמי שהתעניין שנים רבות בספרות ובשירה הפלשתיניות, הגיע רובינשטיין באופן טבעי לכנפאני, שנחשב עד היום לסופר הפלשתיני החשוב ביותר. מלבד עיון בכתביו הספרותיים והעיתונאיים של כנפאני, שחלקם נמצאים בספריית העיתונות הערבית באוניברסיטת תל אביב, נעזר רובינשטיין בראיונות עם מכרים של כנפאני, כמו איש אש"ף סברי ג'רייס, ויועצו לשעבר של יאסר ערפאת, בסאם אבו שריף. רובינשטיין השתמש גם בספרות מחקרית רבה על אודות כנפאני שהתפרסמה באנגלית ובערבית.
תוך שהוא מגולל את סיפור חייו הפרטי של כנפאני מיפו דרך עכו ועד דמשק, ומִכּתיבה ספרותית ועיתונאית ועד חברות בוועד המרכזי של ארגון הטרור "החזית העממית לשחרור פלשתין", משרטט רובינשטיין גם את קווי המתאר של האומה הפלשתינית כולה ומציג מעין תצלום רנטגן של התפתחותה, מאווייה ושאיפותיה.
הביוגרפיה האישית של כנפאני - רוויה בשנאה, שאיפה לנקמה וביטויים של אלימות, ומודרכת על ידי שלילה מוחלטת של זכויות העם היהודי לפיסת אדמה משל עצמו - מסבירה מצוין את המבוי הסתום ביחסים בין ישראל לפלשתינים. תפישת "הכל או לא כלום" וחוסר היכולת להתפשר, שעוברת כחוט השני בכתיבתו של כנפאני, באה לידי ביטוי בחיי החברה הפלשתינית גם שנים רבות אחרי מותו. צוואתו של הסופר, גם כיום, עדיין חיה ונושמת, ומי שקורא את כנפאני, מבין היטב את הפלשתינים.
סמל הפליטות
רסאן כנפאני נולד בעכו בשנת 1936, עשרה ימים לפני שפרץ המרד הערבי נגד הבריטים (מאורעות 1939-1936). השם המקורי של המשפחה היה אל־עאשק, אבל אחד מאבות המשפחה עסק בייצור ממתקים ובהם הכנאפה, וכך, לפי הסיפור בעכו, נהפך הכינוי "כנפאני" לשם המשפחה. המשפחה עברה להתגורר ביפו, ושם בילה רסאן את רוב ימי ילדותו.
במארס 1948, והוא בן 12, עזבה המשפחה את יפו וחזרה לעכו, לאחר שערביי הארץ החלו בלחימה כדי לסכל את תוכנית החלוקה של האו"ם ואת הקמתה של מדינה יהודית. כחודש לאחר מכן, לאחר נפילתה של חיפה הערבית לידי כוחות היישוב היהודי, הצפינה משפחת כנפאני עוד יותר, וחצתה את הגבול לכיוון לבנון. בצידון הבין אבי המשפחה פאיז כי אין טעם להתעכב בה, ובתחילת יוני 1948 הוביל את משפחתו לעבר דמשק, שם היו לו מכרים מהעבר.
מכאן התנהלו חייו של הנער כנפאני בשלווה יחסית. אביו עורך הדין הצליח אט־אט להשתקם ולאסוף פרוטה לפרוטה, ומדי שנה שיפרה המשפחה את תנאי המגורים שלה בדמשק. רסאן התגלה כתלמיד מצטיין, מוכשר בציור ובספרות. בגיל 17 התחיל ללמד בעצמו בבתי הספר שהקימה סוכנות אונר"א לילדי הפליטים הפלשתינים.
את הפרסום המשמעותי הראשון שלו קיבל כנפאני בשנת 1963, כאשר כתב את הנובלה "גברים בשמש", שיחד עם "השיבה לחיפה" נחשבת לפסגת היצירה שלו. הסיפור מגולל את קורותיהם של שלושה פליטים פלשתינים, שנפגשים בעיר בצרה שבעיראק, בדרכם לחצות את הגבול לעבר כוויית. נסיכויות הנפט במפרץ הפרסי זכו באותה תקופה לעצמאות מבריטניה. הן שיוועו לידיים עובדות, ופלשתינים רבים, מאות אלפים, עשו אליהן את הדרך ממדינות ערב שבהן התגוררו מאז המלחמה ב־1948.
מבריח גבול פלשתיני בשם אבו חיזראן מבטיח לשלושה שיעביר אותם מעיראק לכוויית תמורת תשלום. הוא נפצע במפשעתו במלחמה נגד ישראל ב־1948 ומאבד את אונו המיני. מאז הוא מקדיש את זמנו לעשיית כסף, ונוהג במכלית מים עבור אחד מעשירי כוויית. בעת התרחשות הסיפור, הוא מוביל את המכלית הריקה מבצרה בחזרה לכוויית.
הוא הוגה רעיון להסתיר את שלושת הפלשתינים בתוך המכלית הריקה במעבר הגבול. הבעיה היחידה היא החום הנורא: אי אפשר להיות בתוך המכלית יותר מכמה דקות. פנים המכלית לוהט כמו תנור, ושהייה ממושכת בפנים תוביל למוות ודאי. הרעיון הוא שהשלושה יסתתרו במכלית רק לכמה דקות שבהן יחצה אבו חיזראן את תחנות הגבול.
בתחנת הגבול בצד העיראקי הכל עובד כשורה, אבל בתחנת הגבול של כוויית העניינים מסתבכים. השומרים מקניטים את הנהג, וחולפות דקות ארוכות עד שהם נותנים לו לעבור. אבו חיזראן ממשיך בנסיעה, ומיד כשהוא יכול, הוא בודק את פנים המכלית. מתברר לו כי שלושת הפלשתינים נחנקו למוות. הוא מתלבט היכן לקבור אותם, ולבסוף מניח את גופותיהם ליד המזבלה העירונית. המחשבה שמנקרת בראשו כל הזמן היא: מדוע שלושת הפלשתינים לא דפקו על דפנות המכלית כשהרגישו שהם נחנקים?
"מחיקת 'חרפת 1948'"
במילים האחרונות האלה, שנבחרו גם לשם הספר החדש, ניסח כנפאני מניפסט של דור שלם. המבריח המושחת הוא ההנהגה המסורתית הכושלת, וחציית הגבול לכוויית היא הניסיון לפתוח בחיים חדשים הרחק מזירת ההתרחשויות בארץ ישראל. המסר הוא ברור: החיים היחידים שראוי לחיות אותם הם חיי המאבק במדינת ישראל, שבאותה תקופה אפילו לא שלטה ביהודה ושומרון ובחבל עזה. כנפאני למעשה אמר לפלשתינים, "אל תשבו בשקט, ואל תנסו לחפש כסף". מי שרוצה לחיות בשקט וברווחה, ימצא את עצמו במזבלה של כוויית.
המאבק בישראל, מבחינתו של כנפאני, בכל גבול שהוא, היה מאבק לחיים ולמוות. הוא התנגד באופן תקיף לכל משא ומתן עימה. את תקוותיו לחיסולה של ישראל ביטא בבוקר 5 ביוני 1967, יומה הראשון של מלחמת ששת הימים, כאשר כתב בעיתון לבנוני: "בואו ונהרוס אותם". בשנים האלה התגורר בביירות וכתב שם בכמה עיתונים. הוא נהפך לכוכב בינלאומי בעולם הערבי, ואף זכה לאזרחות לבנונית, בניגוד לפליטים פלשתינים אחרים.
פלשתינים רבים נשאו אליו עיניים, כמי שהביע עבורם במילים את שאיפותיהם וחלומותיהם, ובראשן הכוונה לכבוש בכוח את ארץ ישראל מידי היהודים. הוא הסביר להם שהם חייבים להקדיש את כל האנרגיות שלהם למטרה אחת בלבד: מחיקת "החרפה של 1948". התבוסה במלחמת ששת הימים היממה אותו, ולאחריה הצטרף לארגון הטרור של ג'ורג' חבש, שאותו הכיר בדמשק שנים רבות קודם לכן. זה היה הארגון שהביא לעולם את שיטת הפעולה של חטיפת מטוסים, החזקת נוסעים כבני ערובה וירי לעבר אזרחים בנמלי תעופה.
כנפאני ייסד וערך את ביטאונה של "החזית העממית", "אל־הדף", והתמנה לדובר הארגון. משם המשיך להטיף במרץ נגד קיומה של מדינת ישראל ובעד הלחימה האלימה בה. חבש וכנפאני ראו עצמם חלק מגל של "תנועות שחרור" עולמיות, החל מהמאבק לעצמאות אלג'יריה, דרך ההתנגדות למלחמה בווייטנאם, ועד שותפות גורל עם ארגונים אלימים כמו מחתרת באדר־מיינהוף הגרמנית ו"הצבא האדום היפני". כל אלה, כמובן, היו "לוחמי חירות", אך בשום שלב לא עלה בדעתם שגם לעם היהודי מגיעה אותה זכות לחירות.
הפעולה הבולטת ביותר של "החזית העממית" בשנים אלה היא הטבח בנמל התעופה לוד, שבו נרצחו 24 אזרחים (שמונה ישראלים ו־16 צליינים מפורטו־ריקו). שלושה מחבלים יפנים מארגון "הצבא האדום" המתינו באולם הנוסעים הנכנסים למזוודותיהם, וכשאלה הגיעו, שלפו מתוכן רובים ורימוני יד, והחלו לירות לכל עבר. בשבועיים שלאחר הטבח התמלאו הגיליונות של "אל־הדף" בכותרות חגיגיות ובביטויים הרואיים שפיארו את מבצעי הפיגוע. עורך העיתון ודובר הארגון, כנפאני, התייצב מאחורי הפעולה במאת האחוזים. כחודש וחצי לאחר מכן מצא את מותו בפיצוץ רכב בביירות, שאף אחד מעולם לא קיבל על עצמו את האחריות לו.
הפתרון לסכסוך
הביוגרפיה של כנפאני היא לא רק מפת דרכים למצב הפלשתיני כיום, אלא גם מראה עצובה ומייאשת של השמאל הישראלי, שרובינשטיין מעיד על עצמו כי הוא חלק ממנו. למרות הכוונות הטובות, הספר משקף גישה פוליטית רווחת כיום בשמאל, שבשם הניסיון "להבין" ו"להכיל" את האחר, מכשילה ומרחיקה כל אפשרות של שלום, דווקא בגלל הקבלה של הנרטיב הפלשתיני ללא עוררין, וחוסר המוכנות להעמיד מולו סימני שאלה או לאתגר אותו. במקום להגיד את הדברים כמות שהם, שכנפאני הוא בדיוק מסוג האינטלקטואלים שהביאו לכך שהפלשתינים יקדישו את כל המשאבים שלהם למלחמה בישראל, הספר הולך סחור־סחור ומביע כלפיו לא מעט אמפתיה וסימפטיה. לפעמים אפילו מורגשת מידה של הערצה.
דוגמאות מהספר לעמדה הזאת יש למכביר. כמעט בכל עמוד בו נשקפת תפישת העולם של הפלשתינים, שלפיה הם העם האומלל ומוכה האסונות ביותר בהיסטוריה. תבוסתם במלחמה ב־1948 והפיכת חלק מהם לפליטים מוצגת כאירוע ייחודי בקורות האנושות, אף שגם בשנות ה־40 של המאה הקודמת וגם לאחר מכן, התרחשו מלחמות גדולות הרבה יותר, עם מספר גדול הרבה יותר של פליטים, ורק הפלשתינים נותרו באובססיית השיבה שלהם ובתיאורי גן העדן שלכאורה חיו בו עד שבאו היהודים. מעבר של 10 קילומטרים, מנתניה לטול־כרם או ממג'דל (אשקלון) לעזה, מתואר כנדידת עמים שלא נודעה כדוגמתה.
רק באוגוסט האחרון צוינו 75 שנה לעצמאותה של הודו, אירוע שגבה את חייהם של מיליונים רבים. לפי ההערכות, יותר מ־10 מיליון פליטים נאלצו לעזוב את בתיהם, כאשר הינדים נמלטו מפקיסטן ומוסלמים ברחו מהודו. התיאורים מהתקופה מסמרי שיער: רכבות עמוסות גופות חצו את הגבול בין שתי המדינות. ובכל זאת, אין כיום פליטים הודים או פקיסטנים, ואף אחד לא חשב להקים עבורם סוכנות פליטים מיוחדת במימון של מיליארדי דולרים, כפי שנעשה עם אונר"א. הספר לא בוחן את השאלה מדוע דמם של הפלשתינים נחשב סמוק יותר מזה של כל אדם אחר בעולם, או את מידת הנזק של הגישה הזאת לסיכויים להגיע אי פעם לשלום.
סבל פלשתיני, במידה שיש כזה, מוצג בספר בשיא האמפתיה. כחלק מתיאור הקשיים שבהם נתקלו הפליטים הפלשתינים מייד לאחר המלחמה ב־1948 מובא סיפורו של אבו איאד, לימים אחד מראשי הפתח, שנאלץ - שומו שמיים - לעבוד כמלצר בבית קפה בדמשק כדי לעזור בפרנסת המשפחה. הדבר נחשב לפחיתות כבוד, משום שמוצא המשפחה היה מכובד לפני המלחמה. לאחר זמן מה, מחליט אבו איאד לקפוץ מחלון הבית, אולי בניסיון התאבדות, ואולי רק כאות מצוקה בשל תחושות ההשפלה שעבודה כמלצר ממיטה עליו.
סבל יהודי, לעומת זאת, מצוין כלאחר יד ובזלזול. טילי הסקאד שנחתו על ישראל במלחמת המפרץ הראשונה ב־1991 היו בעיקר "רעש גדול וקול פיצוצים". איומי גמאל עבד אל־נאסר לפני מלחמת ששת הימים היו "איומי סרק". תחושות האיום הקיומי שליוו את מדינת ישראל במלחמת יום הכיפורים אפילו לא מוזכרות.
הפלשתינים בספר הם פסיביים, "חסרי אונים", "אומללים", "מושפלים", חיים "חיי עוני ומצוקה". אין להם יכולת בחירה והם מוטלים מצד לצד לפי גחמות של מנהיגים או של מאורעות גדולים מהם. אבל זה תיאור לא נכון של המציאות: הפלשתינים היו מהרגע הראשון שחקנים פוליטיים בעלי יכולת חשיבה והכרעה. הם בחרו להילחם בישראל ולא לקבל את תוכנית החלוקה. הם בחרו לסרב להצעות ישראל לפיצויים מייד לאחר המלחמה ב־1948, אם הדבר היה כרוך בהסכמתם להכיר במדינת ישראל. הם בחרו - במודע! - שלא להשתקם, ולהמשיך לחיות במחנות פליטים, והם ממשיכים עד היום להתעקש על כך שישראל תכיר בזכותם להשתקע בישראל כתנאי להסכם שלום (מה שמכונה "זכות השיבה").
התעלמות מיכולתם של הפלשתינים לשלוט בגורלם לא רק מגמדת אותם ומציגה אותם באור נלעג, תופעה שמזכירה את הכתיבה ה"אוריינטליסטית" שנגדה יצא אדוארד סעיד, אלא גם מונעת כל יכולת לחולל שינוי בעתיד. הסכסוך הישראלי-פלשתיני נובע בדיוק מהאידיאולוגיה שלה הטיף כנפאני, של אי הכרה במדינת ישראל בכל מחיר. רק שינוי מודע ומכוון של הפלשתינים בגישה הזאת יכול להביא לפתרון הסכסוך, ושלילת היכולת של הפלשתינים לבחור את עתידם גוזרת על כולנו את המשך הסכסוך לנצח.
מה שמביא אותנו בסופו של דבר לכותרת הספר, "מדוע לא דפקתם על דפנות המכלית?". הבעיה של הפלשתינים היא לא שהם לא דפקו על דופנות המכלית - הם משמיעים את קולם בכל הזדמנות שניתנת להם. הבעיה שלהם היא גם לא שהעולם הערבי או הקהילה הבינלאומית מתעלמים מהם. ההפך הוא הנכון: "העניין הפלשתיני" זוכה לתשומת לב עולמית. הגיע הזמן לעודד קולות אחרים בחברה הפלשתינית, שונים מכנפאני, שיובילו אותה לקבלה אמיתית של שכניהם היהודים ושל זכותם לחיות כבני חורין בארצם.