פוליטיקת שקרים: אבל לא הבטחנו לקיים

"נכנס יין, יצא סוד", טענו חכמינו. הומור עצמי, גילינו שנים אחר כך, משכר לעיתים באותו האופן. זה על כל פנים מה שקרה לחבר הכנסת ניר אורבך ולמראיינו העיתונאי עוזי ברוך, שפרצו בצחוק כמעט בלתי נשלט כשנזכרו באולפן ערוץ 7 בכמה מהתחייבויות הסרק של "ימינה"; כאלה שעל פי הטרמינולוגיה הגששית ניתן היום לעשות מהן "טיארה".

גם חברי ועדת הכספים של הכנסת דמעו מצחוק (אמיתי!) כשח"כ אחמד טיבי הציע להם בתערובת של הומור וסרקזם (אוגוסט 2020) להחליט את המובן מאליו לכאורה - ש"הרוטציה המתוכננת בין רה"מ דאז נתניהו לחלופי שלו, בני גנץ, תכובד". מיקי זוהר, יו"ר הקואליציה באותם ימים, "זרם" עם ההומור של טיבי, ובלי להתבלבל הודיע שהקואליציה מתנגדת.

יו"ר הרוח הציונית, איילת שקד, לעומת זאת, לא צחקה כשהמראיין שלה באתר "סרוגים" תהה מדוע, כדי למנוע בחירות שישיות, לא תתחייב לשבת עם נתניהו. תשובתה שמטה לסתות רבות מתדהמה. "תגיד", היא הסתערה על המראיין, "אתה לא מרגיש מגוחך לשאול אותי "למה את לא מתחייבת?".

המציאות, הסתבר שוב, חזקה מכל סאטירה. שלושת אירועי הרשת הללו, שאינם לקוחים מ"ארץ נהדרת", שייכים לקטגוריה של "קשה לדעת אם לבכות או לצחוק". הם חוסים כולם תחת הכותרת: מכבסת ההבטחות הגדולה. בנשף התחפושות הזה - הכל הולך. הכל כשר.

יש הבטחת ליבה והבטחת שוליים והתחייבות אידיאולוגית והתחייבות פוליטית. יש שקר שקוף, ויש סמוי. וכבר נתקבעה מוסכמה שכדי להקים ממשלה הפוליטיקאי חייב להפר הבטחה כלשהי, רק צריך לבחור איזו

הבטחות הבחירות הפכו מראש מועדות להפרה, וכבר מבדילים אצלנו בין הבטחה מהותית לשאינה מהותית; בין מי שהתכוון לקיים לבין מי שמלכתחילה הסתלבט עלינו; בין הבטחת שווא להבטחת אמת עם צפירות (מטפוריות) עולות ויורדות; בין הבטחה שמראש אפשר להעריך שלא ניתן לקיימה לבין כאלה שניתן לעמוד בהן. יש הבטחת ליבה והבטחת שוליים והתחייבות אידיאולוגית והתחייבות פוליטית. יש שקר שקוף, ויש סמוי. וכבר נתקבעה מוסכמה שכדי להקים ממשלה הפוליטיקאי חייב להפר הבטחה כלשהי - ורק צריך לבחור איזו מהן.

זו הקלות הבלתי נסבלת שבה הפוליטיקאים מעמיסים על כתפיהם שקים מלאים בשבועות ובהבטחות ובנדרים. בנט ושקד, שהבטיחו שלא יישבו עם רע"מ וגם לא עם לפיד ומר"צ, ובנט שאמר שיוכל להיות ראש ממשלה רק אם יהיו לו לפחות 15 מנדטים. ועמיר פרץ שנשבע (בשפמו המגולח), כמו בני גנץ, שלא יישב עם נתניהו. ונתניהו שהבטיח לגנץ את הרוטציה ולניר ברקת את האוצר, ואפילו גדעון סער שטען כי לשאול אותו אם יישב תחת לפיד זה כמו לשאול אותו אם יישב תחת פיטר פן. לפיד הבטיח לבוחריו ממשלת 18 שרים קומפקטית ומצומצמת. נתניהו הבטיח להחיל את הריבונות על יו"ש, או לפחות על בקעת הירדן, ולהסדיר את המאחזים ולפנות את חאן אל־אחמר, וליברמן הבטיח לחסל את איסמעיל הנייה בתוך 48 שעות.

גנבי הדעת

הבטחות סרק אינן עולות כסף, ואצלנו, בדרך כלל, הבוחר גם אינו גובה עליהן תשלום בקלפי. יש שקרים כבדים במיוחד שעם תוצאותיהם אנו חיים היום: יצחק רבין ז"ל הבטיח לא לדבר עם אש"ף ואחר כך חתם עימו על הסכם אוסלו רווי הדמים. רבין גם הצהיר שמי שיעלה על דעתו לרדת מרמת הגולן מפקיר את ביטחון ישראל, ואחר כך העלה גם העלה על דעתו אפשרות כזאת ואף הציג אותה בפני ארה"ב והסורים. נתניהו הסביר פעם, מעל כל במה, מדוע מדינה פלשתינית מסוכנת לביטחון ישראל, אבל בנאום בר־אילן הביע נכונות עקרונית להקמת מדינה כזאת. אהוד ברק הצהיר, כי "רק מי שמנוכר לחזון העם ולתקוות חייו מסוגל בכלל להעלות על הדעת ויתור של מדינת ישראל על חלק מירושלים", אך חודשים ספורים אחר, בקמפ דיוויד, הסכים לחלק את ירושלים, את העיר העתיקה ואת הר הבית. הררי מילים ומכבסת הבטחות.

68%, כך מצא סקר של המרכז לקידום ההגינות בישראל לפני כשנתיים, אינם מאמינים להבטחות בחירות של פוליטיקאים. אבל על הנתון הבאמת מפתיע באותו סקר איש לא דיבר: ש־32% עדיין נותנים בהן אמון כלשהו.

דומה שאת כל השיאים שבר רה"מ המנוח אריאל שרון, שגנב את דעת הבריות ואת קולות בוחריו כאשר אמר שדין נצרים כדין ת"א, ואף הבטיח לציית לתוצאת משאל מתפקדי הליכוד בנוגע לתוכנית "ההתנתקות" שלו, אבל אחרי שהפסיד במשאל הרס את גוש קטיף, גירש את תושביו והביא על ישראל את מדינת חמאסטן והרקטות.

שופט בית המשפט העליון אדמונד לוי (ז"ל), בדעת מיעוט, היה היחיד שקיבל את העתירה נגד תוכנית ההתנתקות של שרון ואגב כך התייחס להיבט העקרוני של הפרת הבטחת בחירות מהותית. לוי הסתמך על פסיקת "העליון" מ־1991, שם נקבע כי מפלגות, כמו חברי כנסת יחידים, הן "יחידות חוקתיות" ולפיכך ממלאות תפקיד חוקתי.

ערפול מכוון

"העותרים", כתב לוי, "נקלעו למצב בלתי סביר, אם לא לומר מקומם, כאשר נוכחו לדעת כי בהצבעתם למפלגה אחת הם הביאו למעשה ליישום מצעה של מפלגה אחרת, וכתוצאה מכך גרמו במו ידיהם לפינויים שלהם מבתיהם, ולהרס יישוביהם. והרי את התוצאה הזו בדיוק ביקשו העותרים למנוע על ידי הצבעתם למפלגת הליכוד".

אלא שלמרבה הצער, השופט לוי נותר במיעוט. הפסיקה המשפטית אינה כופה על פוליטיקאים ומפלגות, גם היום, להימנע מלעוות את רצון בוחריהם. יותר מדי פוליטיקאים - הערתי כאן כבר בעבר - מעצבים את התנהלותם ודברם לציבור על פי הסקר ולא על פי השקפת עולם, בבחינת מה שהציבור רוצה - אני מרוצה, ואחרי הבחירות כבר אעשה מה שאני רוצה. המשמעות, צריך לומר שוב, היא שערב בחירות הפוליטיקאים לא באמת מספרים לנו מה הם חושבים, אלא את מה שהם חושבים שאנו רוצים שהם יחשבו.

הכל כמעט מדוד ומחושב על פי סקרים שאומדים את רצוננו ואת השקפותינו ברגע נתון. מה שיקרה אחרי הבחירות הוא משחק חדש, וכולנו יודעים - גם הבוחרים וגם הנבחרים - שהקשר בינו לבין משחק הבחירות המקדים קלוש. התוצאה היא נשף מסיכות, ערפול מכוון בנוגע למה ולמהות, והבלטה מכוונת של ה־מי והפרסונה.

במדינה שבה עוד קודם שנבחרו כבר יודעים המנהיגים שדברים שרואים משם לא רואים מכאן, כל שנותר לנו הבוחרים הוא לשפוט את הנבחרים על פי מעשיהם בעבר ולא על פי דיבוריהם עתה. אבל זה לא מספיק, כי הבחירות עוסקות גם במה שיהיה. דרושים אפוא אמצעים נוספים, כמו חקיקה ברוח פסיקת המיעוט של השופט לוי, וכאשר מדובר בסוגיות ליבה אפילו שימוש במשאל עם, שכבר מעוגן חלקית בחוק. אלה לפחות ימזערו את עיוות רצונו של הבוחר. זה הרי המינימום שמצופה מהדרג הנבחר.