תושבי הצפון התרגלו לשקט ולירוק, אבל עדיין מרגישים פריפריה

הפלאפל של עמר הוא מוסד בקריית שמונה. נפתח ב־1958, בצריף קטן לא רחוק מהתחנה המרכזית, וכעבור כמה שנים עבר למקומו הנוכחי, לשם מגיעים כולם: עובדים קשי יום, קיבוצניקים וסטודנטים, תיירים, וכמובן כל מי שאוהב פלאפל טוב. שמעון עמר, הבן של המייסד, עובד כאן מאז השתחרר מהצבא לפני 40 שנה. באחרונה השתחרר בנו הצעיר, נדב, והתחיל לעבוד איתו. בגלל המחסור בידיים עובדות הביא נדב שני חברים ששירתו איתו בצבא, שיעבדו גם הם. "אנשים לא רוצים לעבוד", מספר שמעון, "אני לא יודע לאן כל העובדים נעלמו מאז הקורונה".

הוא נולד בקריית שמונה ומתגורר בה כל חייו. הפלאפל הוא מרכז עולמו, פרנסתו והפרסום שלו. בסיבוב הבחירות הראשון התחרו הפוליטיקאים על "זמן עמר". נתניהו הגיע אליו, וגנץ, ואחריהם כל היתר. עמר והפלאפל בקריית שמונה היו הברומטר: מדד רגעי של עממיות ופופולריות.

קריית שמונה היא עיר ליכודית. בבחירות האחרונות קיבל כאן הליכוד 51.4 אחוז מהקולות. ש"ס קיבלה 9.4 אחוז, ישראל ביתנו 8.8 אחוז, וימינה ותקווה חדשה 5.5 אחוז כל אחת. יש עתיד (5.1 אחוז) וכחול לבן (3.8 אחוז) השתרכו מאחור. "זה לא ישתנה עכשיו", אומר עמר, "הקריה ימנית. נתניהו, והרבה בן גביר. שומעים את זה אצל החבר'ה הצעירים. זאת תופעה".

ביקשנו ממנו להסביר לנו את שליטת הימין בעיר. הוא ענה שזה עניין מסורתי. שלא משנה מה יקרה, כך זה יהיה. "ממשלת רבין השקיעה פה בלי סוף. יוסי שריד עבר לגור בצפון והיה כאן בן בית. שמעון פרס נלחם בשביל האנשים פה, וכשהגיע זרקו עליו עגבניות. לך תבין".

הוא אומר שהמצב הכלכלי פחות טוב מכפי שמבינים. הפלאפל הוא אינדיקציה טובה לכך. משפחות מגיעות לאכול כאן, כי זה זול. מנה אצלו עולה 20 שקלים. התחייב שלא להעלות מחירים בשנה הקרובה. "הכל עלה, גם כל המוצרים שאני קונה, אבל החלטתי לא להעלות. אנשים במצב קשה, אז אנחנו נספוג. זאת מנה עממית. אני לא יכול להפוך אותה ליקרה. היום לאנשים אין כסף לאכול שווארמה. משפחה - זוג הורים עם שני ילדים - משאירים בארוחת שווארמה יותר מ־200 שקל. זה משוגע. פה יעלה להם פחות מ־100".

הוא מסרב להפוך את הפלאפל שלו למסעדה. גם להצעות (כולל של הבן שלו) להוסיף מנות, לשדרג, לגוון - סירב. "אנחנו מוכרים פלאפל. רק פלאפל. לא שווארמה, לא שקשוקה, לא סנדוויץ' עם חביתה. פלאפל. 64 שנים אותו מתכון. טוב לי ככה".

מצטלמים ושוכחים

את הילדים שלו הוא שלח ללמוד. יותר נכון, אשתו שלחה. "השקענו בהם בלי סוף. חינוך, חוגים. הייתי עוזב את העסק כדי לנסוע איתם לטיולים שנתיים. רציתי לתת להם את כל מה שההורים שלי לא יכלו לתת לי".

אשתו, בתיה, מלמדת בבית הספר הממלכתי "המגינים" בעיר. היא למדה בו בעצמה כילדה, היתה בעבר מחנכת וסגנית המנהלת, ונעתרה באחרונה לדחות את יציאתה לפנסיה כדי להמשיך ללמד.

הבת הגדולה שלהם היא סגנית מנהלת בבית ספר בצפון תל אביב, בת נוספת מתגוררת בקריה, והבת השלישית תובעת פלילית במשטרה (ונמצאת עכשיו בקורס קצינים). כולם אקדמאים. נדב, הצעיר, יתחיל בקרוב ללמוד במכללת תל־חי. שמעון מקווה שיישאר לגור קרוב אליו, אף שלא בטוח שזה יקרה. "קשה פה", הוא מודה, "הרבה צעירים עוזבים. הם יישארו רק אם יפתחו פה מקומות עבודה, אם יהיה פה היי־טק".

מבחינה אחת הוא מברך על המצב בצפון - הביטחון כיום טוב בהרבה מזה שהוא זוכר בצעירותו. אז, קריית שמונה היתה יעד תמידי לקטיושות. ילדים גדלו בפחד. כבר הרבה מאוד שנים שזה לא המצב, למעט מלחמת לבנון השנייה, שגם ממנה כבר חלפו 16 שנה. ביום ראשון השבוע, בשעה שנפגשנו, התחלפו אלופי הפיקוד בצפון (אורי גורדין החליף את אמיר ברעם בפיקוד על הגזרה הנפיצה ביותר). "הילדים היום בכלל לא יודעים מה זה מתיחות ביטחונית, אין להם מושג. פעם היו פה מסוקים, קטיושות, הרוגים. היה פחד. השקט הזה מבורך".

הוא מקווה לדלל את מעורבותו בפלאפל (לטובת הבן), ולהשקיע בקליניקה שהוא רוצה לפתוח כדי לגמול אנשים מהימורים. שמעון עצמו היה מכור כבד, שנגמל ב־2009. בשנים האחרונות עשה קורס - 12 הצעדים - שהכשיר אותו כמטפל. חלומו הוא לעזור לאחרים, וגם להגיע לבית ספר ולבתי כלא ולהזהיר מסכנות ההתמכרות להימורים (וגם לסמים, לאלכוהול ולדברים אחרים).

שאלנו אותו אם הבחירות הקרובות ישנו כאן משהו. הוא צחק. הבטחות הוא שמע כבר בשפע. מכולם. הרי אין אפילו אחד מביניהם שלא ביקר אצלו אישית בפלאפל. אבל אחרי שהצטלמו כאן, הם חזרו למרכז - ושכחו מההבטחות. "אני מקווה שיהיה מי שיקדם באמת את הפריפריה, אותנו. אנחנו לא צריכים נדבות. צריך כאן השקעה במקומות עבודה, בחינוך. רק ככה נצליח".

ככה לא בונים עתיד

את דובי אמיתי אנחנו פוגשים ב"לחמק'ה", בית קפה־מאפייה מקסים על הכביש שבין צומת גיבור למעיין ברוך. "המקום הכי טוב בצפון", הוא אומר. הבעלים, נטע גרבר, פתחה את המקום לפני תשע שנים. היא קיבוצניקית במקור (מגבעת חיים), גרה תקופה בכרמיאל, ובשנים האחרונות מתגוררת במעיין ברוך. את בית הקפה היא מנהלת לפי הלו"ז שלה כאמא לשלושה: הוא פתוח רק עד השעה ארבע אחר הצהריים, בשישי עד לצהריים, וסגור בשבתות ובחגים. "צריך לשמור על שפיות", היא אומרת.

קהל הלקוחות הוא מקומי בעיקרו: קיבוצניקים, עירוניים מקריית שמונה, ולא מעט סטודנטים ממכללת תל־חי. בקיץ היו כאן גם הרבה תיירים (ישראלים) שהגיעו לצפון, ושמעו על פינת החמד הזאת. גם אראל מרגלית שמע, וסיכם איתה שתפתח סניף במרכז הפודטק שהוא מקים בקריית שמונה. גם אחרים הציעו, אבל היא לא רוצה להתמכר לעבודה. "יש גם חיים", היא צוחקת.
שאלנו את גרבר על המצב בקיבוץ. היא סיפרה שלפני שלוש שנים עלות שכירת בית עמדה על 4,000-3,500 שקלים לחודש. כיום, המחיר כפול. "אין לאנשים איפה לגור. חברים שלי פונו בהתראה של יומיים. נהיה פה כמו בתל אביב".

אמיתי, חקלאי בן למשפחת חקלאים ממטולה, הוא נשיא התאחדות האיכרים בישראל וגם יו"ר נשיאות המגזר העסקי. בעברו קצין צבא, שמכיר היטב את הממשק הציוני של ביטחון־חקלאות־התיישבות - אבן הראשה של ההיאחזות לאורך כל הגבולות, ובוודאי אלה שבגליל ובגולן. הוא מלא ביקורת על הממשלה, שהורגת לדבריו את החקלאות.

"הרפורמה היא בלוף", הוא אומר, "הורידו מכסים, אבל החקלאים לא קיבלו כלום למרות כל ההבטחות. לא תוספת עובדים, לא תמיכה בעלויות המים, לא שני מיליארד שקלים שהובטחו כתמיכה בחקלאות ולא 600 מיליון שהובטחו למחקר ולפיתוח.שום דבר מכל זה לא קרה. והכי גרוע, אחרי שהורידו לאפס את המכסים על אננס, אוכמניות ועוד כמה דברים - המחיר שלהם לצרכן לא ירד. עבדו על כולנו בעיניים".

אמיתי מספר שהשנה היה יבול מעולה. החורף היה גשום וקר, והעצים הגיבו בהתאם. אבל חלק גדול מהפרי לא נקטף, או נשר ומת. הסיבה: מחסור בידיים עובדות. "יש כיום 30 אלף עובדים זרים בחקלאות, ואנחנו צריכים 50 אלף. ישראלים לא באים לעבוד. לא תמצא חקלאי אחד שימליץ לילדים שלו לבוא לעבוד בשדה, כי השכר נמוך. פעם היו באים צעירים ערבים לעבוד בגליל ובגולן, אבל היום גם הם לא רוצים לעבוד במשכורת של 9,000-8,000 שקלים. הם רוצים יותר".

המחסור בידיים עובדות, מחירי המים ועלויות נוספות משתקפים במחיר לצרכן. למתחרים שלנו באירופה אין אותן המגבלות: הממשלות שם לא נלחמות בהם, אלא עוזרות. בשביל התעסוקה, בשביל התוצרת המקומית, כי כולם הבינו בקורונה שהם יכולים לסמוך רק על עצמם. "רק אצלנו עובדים הפוך".

בל הסיבה המרכזית למחירים המטורפים שאנחנו משלמים, הוא אומר, הם פערי התיווך של הקמעונאים. "יש להם יותר מ־30 אחוז רווח גולמי. בזה הרפורמה לא טיפלה כמובן. הרגו את החקלאות, אבל הקמעונאים - שחלקם גם היבואנים - ממשיכים לעשות הון".

אמיתי מזהיר שבקצב הזה, לא תהיה חקלאות בארץ. "החקלאים בקיבוצים ובמושבים מחזיקים כיום את הגבול מדרום רמת הגולן ועד לראש הנקרה. אם לא תהיה להם פרנסה, הם לא יישארו. גם כך לצעירים אין מה לחפש כאן. אין עבודה בצפון, והם עוזבים למרכז. חצי מטולה היום זה סטודנטים, שעוזבים כשהם גומרים את התואר. ככה לא בונים עתיד. בלי תעסוקה רלוונטית, בלי חינוך, אנשים לא יישארו".

הוא מספר שמכל הדיבורים והתוכניות הממשלתיות על חיזוק הנגב והגליל, לא קרה הרבה. לכן הוא הצטרף ל"מועצת ה־100", שמבקשת להוביל חזון לאומי להקמת מרכזי חיים חדשים בנגב ובגליל. הרעיון הוא שבגליל יתגוררו 4.5 מיליון איש, ובנגב 3.5 מיליון. המשמעות היא תוספת של כמיליון יחידות דיור, ויצירת 1.5 מיליון מקומות עבודה חדשים.

שותפים למיזם הזה - שצופה אל שנת המאה למדינה: מרכז השלטון המקומי ומרכז השלטון האזורי, התאחדות הקבלנים, איגוד ההייטק, התאחדות הסטודנטים ועוד. מי שמסתכלים על היוזמה הזאת מהצד הם משרדי הממשלה, שתקועים בגלל הרצף האינסופי של מערכות בחירות שגורמות להיעדר משילות. "יש פה פוטנציאל עצום, אבל זה לא מעניין את הממשלה", אומר אמיתי. "כסף לא חסר: מהבנקים, מחברות הביטוח, מההייטק, מתורמים בארץ ובחו"ל. כולם רוצים לבוא לנגב והגליל, בשביל ציונות וגם בשביל כלכלה. אבל אין לנו פרטנר בממשלה. ננסה לעשות את זה בלעדיהם".

אמיתי אומר שהצפון זה אזור מפולג שבנוי מנסיכויות - המון עיריות ומועצות, שבמקום להתאחד פועלות כל אחת בנפרד. "לכן שום דבר לא מתקדם, ובירושלים לא ממש מתייחסים אלינו. כל עוד נריב בינינו - בין הערים והקיבוצים והמושבים - ככה זה ייראה". הוא סבור שצריך לקחת דמות דומיננטית אחת (ומציע את בני בן־מובחר, ראש המועצה האזורית מבואות חרמון), ולאפשר לה לאחד ולהוביל את האזור. "רק כך נהיה חזקים. תראו את דימונה, את נתיבות. ראשי ערים מעולים עם כוח הזניקו אותן קדימה. פה אנחנו תקועים".

בבחירות האחרונות קיבלה כחול לבן 19.1 אחוז מהקולות במטולה. יש עתיד קיבלה 17.5, מפלגת העבודה 15.6 אחוז, הליכוד 14.7 אחוז, תקווה חדשה 9.1 אחוז וימינה 7 אחוז.

שאלנו את אמיתי מה יקרה בצפון בבחירות הקרובות. הוא מעריך שמה שהיה הוא שיהיה: הליכוד יישאר חזק בערים, ובקיבוצים ובמושבים יהיה פיצול של הקולות. "יש עתיד היו מאוד חזקים בהתיישבות, אבל הם נחלשו כי הפקירו אותנו בממשלה האחרונה. לגנץ יש פה לא מעט פוטנציאל, אבל רואים שהוא תקוע. כך גם האחרים. אתם תצחקו ממה שאני אומר, אבל היחידים שאפשר לסכם איתם ודברים יקרו, שמבינים עניין, הם החרדים. לכל השאר לא ממש אכפת מאיתנו".

תוכנית החלוקה

את גיורא זלץ אנחנו פוגשים במשרדי המועצה האזורית הגליל העליון, שהוא עומד בראשה. כשקיבל את המועצה, לפני 9 שנים, היו בה 13.5 אלף תושבים; היום 22 אלף. "אנחנו גדלים בקצב ממוצע של 250 משפחות בשנה", הוא אומר. "חצי מהמצטרפים הם חדשים מהמרכז, רבע הם בנים חוזרים, ורבע תושבי חצור או קריית שמונה שבוחרים לעבור לקיבוצים". הקורונה האיצה את התהליך: אנשים חיפשו מרחבים פתוחים, נוף, אוויר לנשימה. "אנשים רוצים איכות חיים, והקיבוצים נותנים להם את זה".

המועצה שלו במצב טוב: הביקוש למגורים בשיא, למרות המחירים. דירה בקיבוץ שעלתה לפני חמש שנים 2-15 מיליון שקלים, עולה כיום 4-3.5 מיליון שקלים. הרבה אנשים עובדים מהבית. חלקם עובדים במרכז, ונוסעים פעם־פעמיים בשבוע, ולעיתים נשארים לישון שם אצל חברים או משפחה. "הם מעדיפים לגור כאן. אין בעיות חניה, יש קהילה תומכת וערבות הדדית, ויש חינוך מצוין. משלמים כאן לא מעט על חינוך, אבל מקבלים הרבה יותר.

"הגן של הנכדים שלי בקיבוץ (להבות הבשן; י"ל) עולה 1,400 שקל בחודש, אבל הוא פעיל 12 חודשים בשנה, וגם בימי שישי. ואני לא מדבר על רמת החינוך או על הצפיפות בכיתות והצוות: התינוקייה בקיבוצים היא מגיל שלושה חודשים, ועל כל 4 תינוקות יש מטפלת. מי שבא מבחוץ מקבל אצלנו משהו שאין בשום מקום אחר, וזה מושך לא מעט אנשים. זאת הסיבה שיש אצלנו הרבה יותר ביקוש מהיצע".

אבל זלץ מדגיש שזה לא המצב בכל הגליל. הקיבוצים לא שווים למושבים, שלא שווים לערים וליישובים האחרים. בכלל, הוא מסכים עם אמיתי שהחלוקה הזאת, שבוצעה מזמן, היא חסרת היגיון. המועצה שלו, למשל, אחראית לקיבוצים בגליל העליון; המועצה של בן־מובחר אחראית למושבים בשטח גיאוגרפי כמעט מקביל.

"זה מה שהחליטו לפני 40 שנה, וכך זה נשאר מאז. ולא רק זה: יש כאן שתי ערים גדולות - קריית שמונה וחצור - ועוד את טובא־זנגריה ואת ע'ג'ר, ולצידן את מטולה וראש פינה. 8-9 רשויות עם 50 אלף תושבים בלבד, שכל אחת מתנהלת בנפרד. זה מטורף. במקום זה צריך להיות פה מרחב אחד עם 200 אלף תושבים. אנחנו בקיבוצים נמצאים במצב מצוין, אבל הערים במצב בעייתי. העתיד שלהן לא ברור. הפיצול בינינו מחליש את היכולת שלנו להתמודד מול הממשלה. צריך להיות כאן ראש אחד. זה יביא לכאן יותר כסף לתשתיות, יותר כסף לחינוך".

הוא אב לארבעה בנים. השניים הגדולים מתגוררים לצידו בלהבות הבשן. הם עובדים בהייטק, אבל מעדיפים לחיות בקיבוץ. שני הצעירים - ששירתו כקצינים ביחידות קרביות בצבא - לומדים ומתגוררים במרכז. הוא מקווה שגם הם יחזרו בעתיד לקיבוץ. זה תלוי בעיקר בהיצע התעסוקתי שיהיה בצפון. כרגע המצב לא נראה מבטיח, למרות שלא מעט עסקים, הוא מספר, מחפשים לעבור לכאן.

"יש לא מעט חברות שרוצות להגיע לכאן. למשל חברה שרוצה להגיע לקיבוץ מלכיה, כי לחדר האוכל שם יש היתר של מפעל מזון וכך הם יוכלו להאכיל את העובדים שלהם. יש חברת הייטק בשם אגרוסקאוט, שעוסקת בעיבוד נתונים של חקלאות, שלקחה רפת ישנה בקיבוץ יראון, שיפצה אותה ועובדת ממנה. יש לה כבר 70 עובדים, והיא מחפשת 60 עובדים נוספים".

זלץ אומר שיש ביקוש עצום לעובדים לא רק בחקלאות ובאירוח (הסעדה, תיירות), אלא גם בענפים רווחיים יותר. "שמיר אופטיקה מחפשים עובדים בנרות. מפעל פלסן בקיבוץ סאסא מחפש מהנדסים ומומחי אבטחת איכות. פעם זה לא היה כך, אבל משהו קרה. כנראה שהצעירים לא ממש רוצים לעבוד. טוב להם בבית, אצל ההורים. לא ברור לי ממה הם חיים, אבל מתישהו זה יתפוצץ".

אנחנו שואלים מה יקרה בבחירות, ושוב הוא עונה שעוד מאותו הדבר. בשונה מהתחושה שכל המצביעים בקיבוצים משתייכים למרכז־שמאל, הפילוג הרבה יותר רחב - ומשקף מגמות דומות לאלה שבכלל האוכלוסייה. "לפני 20 שנה אולי הצביעו כאן אידיאולוגית, אבל היום המצב שונה. הכל פרסונלי. לא מצביעים לרעיון אלא לאדם. יש כאן המון אוכלוסייה חדשה. בעיקר בגילי 60-35. אתה מקבל כאן פילוח של כל הקשת הפוליטית, מבן גביר ועד לרשימה המשותפת. חוץ מחרדים יש כאן הכל".

לפוליטיקאים, הוא אומר, אין קשב לצפון. "ראשי המועצות כאן עובדים לבד. תקציב העירייה מתבזבז סתם. זה מתסכל. הכל מחולק על בסיס אישי ופוליטי. שום דבר לא באמת ענייני". התחלופה הגבוהה במשרדי הממשלה גורמת לכך שאין שום המשכיות. "שר מגיע, מתחיל פרויקט, ואחרי שנה הולך הביתה ומגיע שר חדש שמבטל את הפרויקט של קודמו ומתחיל פרויקט חדש. אבל את עשרות המיליונים של הפרויקט הקודם כבר הוציאו, וככה הם הולכים לפח.

"רוב ראשי הרשויות לא מזוהים פוליטית כי הם מפחדים. מי שכן מזוהה, עלול לשלם מחיר אם המפלגה שהוא מזוהה איתה לא תהיה בשלטון. מנגד, אם יש לו קשרים לשלטון, המועצה שלו מרוויחה. לבנט היו קשרים ליישובים בדרום הגולן, אז שפכו שם הרבה כסף".

המדינה נעלמה

היעדר הנוכחות של הממשלה מורגש בכל תחום, אפילו בביטחון. אביגדור ליברמן, כשהיה שר ביטחון, הוביל מהלך למיגון מאסיבי ביישובים סמוכי הגדר. הוחלט לבנות ממ"דים בבתים שנמצאים פחות מ־100 מטרים מהגבול. במשגב עם בונים יותר מ־100 ממ"דים, ובמנרה 80.

זלץ מתקשה להבין את ההיגיון. מאז שההחלטה התקבלה השתנה תרחיש הייחוס, והיום הכוונה היא לפנות את רוב האוכלוסייה מהיישובים סמוכי הגדר, ואם כך - למה למגן להם את הבתים. במקום זאת, הוא סבור, היה צריך למגן מבנים גדולים - למשל אולמות או בתי ספר וגני ילדים, כמו בעוטף עזה - כדי לאפשר בהם שהייה ממושכת במקרה הצורך.כלום מזה לא נעשה; אין מחשבה ארוכת טווח. "אפילו על הכנת מאגרים של מזון, מים ותרופות חיוניות למקרה הצורך אף אחד לא חשב".

החריג היחיד הוא צה"ל. "המדינה נעלמה כאן, לא קיימת. זה ברמה של קטסטרופה. אבל הצבא הוא שותף אמיתי, שמעדכן ומתייעץ איתנו בכל. יש על מי לסמוך. אני לא מודאג מה יקרה במלחמה, כי הקיבוצים חזקים ונדע גם לדאוג לעצמנו אם צריך, אבל מי ידאג לקריית שמונה?".

כשאנחנו שואלים מה אכפת לו מקריית שמונה, הרי הוא לא אחראי לתושבים שלה ולא נבחר על ידיהם, הוא מרים גבה. "מה זאת אומרת? אנחנו כאן ביחד. מי שרוצה לחזק את הצפון, צריך לחזק את כל המרכיבים של הצפון. את הערים, ואת הקיבוצים ואת המושבים. כרגע אנחנו לבד, ופועלים בנפרד. חבל, כי יש לאזור הזה פוטנציאל מדהים. פה הכי טוב בארץ".