יורם עשת לא חושב שהוא גיבור. על פציעתו הקשה במלחמת יום הכיפורים, שממנה יצא רק בנס, הוא אומר שהיא קרתה "סתם".
על סיפור שיקומו, לעומת זאת, יהיה קשה לומר את אותם הדברים: עשת היה מהפצועים הקשים ביותר של מלחמת יום הכיפורים, והסיכוי שיישאר בחיים היה קלוש: לאחר המלחמה הוא לא ראה, היה משותק בצד שמאל ולא הצליח לקרוא או לכתוב. הוא התגבר על כל אלה, והפך לפרופסור בעל שם לגיאולוגיה ולמומחה לתוכניות למידה. "לא הייתי מגיע לכל זה ללא הפציעה. היא עשתה אותי לאדם שלם יותר", הוא אומר.
עשת נולד בקיבוץ אורים וסיים תיכון ברחובות. בצבא הוא שירת בנח"ל המוצנח, אחרי השחרור חזר לקיבוץ, וכעבור שנה עבר להתגורר ולהדריך בבית הספר שדה חצבה. "המלחמה פגשה אותי בגיל 23, עם ילד שהוא כמעט בן שנתיים, גר בסוף העולם, בקיבוץ, עם קבוצה קטנה של 10 אנשים".
ביום הכיפורים של 1973 הוא היה בראס בורקה, עם כל הצוות של בית הספר. "בדרך חזרה גילינו שפרצה מלחמה. לא ידענו כלום. לא היתה לי סבלנות. רציתי להיות גם אני גיבור גדול, אז תפסתי טרמפ עם חבר שעלה צפונה והגעתי איתו לסירקין, לבסיס של היחידה שלי, חטיבת הצנחנים 55.
"היינו שם יומיים־שלושה, ואז הורידו אותנו דרומה. ג'יעג'ענו כמה ימים בחולות, ובסוף הגענו לרפידים, הצטיידנו ועלינו על זחל"מים. הייתי בפלוגה ב' של גדוד 28, שהובילה את הטור שהיה בראש הצליחה. השתלטנו על החצר, אני הייתי על הסוללה כל הלילה, שהיתה תחת הפגזה מטורפת. בבוקר ירדנו לסירות שלנו".
בבוקר 15 באוקטובר חצה הכוח של עשת את התעלה. צה"ל ניסה אז לחבר את התמסחים - הדוברות שנועדו לאפשר לטנקים לחצות את התעלה - והוא זוכר "מחזה סוריאליסטי, כי הם לא הצליחו להתחבר". לימים, כשלמד גיאולוגיה, נשאל מהיכן זורמים המים בתעלת סואץ - מהים התיכון לים סוף או להפך. הוא ענה בקלות (מהים התיכון דרומה), זכר לאותו מאמץ צה"לי להתגבר על הזרמים ולאפשר לטנקים לחצות את התעלה.
"ירדנו לסירות, עברנו לצד השני והתחלנו לנוע צפונה, עד שהגענו לאחת הרמפות. אני קורא לה זי"ן סגול, אבל יש כאלה שטוענים שזה אל"ף אדום". בספרו הוא מספר כי למד אז שהוא משתייך לכוח קומנדו. "שמענו בטרנזיסטור שכוחות קומנדו ישראליים מצויים מעבר לתעלה. שמחנו שהקומנדו הזה שם כדי לעזור לנו, עד שלאט־לאט הבנו שהקומנדו הזה הוא אנחנו. אגב, כך גם הסגירו את העובדה שאנחנו שם - בשביל להרגיע את העורף בארץ".
יומיים הם היו שם, בלי אספקה, כמעט בלי אוכל ותחמושת. "צלחנו עם מה שהיה. אנשים התחמשו בנשק ובתחמושת מצרית. אכלנו בוטנים". בינתיים הם המשיכו לאחוז בשטחים שתפסו, בהמתנה לכוחות נוספים שיצלחו. "הגענו לשפת תעלת המים המתוקים לפוצץ שם גשרים בשביל למנוע את בריחת הצבא המצרי, ומצאנו את עצמנו בלב המערך העורפי של המצרים. מכל פינה ירו עלינו.
"ב־18 באוקטובר, בבוקר שמחת תורה, נפל פגז שלא שמעתי אותו. הייתי בתוך שוחה, והוא פגע בכל מה שבלט ממנה. הוא ריסק לי את יד שמאל, פגע לי בגב, במוח. לפי התיאורים עפתי החוצה".
הרופא שלא ויתר
מי שטיפל בו היה הרופא הגדודי, ד"ר אברהם אלירז. "הייתי בלי הכרה. כולם צעקו לו לעזוב אותי, כי אני מת כבר. היד השמאלית שלי היתה מרוסקת לגמרי. היה לי רסיס גדול בריאה, וכל המוח שלי היה פתוח, עם חלקים ממנו בחוץ. כעסו עליו שהוא מבזבז את מעט האינפוזיות שנשארו על אדם מת. זה מנוגד לקוד האתי של הרופא, אבל הוא המשיך. כששאלתי אותו אחרי הרבה שנים למה הוא עשה את זה, הוא ענה לי 'כי השתוללת כל הזמן. לא היה לך כמעט לחץ דם ולא היה לך דופק, אבל היתה בך ויטאליות שמנוגדת לסימפטומים. התנהגת בצורה חיה, ולא יכולתי לעזוב אותך למות. אני עובד היום עם הרבה צוותים רפואיים ואומר להם ש'הרופא הזה בזבז את מה שהיה לו על אדם מת, אבל הוא השאיר אותי בחיים. תראו כמה שאתם לא יודעים, וכמה חשוב לעיתים לשבור את הכללים'".
מאמצי ההצלה של עשת תועדו בתמונות, שהגיעו אליו שנים אחרי המלחמה. "אמא שלי עבדה בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, והגיעה לרופא מבית החולים קפלן. היא היתה רכלנית כזאת, והרופא סיפר לה שבצבא הוא היה בצנחנים, אז היא אמרה שגם הבן שלה היה בצנחנים. הם התחילו לדבר, והיא סיפרה איפה שירתי ואיך נפצעתי, ואז הוא נהיה חיוור ואמר לה 'חכי רגע', ואחרי כמה דקות יצא עם חבילת תמונות שצילם שם קצין בשם עמרם חורב שהיה בתאג"ד, והעביר לו אותן כדי שימסור אותן לאמא של המת".
לאחר שמצבו של עשת יוצב, הוא הובל במסע אלונקות אגרסיבי עד למוצב הקרוב, משם בקומנדקר עד לשפת התעלה, ואז עוד חמישה קילומטרים עד מחוץ לטווח הטילים למסוק שהטיס אותו לשדה התעופה רפידים, וממנו במטוס לבית החולים איכילוב בתל אביב. "זה לקח בערך 12 שעות, מרגע הפציעה ועד שהגעתי לבית החולים".
כשהתעורר בבית החולים, כעבור יומיים, היה עשת משוכנע שהוא שבוי. "הייתי קשור למיטה, צמא נורא, ולא ראיתי כלום. כי מה עושים לשבוי? מכסים לו את העיניים, קושרים אותו ולא נותנים לו לשתות. אז התחלתי לדבר את המעט ערבית שידעתי, כדי שלא ירביצו לי. מי שגילה לי שאני לא שבוי היה חוקר שבויים, שהגיע לבית החולים. הוא התחיל לשאול אותי על חללים, על פצועים, דברים כאלה, ואני הייתי משוכנע שהוא חוקר מצרי, עד שהוא הבין מה אני חושב והסביר לי שאני טועה".
בהתחלה הוא לא ראה כלום. עד היום הוא לא רואה לצדדים בגלל הפגיעה המוחית שספג, אבל אז הוא היה משוכנע שהוא עיוור. כעבור כמה ימים הוא התחיל להגיב לגירויי אור, וחזר לראות בהדרגה. הוא משוכנע שהעיוורון הזמני נבע מחוויה טראומטית, של מישהו שיודע שהוא הולך למות. בספרו הוא מתאר מכתב פרידה שכתב לרעייתו נגה. "עלינו על הזחל"מים, עומדים לקראת העלייה לכביש, ואז עלו חבר'ה דתיים מהרבנות הצבאית ורשמו שמות. ואני שאלתי אחד מהם בתמימות בשביל מה השמות, והוא ענה 'כדי שיהיה למי להודיע'. אז כתבתי לנגה מכתב פרידה ונתתי אותו לאחד החיילים. הוא הגיע לחצבה ב־18 באוקטובר, ביום שנפצעתי".
איך היא גילתה שנפצעת?
"באותו יום היא נסעה לבקר את ההורים שלי ברחובות. היא הגיעה, והם לא היו בבית. ההורים שלי, אין אצלם כזה דבר - קובעים איתם 12, זה 12. ואז השכנה יוצאת ואומרת לה שבאו מקצין העיר. נגה שואלת אם זה הקטן או הגדול, כי אח שלי היה ברמת הגולן, והשכנה עונה שזה הגדול, כלומר אני. אז נגה רצה לקצין העיר רחובות, ששלח אותה לאיכילוב, וכשהיא מגיעה היא אומרת לעצמה שרק לא יתברר שנפצעתי בראש. לא נוירוכירורגיה. וכשהיא מגיעה לשם, שלחו אותה לנוירוכירורגיה. כל מה שהיא חששה ממנו קרה. היא אמרה לי לפני כמה שנים שהיה לה ברור שאני אמות במלחמה. שאלתי למה, והיא ענתה 'כי אתה תמיד קופץ בראש'. הייתי שוויצר כזה, שש אלי קרב".
ללמוד הכל מהתחלה
הוא היה חודשיים בבית חולים, ותקופה דומה בשיקום בהדסה עין כרם בירושלים. פרט לפגיעה הפיזית, הוא איבד את היכולת לקרוא ולכתוב. "זיהיתי את האותיות, אבל לא ראיתי מילים. ראיתי ספרות, אבל לא ראיתי מספרים. באה אלי המרפאה בעיסוק ושמה לפניי ציור כזה, שאתה צריך לחבר את הספרות ויוצא סוס, ואני לא מצליח לעשות את זה - וזכרתי שפעם ידעתי, שזה קל".
את האגרוף האמיתי בבטן הוא קיבל כאשר אשתו הגיעה כדי שיבחר קורסים שילמד באוניברסיטה. לפני שנפצע, תכנן עשת ללמוד גיאולוגיה, וכשהחל את תהליך השיקום רצה לחזור לתוכניתו המקורית. "נגה אמרה לי שאני צריך לבחור את הטרימסטרים - קיץ, חורף - ואני לא מבין בכלל את סדר העונות. זה מבהיל. המרפאה בעיסוק לקחה פעם דף, חתכה באלכסון לשני חלקים, וביקשה ממני לחבר אותו בחזרה. ולא הצלחתי. נגה עמדה מאחוריי, וסיפרה שרצתה לקפוץ מהחלון בחדר מהפחד שנהיה לה בן זוג מפגר".
המומחים לא נתנו לו אז סיכוי ממשי להצליח בתוכניותיו. "כשהתחלתי ללמוד לתואר ראשון, הרופא של משרד הביטחון אמר שאם אצליח ללמוד יצמחו לו שערות על כף היד. אין לי תובנות על זה, רק למדתי עד כמה מעט הרופאים באמת יודעים. אגב, לפני 20 שנה השתתפתי במשך חצי שנה במחקר על מוח באוניברסיטת ברמינגהם. בדקו שם כל מיני סוגים של תפקודים מוחיים, וכששלחו את המאמר לפרסום הם צירפו אליו סי.טי שלי ואת תיאור הפציינט. המאמר נדחה על ידי כתב העת בטענה שאדם עם סי.טי כזה - שחלק גדול מאוד מהאונה הימנית שלו במוח לא קיים - לא יכול להיות פרופסור באוניברסיטה. בסוף הוכחנו להם שזה נכון, והמאמר פורסם".
הוא למד לכתוב מחדש, כמו בכיתה א'. אותו אחרי אות, מצייר את האותיות במחברת. "זה תהליך מתסכל של עבודה שחורה, סיזיפית. המזל היה שאני אדם אובססיבי. זה יתרון במצב כזה. כשנשברת לך היד ושמים לך אותה בגבס, אתה יכול להירגע. ייקח קצת זמן, אבל השבר יתאחה. פגיעה במוח זה הדבר הכי גרוע שאפשר להגיד לאדם, כי לא ברור מה יהיה".
כשהיה בשיקום, התחיל עשת ללמוד באוניברסיטה. "התחיל לבוא אלי לשיקום פרופ' כתריאל בארי, שהיה מלמד את הגיאולוגים מתמטיקה. הייתי רשום לגיאולוגיה, ואחרי כל שיעור הוא היה בא אלי כדי ללמד אותי את מה שהוא לימד אותם. לאט־לאט הוא גילה שאני לא מסוגל לעשות כלום. לא יכולתי לעשות אפילו תרגילי חיבור וחיסור בסיסיים, וזה אחרי שחמש שנים קודם סיימתי מגמה ריאלית בתיכון. בארי עשה את מה שאף רופא בבית חולים לא העז לעשות: הוא אמר לי את האמת, שהוא לא חושב שאעמוד בזה. שזאת מתמטיקה ברמה גבוהה, ולא אצליח בה".
הוא עזב את לימודי הגיאולוגיה ועבר לארכיאולוגיה. אחרי ארבע שנים סיים תואר ראשון (עם הפסקה באמצע לטובת תעודת הוראה). הלימודים היו כמובן אירוע מורכב עבורו. "לא הייתי מסוגל לכתוב. הייתי יושב בשיעור, אבל לא הייתי מספיק לצייר את האותיות. כנכה, אתה חייב כל הזמן למצוא פתרונות יצירתיים. לי היתה ציפי, סטודנטית דתייה שלמדה איתי. הייתי מביא לה דפי פוליו עם נייר קופי, שהיא היתה שמה מתחת לרישומים שלה, וכך בסוף כל הרצאה היה לי את הסיכום של ציפי. הייתי הולך הביתה, ומסכם במילים שלי את הסיכום של ציפי. זה היה לוקח לי שעות".
את הבחינות עשה בעל פה. "יש לזה יתרונות וחסרונות: מצד אחד אתה לא יכול לתחמן; מצד שני נוצרת איזושהי אינטימיות עם המרצה". כשסיים את התואר הראשון עבד שלוש שנים כעוזר הוראה באוניברסיטת בן־גוריון, ואז החליט שוב לנסות ללמוד גיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. "הם עשו לי תוכנית של השלמות, ותוך שנתיים סיימתי את התואר השני. באמצע המדריך שלי עזב את הארץ, אז נאלצתי לנסוע לארה"ב ולכתוב את זה שם".
חמישה עמודים ביום
הוא למד וכתב במכון הגיאולוגי האמריקני ברסטון, וירג'יניה. אחרי שסיים את עבודת המאסטר שלו (באנגלית), הוא הוזמן לעשות דוקטורט באוניברסיטת ניו יורק. "ישב שם פרופ' דן חביב, יהודי מיליטינטי ימני, שמאוד התרשם מזה שהייתי חייל אצל ג'נרל שרון, כפי שהוא קרא לו, אבל כשביקשתי להיבחן בעל פה הוא אמר לי את המשפט האלמותי: 'הסטודנטים שלי טובעים וצפים לפי היכולת שלהם ולא לפי התירוצים'".
עשת נבחן בכתב ונכשל, אבל חביב הבין את הבעיה שלו והעניק לו הזדמנות נוספת. הוא עבר את המבחן, ובתוך שלוש שנים השלים את עבודת הדוקטורט שלו על קידוחי נפט בישראל. "זאת עבודת מעבדה, ניתוח של מיקרו־מאובנים וגם גיאו־כימיה של סלעים וקידוחים, והפוטנציאל שלהם ליצירת גז או נפט".
ואיך כתבת, עם כל המגבלות?
"אני מאוד יסודי ומסודר. הייתי כותב בכל יום חמישה עמודים במכונת כתיבה, מביא אותם למנחה שלי, הוא היה עובר עליהם ומחזיר לי עם הערות, והייתי מביא לו במקביל חמישה עמודים נוספים. ככה עבדתי. ברצף, בלי הנחות. לא הפסקתי עד שסיימתי".
כשהשלים את הדוקטורט שלו ב־1987 הוא חזר לארץ והצטרף למכון הגיאולוגי. "חזרתי לארץ עם פחדים שאני לא מספיק טוב. אחד הדברים שפגיעה במוח עושה לך זה שהיא גורמת לתחושה של ירידת ערך עצמי מאוד גדולה. הייתי בטוח שיום אחד יגלו שאני לא שווה ויפטרו אותי מהעבודה. הבעיה עם פציעה כמו שלי זה שאין לך תחושה שאתה נכה. זאת תודעה של נכה מזויף. בראש ההיררכיה של הנכים נמצאים קטועי הגפיים שיש להם סימנים ברורים, ובתחתית נמצאים פגועי הנפש ופגועי הראש, אלה שאיבדו את היכולת האנושית שלהם. הרגשתי שאני מרמה את המערכת. לקח לי יותר מ־20 שנה לפנות לוועדות רפואיות כדי לתקן סעיפים שהיו חסרים".
היות שחשש שיפטרו אותו, הוא החליט לעבוד בכמה מקומות. "לפזר את הביצים בכמה סלים", כמו שהוא מגדיר זאת. הוא עבד בחצי משרה במכון הגיאולוגי, ובעוד חצי משרה באוניברסיטה הפתוחה, שאותה הוא נאלץ לעזוב אחרי זמן קצר. במקום זאת הוא מצא עבודה בחברת מחשבים, כאחראי לפיתוח מדעי של סביבות למידה לילדים. "הייתי המדען של החברה. לא בתכנות, בחשיבה מדעית. היינו מפתחים סימולטורים של לימוד מזג אוויר, גיאולוגיה ופיזיקה".
הוא עבד בחברה הזאת יותר מעשר שנים, ובמקביל התקדם במכון הגיאולוגי לדרגת פרופסור חבר. כשהיא נסגרה, עבר למכללת תל־חי, שם פיתח סביבות למידה ממוחשבות, וכעבור שבע שנים קיבל הצעה להקים מכון מחקר באוניברסיטה הפתוחה, שחוקר טכנולוגיות למידה. "זה מכון שחוקר את השאלות הגדולות של אינטראקציה של בני אדם עם מכונה. יש תחומים שאפשר לקרוא באופן דיגיטלי, כמו עיתון, אבל אם צריך ללמוד על פוטוסינתזה - כדאי שזה יהיה מודפס. אני עוסק במחקרים בתחומים האלה, בשאלות של אינטראקציה אנושית בסביבות של זום ושל הונאות בעולמות הדיגיטליים".
ומה עם פנסיה?
"אני עדיין פעיל מחקרית, ומשמש פרופסור חבר באוניברסיטה הפתוחה. עד לפני חצי שנה גם ניהלתי שם את המכון שהקמתי, ואני בצוות שמוביל שם את תוכנית הדוקטורט החדשה. אני תמיד אומר לעצמי שלפני 50 שנה איבדתי את היכולת לקרוא ולכתוב, והיום מבקשים ממני להישאר עוד קצת".
בחזרה למצרים
הוא בן 72, נשוי לנגה, אהבת נעוריו. כשהתחתנו, אימצו שניהם את שם המשפחה "עשת". בספר שכתב על פציעתו, "אדם הולך הביתה", החליט לצרף לשם עשת את שם משפחתו המקורי, אלקלעי. לו ולנגה יש שני בנים - ארבל שנולד לפני המלחמה ושאול שנולד אחריה - ושני נכדים. הבכור מתגורר באמסטרדם ועובד כעיתונאי, והצעיר מתגורר בתל אביב והוא מוזיקאי.
מחברותיו של עשת:
עשת לא נוהג בגלל הפציעה והנכות. הוא מתקש בהליכה ונעזר במקל. "הנכות מחריפה עם השנים", הוא אומר. "היום אם אני הולך 100 מטר, אני צריך לעצור ולנוח קצת. השיתוק בצד שמאל נעשה יותר חמור. הרגל מאוד עייפה. אני נוטה יותר ליפול. ב־2003 עברתי קיבוע של הגב התחתון, שהפך אותי לראשונה בעיניי לנכה. עד אז אמרתי שאני יכול לעשות הכל".
אמרת שהפציעה היתה "סתם".
"כן, אבל הפכתי את הסתם הזה לזהב טהור בשבילי. הנכות הפכה אותי לאדם חם ורגיש יותר. לפניה הייתי הגבר־גבר הישראלי, ואחריה למדתי את המגבלות שלי ולהתמודד איתן. שנה אחרי הפציעה כבר הדרכתי טיולים של ילדים. 11 קילומטר של הליכה. הגעתי למכון הגיאולוגי. אני לא אוהב להשתמש במושג כמו 'כיבוש', אבל הייתי איפה שרציתי".
הוא ממקם את עצמו פוליטית בשמאל; "הציוני", הוא מדגיש, ומבהיר שהפציעה לא מעניקה לו זכות לבקר יותר מאחרים. "לדעה שלי אין יותר משקל בענייני השטחים, למשל. אבל אני כן חושב שיש לה משקל בענייני שכול או נכות. ואחד הדברים שמעציבים אותי הוא הזיכרון הקצר של בני האדם. כשאני שומע את מירי רגב אומרת 'אז שתהיה מלחמה', אני תוהה אם היא יודעת מה היא בכלל אומרת. זה לא שאני פציפיסט. אני אדם די לוחמני מטבעי. אבל אני מצטמרר מהרצון של רבים שיהיה כאן כאוס כדי להשליט בחסותו אג'נדות חדשות. אני ראיתי איך מלחמת גוג ומגוג נראית, ואני ממש לא רוצה לראות אותה שוב. ואני מנסה להתרחק מאנשים שרוצים בה מתוך מחשבה שהיא תביא גאולה".
למצרים הוא חזר שנים רבות אחרי הפציעה, בסיוע מצרי שפגש בסיני והתברר שהוא מתגורר סמוך לאזור שבו נפצע. "במשך שנים ניסיתי להגיע באמצעות הצבא המצרי, אבל הם אפילו לא ענו לי. בסוף התקשרתי למצרי הזה, לקחתי אוטובוס והגעתי לשם. במשך שלושה ימים הסתובבנו בניסיון למצוא את המקום שנפצעתי בו. חוויה סוריאליסטית".
ומצאת?
"מצאנו ולא מצאנו. זה סבך של מטעים, שדות חקלאיים. הגענו למקום שבו נחתנו עם הסירות, ומשם התחלנו ללכת. ואני ידעתי את הדרך - דרך עפר שהולכת לכיוון תעלת המים המתוקים, זכרתי את המסגד, את הגשרון. זאת היתה חוויה מטורפת. הכל היה כמו שזכרתי. ואז יצאו פתאום כפריים, והוא נהיה חיוור ואמר לי שאנחנו צריכים להסתלק מהר, ועזבנו".
בספר שלך אתה אתה מזכיר חייל שרוף שראית בסיני בדרך לתעלה, וסיפרת שהוא ליווה אותך במשך שנים ארוכות.
"כן. היו לי רגשות אשמה שלא עצרנו, שלא טיפלנו בו. באיכילוב אימצתי חייל שרוף והייתי בא לטפל בו. היתה בי מעין אשמה שאני ניצלתי והוא לא. התנתקתי ממנו באמצעות צחוק. למדתי לצחוק ממנו, ובדרך הזאת גם לחמול עליו".
אתה גיבור?
"לא. אין לי את התכונה הזאת. הייתי שוויצר גדול. בסדיר עליתי על מוקש במרדפים. פעם באמצע אימון רימון לא התפוצץ, אז נכנסתי למערה, הוצאתי אותו בעדינות וזרקתי אותו. אבל במלחמה למדתי שאני לא גיבור. היתה לי הזדמנות למות מות גיבורים, והעדפתי לחיות. אני גיבור של החיים, לא של מתים. גדלתי בעולם שבו חינכו אותנו שעדיף למות מאשר לחיות, אבל למדתי להודות בזה שאני מעדיף לחיות מאשר למות".