במאבק הגדול מול איראן יש קאץ' מסוכן. חשוב שנזכור אותו

אָרַש, שמשמעות שמו בפרסית היא "גיבור", מעולם לא אהב את משמרות המהפכה. כמנהל זוטר שהתגורר בעיר גדולה בצפון איראן, הוא תמיד העדיף להאזין לביטלס מאשר לשמוע עוד דרשה של מולה במסגד המקומי. אבל בתור פטריוט איראני, ארש אף פעם לא התנגד באופן אקטיבי למשטר. כשאשתו יצאה מהבית הוא תמיד דאג להזכיר לה לעטות חיג'אב, למקרה שתיתקל בסיור של הבסיג', משמרות הצניעות.

גם בתחילת 2026, כשמדי ערב המונים הסתערו על השדרה המרכזית בעירו במחאה על המצב הכלכלי והדיכוי האזרחי, ארש לא הצטרף אליהם. שילוב של פחד והשלמה עם המצב הקיים מנעו זאת ממנו. אפילו בערב 8 בינואר, אירוע השיא של ההפגנות, הוא העדיף להישאר בבית ולסלסל שיר ערש פרסי לשני בניו. למחרת התעורר וגילה שאחת מבנות דודיו נעלמה. כמה ימים אחר כך הוא נקרא לבית החולים העירוני כדי לזהות את גופתה. קליע בודד פילח את ראשה.

אולי בגלל זה בזמן האחרון ארש הרבה יותר כועס מאשר מיואש. לא מזמן, כשהיה במשרד, הוא קיבל שיחת טלפון מאשתו. "נגמר לנו הגז בבית", דיווחה לו. "גם בחברת הגז אמרו שאזל המלאי. דיברתי עם חברה שלי, והיא אמרה שכדאי לנו..." השיחה נותקה בגלל הפסקת חשמל. עוד הפסקת חשמל.

למחרת בערב, כשארש שמע את הקריאות "מוות לדיקטטור" מתחת לחלון, הוא ירד למטה, לראשונה. כשהצעדה הקיפה את קרן הרחוב, נתקלו ההמונים במחסום של משמרות המהפכה. מאחורי הבריקדות עמדו חיילים עם נשקים שלופים. ארש המבוהל בדיוק התכוון לסוב על עקביו ולחזור הביתה כששמע שריקה. כעבור חלקיק שנייה החריד פיצוץ אדיר את הרחוב. המחסום עלה באוויר והחיילים, אלו שלא נהרגו, התפזרו לכל עבר. "מוות לדיקטטור" שמע עצמו ארש צועק, בעודו מסתער קדימה ביחד עם חבריו לעבר בניין העירייה.

ד"ר אלי לויטה, לשעבר המשנה למנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית: "העיקרון הוא שבמקום להגיד להם 'תפרקו מתקני גרעין', 'תמסרו חומר מועשר', או 'לעולם אל תעשירו אורניום' - צריך להגיד לאיראנים 'יש לכם חומר מועשר קבור באדמה? אין בעיה. רק אל תתקרבו אליו'"

האם התרחיש הדמיוני הזה יכול להפוך למציאות? כבר ב־2002, כשמאיר דגן נכנס לראשות המוסד, הוא החל לעסוק במה שהוא הגדיר כ"ערעור המשטר" בטהרן. המטרה לא היתה להפיל את האייתוללות, אבל בהחלט למרר את חייהם. במקביל פעל דגן, כמו כל יורשיו בתפקיד, בחירוף נפש נגד תוכנית הגרעין האיראנית, האיום הקיומי הגדול ביותר המרחף מעל ראשה של ישראל. המאבק בתוכנית הגרעין והרעיון של החלפת משטר תמיד נכרכו זה בזה.

המאמץ הישראלי המשולב הזה, מאז ומעולם בהובלת המוסד, הגיע לשיא ביום האחרון של פברואר 2026, עם תחילת מבצע "שאגת הארי" בשיתוף ארה"ב. המבצע המקיף כלל עשרות גיחות נגד אתרי גרעין ומפעלים לייצור טילים בליסטיים, אבל הרעיון המסדר שלו התמקד בהפלת המשטר.

"אחרי שכבר הוכחנו שאפשר לקצור את הדשא ולעקור את האדמה באיראן ותוכנית הגרעין לא תעצור, ההחלטה האסטרטגית של המוסד היתה לפגוע בראש התמנון", מנסח זאת אחד מאדריכלי המבצע להפלת המשטר, מי שעד לאחרונה עמד בראש אחד מאגפי המוסד. "זו ה־'plan B' שנוצרה כתוצאה מחוסר היכולת לפגוע בתוכנית הגרעין. הטענה היתה שכל עוד המשטר הזה שם, הם ימשיכו בריצה לגרעין".

בלב התוכנית, שהגה דדי ברנע זמן לא רב לאחר כניסתו ללשכת ראש המוסד, עמד מאמץ ארוך, יקר ומסובך לחימוש ולאימון של מיליציות כורדיות ושל מיעוטים אחרים, שנועדו להסתער על טהרן ולסחוף אחריהן את ההמונים. "אני מדבר על 'בוטס און דה גראונד', פלישה", אומר בהתלהבות גורם שמכיר מבפנים את תוכנית ברנע. "עשרות אלפי אנשים, חמושים מכף רגל ועד ראש, עם שילוב של הצעירים מתנגדי המשטר וכדור שלג שמתגלגל בתוך הערים הכורדיות, והכל תחת חיפוי מסיבי של חיל האוויר הישראלי". לדבריו, התוכנית הזו עדיין בת קיימא. "הכל מוכן ומחכה לפקודה", הוא אומר. "כל מה שצריך זה שטראמפ ייתן לנו אור ירוק".

לא כולם משתכנעים. "הפלת המשטר זה קשקוש. זה קשקוש בכלל לנסות לעשות את זה", אומר על כך בכיר לשעבר במוסד, שבמשך שנים עסק בנעשה באיראן ופרש מהארגון עוד לפני תקופתו של ברנע. "הכורדים באיראן, וגם יתר הקבוצות האתניות, לא ייקחו נשק לידיים ויורידו את המשטר. זו הזיה מפוארת. אי אפשר להפיל משטר מבחוץ".

בכיר אחר לשעבר במערכת הביטחון אומר ש"להפיל את המשטר זה רעיון נכון, אבל כשהדבר נעשה בצורה כזו חובבנית זה יכול רק לגרום נזק. אני מאוד תומך בהפלת המשטר כפתרון לסוגיית הגרעין, אבל זה לא תחום שאנחנו, הישראלים, מצטיינים בו. לא הצלחנו עם הפלנגות בלבנון, אפילו לא לאחרונה עם הכנופיות בעזה, ובוודאי לא באיראן. אנחנו כושלים בתחום הזה פעם אחר פעם".

מה כן אפשר לעשות? והאם ישנן אפשרויות אחרות שיצליחו לעצור סופית את המרוץ של איראן לפצצה או לשנות מהיסוד את מדיניות הגרעין שלה? בשבועות האחרונים שוחחנו עם שורה של מומחים בישראל ובארה"ב במטרה לענות על החידה. המשימה התגלתה כמורכבת יותר ממה שציפינו.

"אתה מחפש תשובה לשאלה איך מנצחים במלחמה - בקרב אחד. זה לא עובד ככה", אומר איל ציר כהן, עד לא מזמן ראש אגף תבל במוסד. "אפשר לעכב, לשבש את תוכנית הגרעין, לגבות מחיר כדי שזה לא יהיה כדאי. החיסול של מוחסן פח'ריזאדה, למשל, שעמד בראש תוכנית הגרעין במשך שנים רבות, היה נקודת מפתח, אבל גם אחרי מותו נותרו באיראן מוחות שיכלו להחליף אותו. בסוף, אם מדינה מחליטה שהיא תשיג נשק גרעיני בכל מחיר, היא תעשה את זה. אין 'מג'יק בולט' אחד שיכול לפתור עבור ישראל, והעולם, את הבעיה הזו".

ד"ר יוסי מנשרוף: "אין ספק שתחום הדלק הוא אחת מנקודות התורפה הכואבות ביותר למשטר. כשמחירי הדלק עולים, זה משפיע לא רק על הרכב הפרטי ועל החשבון החודשי. זו השפעה כלכלית רחבה. אם המשבר יהפוך לדרסטי, יש חשש מוצדק שהציבור ייצא למחאה"

חשוב להדגיש כי כמו ציר כהן, גם יתר יוצאי מערכת הביטחון שאיתם שוחחנו - ובתוך כך בכירים מאוד לשעבר במוסד ובאמ"ן - מטילים ספק בכך שחיסול תוכנית הגרעין האיראנית, או הפלת המשטר, הם אפשרויות ריאליות. ההיסטוריה בהחלט מצדדת בעמדה הזו: גם לאחר עשורים של פעולות חשאיות מסמרות שיער, מאמצים דיפלומטיים כבירים, הסכם גרעין אחד, סנקציות בינלאומיות הרסניות, 12 ימים של תקיפות ממוקדות על אתרי הגרעין ("עם כלביא"), מחאות מטלטלות באיראן ועוד מלחמה משותפת של כמה שבועות עם ארה"ב ("שאגת הארי") - לא הצליחה ישראל להסיר את האיום הקיומי הזה מעל ראשה. קשה, קשה לפצח את הגרעין האיראני. ובכל זאת, ניסינו.

"לסנוור את הדיכוי"

מ' הוא ישראלי יליד איראן, שבמסגרת תפקידו עוקב מקרוב אחר הנעשה במולדתו. כשהוא שמע לראשונה על התוכנית של המוסד להפיל את המשטר באמצעות מיליציות חמושות של מיעוטים, הוא תפס את הראש. "הרעיון שקבוצות בדלנים יפרקו את איראן לישויות מדיניות קטנות לא מחזיק מים", פוסק מ', שביקש להישאר בעילום שם בשל החשש לחיי משפחתו, שנמצאת עדיין באיראן. "בכל ההיסטוריה של איראן היו הרבה רגעים קשים והרבה שלטונות רעים. אף פעם לא היתה דמוקרטיה, ותמיד היתה דיקטטורה מהסוג הגרוע ביותר. חרף זאת, אף נתח מהמדינה לא השיג, או ניסה להשיג באמת, עצמאות. הבדלנים באיראן הם מיעוט שבמיעוט, אפילו בתוך החבלים הכורדיים, האזריים והבלוצ'יים. סביר להניח שגם אם אותם בדלנים היו נכנסים לערים האיראניות, הם היו נתקלים בהתנגדות עזה.

"ההפיכה תגיע רק מהציבור הרחב", ממשיך מ', "וכדי לאפשר זאת צריך לדכא את מנגנוני הדיכוי האיראניים. במחאות ינואר 2026 אלפי אזרחים יצאו לרחוב ונטבחו. בפעם הבאה הם צריכים לקבל סיוע מישראל ומארה"ב, שיתקפו את מחסומי הבסיג', כפי שהיה פה ושם במהלך 'שאגת הארי'. ישראל צריכה לחמש את האזרחים באיראן, לא את הבדלנים".

הדברים מקבלים משנה תוקף מראיון בלעדי שערך לאחרונה שחר קליימן ב"ישראל היום" עם פעיל בארגון "הסטודנטים הפרוגרסיביים" באיראן. "ב־2017, כשהקמנו את הארגון, היינו כמה סטודנטים ממורמרים", אמר הפעיל. "עבדנו קשה כדי לבסס את רצון המהפכה אצל החברים שלנו בגרעין הראשוני. אבל תשווה את המצב הזה לחברה של היום! הגענו לנקודה שאנחנו מציעים אלטרנטיבה פוליטית המבוססת על עבודת רשת ויצרנו קשר עם כוחות פוליטיים רבים, כולל מפלגות, ארגונים, קבוצות של נשים למען חופש, ואנחנו עובדים איתם ברצינות. למפגינים בחברה האיראנית יש סיבות טובות להביא לניצחון המהפכה נגד הרפובליקה האסלאמית".

לישראל, ובעיקר לארה"ב, יש כמובן דרך לסייע למהפכנים הללו. מארק דובוביץ הוא מנכ"ל הקרן להגנה על דמוקרטיות ומי שנחשב לאחד הקולות הבולטים בארה"ב שהתנגדו להסכם הגרעין של אובמה. דובוביץ העיד בפני הקונגרס האמריקני בכמה הזדמנויות נגד שיחות הגרעין, וכתב טורי דעה חריפים בנושא בבמות מרכזיות כמו ה"ניו יורק טיימס" וה"וול סטריט ג'ורנל".

בחודש יולי פרסם דובוביץ מאמר דעה נרחב נוסף, הפעם ב"דיילי מייל" הבריטי, תחת הכותרת "תוכנית שלב־אחר־שלב לסיום המלחמה עם איראן בניצחון אמריקני". דובוביץ מונה במאמר עדויות לחולשתו ההולכת וגוברת של משטר האייתוללות, ומפציר בטראמפ להשלים את מה שלא צלח ב"שאגת הארי". "טראמפ גיבש את מנופי הלחץ הצבאיים והכלכליים העוצמתיים ביותר שהופעלו אי־פעם נגד המשטר", כותב דובוביץ. "מה שחסר לו הוא הנדבך השלישי: אסטרטגיה אופרטיבית ומעשית לתמיכה בעם האיראני בעת התקוממותו, במטרה למזער את שפיכות הדמים ולמקסם את הסיכויים להפלה מוצלחת של שלטון האייתוללות".

זהר פלטי: "גם השאה שאף לגרעין, ומי שחושב שאיראן תזנח לחלוטין את השאיפה לגרעין, טועה. גם אם איראן תיכנס להסכמי אברהם, היא לאו דווקא תוותר על האפשרות הגרעינית. יכול להיות שהיא תוותר על הכוונה להשמיד את ישראל, אבל לא על עוצמה גרעינית"

כיצד? בשלב הראשון על האמריקנים "לשבור את מחסום הידע" באיראן על ידי הצפת המדינה במסופי סטארלינק (Starlink) מוברחים ורשתות סלולר לווייניות, שיאפשרו לעם האיראני להתגבר על ניתוקי האינטרנט היזומים של המשטר. בשלב הבא יש "לסנוור את מנגנוני הדיכוי", כלומר לפגוע במרכזי הפיקוד והשליטה של הבסיג' ומשמרות המהפכה.

דובוביץ מציע גם "לנהל קשר שקט עם אליטות המשטר, המפקדים והשגרירים, כדי שינטשו את המשטר השוקע הזה, במקום למות למענו. להתחיל עם הצבא הסדיר לפני משמרות המהפכה האסלאמית, ולהציע לקצינים בדרגים בינוניים ולמפקדי בסיג' דרך יציאה מובנית, כמו חנינה לעריקים".

דובוביץ, שיש לו השפעה רבה במסדרונות הבית הלבן ובמשרד ראש הממשלה בירושלים, מסרב לומר, נכון לכתיבת שורות אלו, אם נפגש עם גורמים בממשל במטרה לקדם את תוכניתו.

לפגוע בבטן הרכה

חוקרי איראן מסכימים שהוצאת ההמונים לרחובות לא יכולה להתממש אם לא תתבסס על מצע של משבר כלכלי. לא בכדי ארש, ידידנו הדמיוני, יצא לראשונה להפגין רק לאחר שהגז בביתו אזל לחלוטין: תעשיית הגז והדלק של איראן היא עמוד השדרה של הכלכלה המקומית, ולכן גם הבטן הרכה של המשטר.

מי שהבין זאת היטב הוא ברנע. כפי שאנו חושפים לראשונה, במהלך "עם כלביא" פנה ראש המוסד לראש הממשלה נתניהו בבקשה כי זה יורה לחיל האוויר לתקוף, לצד מתקני גרעין וכוחות צבא, גם תשתיות אנרגיה באיראן. נתניהו חשש כי בתגובה איראן תתקוף תשתיות אנרגיה בישראל, כפי שעשתה במפרץ, ובלם את המהלך.

"הציבור בישראל מפונק", מסביר זאת אחד מבכירי המוסד באותם ימים. "נתניהו הבין שהפסקות חשמל זה לא משהו שהעם יוכל לחיות איתו לאורך זמן". לאחר כחצי שנה, במהלך "שאגת הארי", נתניהו כן הסכים לאשר את התקיפות על תשתיות אנרגיה, אך הפעם נתקל בווטו חד־משמעי מצד הבית הלבן. "ב'עם כלביא' יכולנו לתקוף אבל לא רצינו. ב'שאגת הארי' רצינו לתקוף, אבל לא יכולנו בגלל הווטו האמריקני", מסכם זאת אותו בכיר במוסד. "הדבר הכי משמעותי שטראמפ עצר במהלך המבצע המשותף זה תקיפת תשתיות האנרגיה".

אך נראה שלאחרונה חוסר הסבלנות האמריקני הוביל לשינוי במדיניות. במסגרת חילופי המהלומות עם איראן, תקפו האמריקנים כמה תשתיות אנרגיה מהאוויר. "הרס מתקני גז במחוז פארס הדרומי, למשל, העצים פי כמה את עומק משבר אי־האיזון באספקת האנרגיה באיראן", אומר מ', הישראלי יליד איראן. "הנשירה הפתאומית של 230 מיליון מטר מעוקב מתפוקת הגז היומית הכניסה עורקי חיים של הכלכלה ושל הרווחה הציבורית לתוך הלם קשה. אירוע זה הפך את אי־האיזון הכרוני בגז מאתגר ניהולי־מבני למשבר לאומי, ותוצאות ההרס התגלו מהר בחזית חיונית: שולחן האוכל ורווחת הציבור בסקטור הגז העירוני".

"הפגיעה במאגרי הדלק ותעשיית הגז של איראן מחלחלת מהר לציבור הרחב", מצטרף ד"ר יוסי מנשרוף, חוקר איראן במכון משגב. "זה לא בהכרח שאם מחיר הדלק יעלה - תפרוץ מחאה, אבל אין ספק שתחום הדלק הוא מנקודות התורפה הכואבות למשטר. כשמחירי הדלק עולים, זה משפיע לא רק על הרכב הפרטי ועל החשבון החודשי - זו השפעה כלכלית הרבה יותר רחבה. אם המשבר יהפוך לדרסטי, יש חשש מוצדק שהציבור ייצא למחאה".

הצרה היא שגם אם הציבור האיראני ייצא לבסוף לרחוב, וגם אם יקבל עזרה ישירה מחיל האוויר הישראלי ומהצבא האמריקני, ואפילו יצליח להפיל את המשטר הנוכחי - כלל לא בטוח שהשלטון החדש באיראן יזנח את שאיפתו לגרעין. "כל מי שינהיג את איראן ישאף להפוך אותה למעצמה. את הדבר הזה עושים באמצעות עוצמה כלכלית ועוצמה צבאית וגרעינית", אומר זהר פלטי, לשעבר ראש האגף הביטחוני־מדיני במשרד הביטחון וראש מנהלת המודיעין במוסד. "גם השאה שאף לגרעין, ומי שחושב שאיראן תזנח לחלוטין את השאיפה לגרעין, טועה. גם אם איראן תיכנס להסכמי אברהם, היא לאו דווקא תוותר על האפשרות הגרעינית. יכול להיות שהיא תוותר על הכוונה להשמיד את ישראל, אבל לא על עוצמה גרעינית".

"מספיק לפצצה או שתיים"

גם אם הלחץ הכלכלי לא יוביל בסופו של דבר להתקוממות עממית, הוא בהחלט יכול לסייע בגזרה אחרת - הסכם גרעין.

בצמרת הישראלית אמנם לא מוכנים לשמוע את המילה "הסכם", ותחת כל ממשלות נתניהו האופציה של הסכם גרעין עם איראן נחשבה כדבר החמור ביותר שיכול לקרות. כמעט מיותר להזכיר אותו נאום מפורסם שנשא נתניהו ב־2015 בקונגרס האמריקני נגד הסכם הגרעין של אובמה, ללא הועיל.

גם כשביידן התמודד לנשיאות, אחד החששות הגדולים בירושלים היה שאם ינצח, הוא יחזור להסכם הגרעין שטראמפ ביטל. כפי שאנו חושפים לראשונה, עוד במהלך הקמפיין של ביידן לראשות המפלגה הדמוקרטית לקראת בחירות 2020, נשלח רון דרמר לנהל שיחות עם בכירים בסביבתו, ובהם אנתוני בלינקן. המטרה היתה לגרום לביידן להימנע מלהצהיר על רצונו לחדש את הסכם הגרעין. "בסביבת ביידן ידעו שכל הצהרה כזו תצית התנגדות ישראלית עזה, ותזיק למערכת הבחירות שלו", אומר גורם במל"ל.

ובכל זאת, לחץ כלכלי כבד עשוי בהחלט להוות מנוף שיאלץ את האיראנים להישבר מול ארה"ב. "נקודת היעד צריכה להיות הסכם, אבל הסכם טוב ואפשרי, כלומר כזה שניתן לאכוף ושישיג את התוצאה הרצויה", אומר ציר כהן מהמוסד, שיודע דבר או שניים על מו"מ, כמי שעמד בראש המשלחת שניהלה את המו"מ לשחרור חטופים מול חמאס בקטאר. "למשל, אחת הבעיות בהסכם הגרעין מ־2015 היתה היעדר מענה לסוגיות מחקר ופיתוח. גם אם האיראנים לא עסקו בהעשרה באופן ישיר, ההתקדמות במחקר אפשרה להם להקטין את מרחק הפריצה בצורה משמעותית. כיום יש להם יכולות שמאפשרות להעשיר חומר בשטח הרבה יותר קטן, עם מספר הרבה יותר קטן של צנטריפוגות. גם אם זו לא כמות תעשייתית, זה יכול להיות מספיק לפצצה או שתיים".

ואכן, בחודשים האחרונים התברר כי האיראנים מכשירים לשם כך אתר העשרה חדש בהר המכוש, לא רחוק מנתנז. על פי דיווחים בתקשורת האמריקנית, המודיעין הישראלי מעריך כי איראן העבירה אלפי צנטריפוגות למנהרות שנחצבו עמוק בהר. "מדובר על מתקן עמוק יותר מפורדו, שם ייתכן שהאיראנים ינסו להפעיל צנטריפוגות שיעשירו את האורניום המועשר שנמצא בידיהם לרמות צבאיות של 90%", אומר דוִד מקובסקי, עמית בכיר במכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון ומי ששירת כיועץ בכיר במחלקת המדינה בממשל אובמה.

"לכן הנושא העיקרי שעומד בלב המו"מ בין ארה"ב לאיראן כרגע הוא גורל החומר המועשר. המילה החמה בוושינגטון בימים אלה היא Downblending, דילול. כלומר שהאיראנים ידללו את 450 הקילוגרמים של האורניום המועשר שבידיהם, מ־60% חזרה ל־3.67%".

להערכתו של מקובסקי, בישראל לא יהיו מוכנים לקבל אפשרות של דילול בלבד. "הישראלים ישאפו שגם החומר המדולל יוצא לחלוטין מאיראן ויימסר למדינה שלישית", הוא אומר. "הם לא סומכים על האיראנים, ובצדק, שלא יעשירו את החומר שיישאר בידיהם מאחורי גבם של סבא"א או של כל מנגנון פיקוח אחר. אני חושב שבסופו של דבר האיראנים יעניקו לטראמפ ניצחון קטן ויסכימו לדילול האורניום, אבל יתעקשו שהוא יישאר בתוך איראן. כך, תמיד תהיה להם האופציה לחזור להעשיר אורניום, אם בהסכם ואם בסתר".

בידוד, קמילה ותקומה

ישראל תמיד התמקדה באתרי הגרעין של איראן, אבל במהלך "עם כלביא", וגם בשנים שהובילו אליו, גברו מאוד המבצעים לסיכול מדענים בכירים בתוכנית הגרעין. ההנחה היתה שזה צוואר הבקבוק שיוכל למנוע מהתוכנית להתקדם. "חיסול מדעני גרעין איראנים זה נחמד, אפילו נהדר", אומר על כך פ', גנרל שני כוכבים בדימוס בחיל האוויר האמריקני, שבשל תפקידו הרגיש במערך הגרעין האמריקני ביקש להישאר בעילום שם. "אבל בסוף זה רק מכניס חול לגלגלי המכונה הגרעינית האיראנית".

כדי להמחיש זאת, פ' מספר כיצד לפני כ־20 שנה הוא ביקר במסגרת תפקידו במטה מחלקת האנרגיה של ארה"ב, הגוף שאחראי על מערך הגרעין האמריקני ובתוך כך פיתוח נשק גרעיני. "הביאו אותי לחדר סודי והראו לי מכונה, שבה סרקו בחשאי את מסמכי פרויקט 'מנהטן' משנות ה־40, שבמסגרתו פותחה פצצת האטום הראשונה. המדענים בפרויקט תיעדו הכל, ועד היום מדענים אמריקנים נעזרים במסמכים האלה כדי לעבוד על פרויקטים גרעיניים. בקיצור, אי אפשר להשמיד ידע".

לכן, לדעתו, ה"גיים צ'יינג'ר" הוא הפלת משטר. "ההנהגה הכי רדיקלית שהיתה לאיראן שולטת עכשיו במדינה, ועד שהמשטר הזה לא ייעלם - הסכנה של איראן גרעינית לא תיעלם", אומר הגנרל. לדבריו יש להטיל סנקציות כלכליות על איראן, לגבש לצורך כך קואליציה שתכלול גם את רוסיה וסין, "ולעשות כל מה שצריך על מנת שהמשטר הזה יבודד ויקמול, עד שבשלב מסוים העם יתקומם".

ומה לגבי האפשרות של הפלת המשטר באמצעות פלישה קרקעית אמריקנית? "זו האופציה הכי פחות סבירה. ישראל עברה הרבה מול חמאס ורצועת עזה, וצה"ל מבין היטב את המחיר הגבוה של כיבוש ושליטה באזורי אויב. גם האמריקנים מבינים זאת. בתפיסה האמריקנית, מהעם ברחוב ועד מפקדי הצבא והחיילים, יש התנגדות גדולה לפעולה קרקעית, אלא אם כן מדובר בסכנה ברורה ומיידית. זה לא המקרה עם איראן, כרגע. לישראל יהיה מאוד קשה לשכנע את האמריקנים ללכת על מהלך קרקעי מאסיבי באיראן".

"טיילנו בפורדו"

אופציית הפלישה הקרקעית רק ממחישה את מורכבות האיום האיראני, וכדי להבין את עומק המלכוד האסטרטגי צריך לחזור למפת הדרכים שעיצבה את התפיסה הישראלית. ישראל מעולם לא השלימה עם תוכניות הגרעין של אויבותיה. ב־1981 היא השמידה בתקיפה אחת את הכור בעיראק, וב־2007 את זה שהלך ונבנה בסוריה. אבל תוכנית הגרעין של איראן היא אופרה אחרת לגמרי.

האלוף (מיל') עמוס גלעד הציג את איום הגרעין האיראני לראש הממשלה נתניהו כבר ב־1996, בעת שהיה ראש חטיבת המחקר באמ"ן. "המשטר האיראני נחוש להרוס את מדינת ישראל כמדינה. בעיניהם אסור שנתקיים", הוא אומר. "הרעיון הזה לא חדש, אבל מה שחדש לגבי איראן זה הנחישות שלהם. הם הפכו את התוכנית להשמדת ישראל לאסטרטגיה. בהיבט הגרעיני, איראן דומה לבנאדם שרוצה לקפוץ לגובה של שני מטרים, אז הוא בונה רמפה של 1.90 מטר ומחכה לשעת כושר".

במשך שנים, מי שניסה להנמיך את הרמפה הזו היה המוסד, באמצעות שורה של מבצעים חשאיים. המטרה היתה לנצח את תוכנית הגרעין של איראן בנקודות, לא בנוקאאוט. "היו אינספור דיונים סביב הדבר הזה, הושקעו מיליארדים בתוכניות המוסד, אבל גם אז ההישג המקסימלי שראו בהן זה השהיה של שנתיים בלבד", אומר בכיר לשעבר בקהילת המודיעין. "בשלב מסוים ההנחה היתה שלאיראן יהיה בסוף גרעין, והשאלה היא רק מתי".

כתוצאה מכך, בשנת 2011 עלתה במערכת הביטחון האפשרות של תקיפה צבאית. במוסד אספו מודיעין רב משני אתרי הגרעין המרכזיים, בנתנז ובפורדו - "טיילנו בפורדו", אמר לאחרונה ראש המוסד לשעבר, יוסי כהן - ובחיל האוויר כבר הכינו על בסיס המידע שהתקבל תוכניות מפורטות.

"ידענו הרבה מאוד על מה שקורה באתרים האלה, והרעיון היה לבצע תקיפה אחת בלבד, של שני האתרים בו־זמנית, באמצעות להקה ענקית של מטוסי קרב ומתדלקים", אומר אדם שהיה מעורב בדיונים אז. "ישבנו על כל קילוגרם של פצצה וידענו איפה היא צריכה לפגוע. מפקד חיל האוויר דאז, אמיר אשל, כבר התחיל להתאמן על שיטה מיוחדת לחדירת הבונקרים בפורדו, ואפילו הזהיר שלא כל המטוסים יחזרו בשלום מהמבצע, ובכל זאת היינו מוכנים לצאת. מה שמנע את התקיפה זה שארה"ב לא היתה איתנו, וכשארה"ב לא איתך אתה לא יוצא למהלך כזה".

כמה שנים לאחר מכן, כשהנשיא אובמה חתם על הסכם הגרעין ב־2015, האופציה הצבאית ירדה סופית מהשולחן. במוסד המשיכו לעבוד כמיטב יכולתם, אבל ב־2018 העריכו שם שאיראן רחוקה שנתיים בלבד מפצצה. "היה ברור שהמעבר שלהם לתת־קרקע, וההתפתחות בנושא מחקר ופיתוח, הביאו למצב ששעון החול התקצר בצורה מאוד משמעותית", אומר ציר כהן.

ביטול הסכם הגרעין בידי טראמפ באותה שנה טרף מחדש את הקלפים. בישראל חששו שאיראן תנצל את המצב כדי לפרוץ לפצצה, ובמערכת הביטחון העלו מחדש את האופציה הצבאית, תוך הקצאת משאבים אדירים לאמ"ן ולחיל האוויר. אלא שהפעם התוכנית הצבאית נראתה אחרת לגמרי. "ה'שיפט' שאמ"ן עשה לכיוון איראן", כדברי בכיר באותה תקופה, "הוביל להבנה שצריך ואפשר לתקוף במקביל את שלוש הרגליים של תוכנית הגרעין האיראנית – מתקני ההעשרה, המדענים הבכירים, ומערך הטילים הבליסטיים".

התוכנית השאפתנית הזו באה לידי ביטוי במבצע "עם כלביא" ביוני 2025. על פי מחקרים שפרסם מכון ISIS בוושינגטון, בראשות המדען המוערך דיוויד אולברייט, לאחר המבצע תוכנית הצנטריפוגות של איראן נהרסה, כולל סיום העשרת האורניום, נגרם נזק חמור לאתרים הקשורים לייצור הנשק הגרעיני והטילים הבליסטיים, והתרחש אובדן ידע מרכזי בפיתוח וייצור נשק גרעיני, כתוצאה מפגיעה במדעני הגרעין שרבים מהם חוסלו במכת הפתיחה. הנשיא טראמפ טען בעקבות כך כי תוכנית הגרעין האיראנית הושמדה לחלוטין.

במערכת הביטחון מסכימים שתוכנית הגרעין ספגה "מכה אנושה", אך היו מי שגלגלו עיניים למשמע ההצהרות של טראמפ. "גם כאשר דיברנו על מבצע 'נרניה' (לחיסול מדעני הגרעין - א"א), היה ברור שמדובר על מבצע השהיה בלבד. בחדר דובר אז על חצי שנה", אומר גורם באמ"ן באותה תקופה. "באיראן יש מדענים מעולים, אוניברסיטאות מהמובילות בעולם, וגם אם הרגנו את הפרופסור, יש לו מתרגלים שהם לאו דווקא פחות חכמים ממנו. חיסול מדעני הגרעין נעשה מתוך כורח המציאות, כי הבנו שבמסלול ההעשרה איראן כבר התקדמה מאוד ולא נוכל להסיג אותה לאחור".

ובכל זאת, יש מי שמציע להסתפק במצב הקיים. מבחינתו של ד"ר אלי לויטה, לשעבר המשנה למנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית, המצב הנוכחי הוא הרע במיעוטו. עד כדי כך, שלדעתו ישראל צריכה לשאוף לשמר אותו.

"בעיניי הדבר הריאלי היחיד שישראל צריכה לחתור אליו היום הוא להסתפק בשלוש דרישות בלבד: האיראנים לא משנים שום דבר מהמצב בשטח, הם מאפשרים פיקוח מקיף של סבא"א על כל אתרי הגרעין, ובתמורה ארה"ב וישראל לא פוסלות שינויים במציאות, אך רק בתנאי שיהיה מנגנון תיאום מחייב שיבטיח כי לא מבוצעות פעולות איראניות חד־צדדיות, ומה שכן יבוצע ייעשה אך ורק לצורכי שלום. השורה התחתונה של כל הדרישות האלה היא הקפאה מאומתת של המצב", הוא אומר.

לדברי לויטה, כל עוד האורניום המועשר קבור מתחת לאדמה, "העיקרון הוא שבמקום להגיד להם 'תפרקו את מתקני הגרעין', 'תמסרו את החומר המועשר' או 'תדללו אותו', 'לעולם אל תעשירו אורניום', וכו' וכו' - צריך להגיד לאיראנים 'יש לכם חומר מועשר? אין בעיה. רק אל תתקרבו אליו'".

"למסלול הצבאי ממילא אין הרבה תוחלת באשר לחיסול תוכנית הגרעין האיראנית", מצטרף ד"ר אפרים אסכולאי, לשעבר חבר הוועדה לאנרגיה אטומית ועמית בכיר ב־INSS ובמכון למדיניות ואסטרטגיה.

"גם כיום, לאחר שני סבבים של התקפות, תמונות לוויין מראות שהאיראנים מתחילים לשקם אתרי גרעין. אולי האמריקנים פגעו בפורדו פגיעה אנושה, אבל פורדו זה רק שלב אחד בתהליך ייצור הנשק, ואת אותו שלב אתה יכול לבצע גם במקומות אחרים.

"אני חושב שהמסלול הדיפלומטי יכול להביא לתוצאות הרבה יותר טובות מאשר עוד ניסיון לפגוע בתוכנית על ידי אמצעים קינטיים. חייבים לכפות על איראן מו"מ באמצעים כלכליים וצבאיים, להיות מאוד קשוחים איתם, ולצאת מנקודת הנחה שהם מרמים כל הזמן. הבעיה היא שהמשטר האמריקני כרגע לא מראה נכונות ללכת עד הסוף עם הסכם דרקוני כזה".

גם לדברי ג'רמי יששכרוף, לשעבר המשנה למנכ"ל וראש האגף האסטרטגי במשרד החוץ, "הדיפלומטיה הצליחה במשך שנים רבות, בשילוב של סנקציות מדיניות וכלכליות נוקשות ולחצים נוספים, להגביל את תוכנית הגרעין האיראנית".

יששכרוף עוד זוכר כיצד ב־1996, בעת שכיהן כציר בשגרירות ישראל בוושינגטון, "התחילו לקבל ידיעות על שיתוף פעולה משמעותי בין איראן לבין גורמים רוסיים בתחום הטילים. כתוצאה מכך החלו מהלכים דיפלומטיים נמרצים במשך שנים יחד עם ארה"ב, שהתרחבו ב־2002 גם לתחום הגרעיני, אחרי שהאופוזיציה האיראנית חשפה את שני אתרי הגרעין בנתנז ובאראק.

"מההתחלה, כשעסקנו בנושא הגרעין האיראני, היה ברור שהדיפלומטיה חייבת להיות מגובה באיום צבאי אמין, אולם השימוש בכוח צבאי היה האופציה האחרונה למקרה שלא תהיה ברירה. קדמו לכך סנקציות, לחץ כלכלי כבד, הקפאת חשבונות בחו"ל, הגבלות על מכירת נפט, איסור אספקת נשק לאיראן, וכו'. המאמץ המדיני הזה הצליח למנוע מאיראן לפרוץ לנשק גרעיני במשך יותר משני עשורים".

סוף לעמימות?

ולמרות הכל, נדמה שבכל הקשור לתוכנית הגרעין שלה, התיאבון של ההנהגה האיראנית רק הולך וגובר. מייקל סינג, ששימש מנהל בכיר לענייני המזרח התיכון במועצה לביטחון לאומי של ארה"ב, מגדיר זאת כ"הפרדוקס האיראני": ככל שאיראן חלשה יותר, כך השאיפה שלה לגרעין גוברת, וההתקדמות שלה לקראת פצצה מואצת.

ואולי בכלל לא מדובר בפרדוקס. אחת הדעות הרווחות בקרב פרשנים ומומחי אסטרטגיה היא שכיום איראן נחושה יותר מתמיד להשיג נשק גרעיני, ובצדק: העובדה שהותקפה חזיתית לא רק בידי ישראל אלא גם בידי ארה"ב, ללא ספק דוחפת את צמרת המשטר להשגת פצצת אטום, שתרתיע ניסיון תקיפה נוסף בעתיד.

והאיראנים לא לבד. סעודיה חתמה לאחרונה על הסכם עם ארה"ב שיאפשר לה להקים תוכנית גרעין אזרחית על אדמתה, וגם האמירותים והקטארים לוטשים עיניים באותו כיוון.

"לא רק הגרעין האיראני צריך להטריד את ממשלת ישראל", אומר על כך בכיר לשעבר בקהילת המודיעין. "בטווח הארוך, מה שצריך להטריד אותה הוא מרוץ הגרעין של המזרח התיכון כולו. גם מצרים מפלרטטת זה זמן רב עם רוסיה בנוגע לקבלת טכנולוגיה גרעינית, ועוד לא דיברנו על טורקיה". לדבריו, בשיחות סגורות נתניהו אפילו הביע חשש מטיל גרעיני שישוגר לעבר ישראל מסין.

מדינה נוספת שבוחשת בקלחת היא פקיסטן המוסלמית, שבידיה יש כבר נשק גרעיני. מתברר שבמשך שנים מנסה המודיעין הישראלי לאשש טענות כי פקיסטן מחזיקה בסתר במחסנים שלה פצצות גרעין, שבעת הצורך יועברו לסעודיה. באחת הפגישות שניהל בכיר ביטחוני עם דמות בכירה במפרץ הפרסי, המתינה אותה דמות עד שהבכיר הישראלי ייוותר איתו בחדר בארבע עיניים. "התבקשתי להעביר לך מסר מפקיסטן", אמר. "הם מבטיחים שלא יעבירו נשק גרעיני לאף מדינה אחרת".

"כיום כל מדינה רוצה נשק גרעיני, או ליתר דיוק - להפוך למדינת סף גרעינית", אומר אותו בכיר לשעבר. "איראן, או כל מדינה אחרת, לא באמת צריכה להשיג נשק גרעיני, אלא רק לגרום לישראל להאמין שהיא על סף השגת נשק גרעיני. הרצון הזה הוא לא תוצאה של משטר פונדמנטליסטי. הרי גם סעודיה והאמירויות, שהעומדים בראשן נחשבים למנהיגים סונים מתונים, חלקם אפילו אוהבי ישראל, מעוניינות בתוכנית גרעין.

"הן רוצות גרעין אזרחי כדי שיוכלו לצבור ידע ולהקים תשתיות, ובבוא היום - כאשר איראן תפרוץ לפצצה - גם הן יוכלו להתגרען. ישראל מואשמת כמי שמחזיקה בנשק גרעיני והיא לא נחשבת מדינה פונדמנטליסטית. לכן, אגב, גם כל משטר אחר באיראן ירצה בשלב מסוים תוכנית גרעין".

לדברי אותו בכיר לשעבר, בדיוק בשל כך ישראל חייבת לחזק לא רק את הבריתות האזוריות שלה, אלא גם את היחסים עם מדינות גרעין מחוץ למזה"ת, כמו הודו וסין. "זאת כדי שהן, כמעצמות גרעין, לא ימכרו טכנולוגיות וחומרים לאיראן", הוא מסביר.

אלא שגם כל זה לא בהכרח ימנע את הופעתה של פצצה גרעינית בידי איראן. כמה מומחים בינלאומיים שאיתם שוחחנו מציעים שישראל תפתח הרתעה גרעינית משלה, למשל בדמות חיזוק אופציית "המכה השנייה". "הכוונה לא רק לרכש של צוללות, כפי שכבר נעשה, אלא גם להצבת טייסות מחוץ לגבולות המדינה, טייסות שהמטוסים שלהן יוכלו להמריא ולתקוף גם אם נפלה פצצה גרעינית בתוך שטח ישראל", אומר אחד מהם.

אפשרות אחרת שעולה בשיחות הללו היא שישראל תוותר על מדיניות העמימות בנושאי הגרעין. "ברגע שתחשוף את היכולות הגרעיניות שלך, זה ייצור הרתעה", אומר גורם בינלאומי.

צומת אסטרטגי

בין החשש ממרוץ חימוש אזורי שיקיף את המזרח התיכון לבין ההבנה שהסדר מדיני ידרוש פשרות כואבות ומנגנוני פיקוח חסרי תקדים, ישראל מוצאת את עצמה בצומת אסטרטגי. ארש, גיבורנו, ומיליוני איראנים כמוהו, אולי יחליטו בסופו של דבר להפיל את השלטון מבפנים - בגלל הגז שאזל, המחירים שזינקו או הדיכוי האכזרי. אך עד שזה יקרה, אם בכלל, ירושלים תידרש להמשיך לתמרן בין הרתעה נחרצת, שיתוף פעולה הדוק עם ארה"ב, והכרה מפוכחת במגבלות הכוח. הגרעין האיראני אינו בעיה שיש לה סוף מוחלט, והניסיון להגדירו ככזה - חוטא למציאות. הוא אתגר ניהולי ואסטרטגי מתמשך שימשיך להעסיק את מערכת הביטחון עוד שנים רבות.

תוכנית עבודה

• רתימת ארה"ב ומדינות נוספות לשימור הבידוד והלחץ הכלכלי על איראן, בשילוב תקיפות של תעשיית האנרגיה
• שיבוש מנגנוני דיכוי וסיוע למפגינים, באמצעות הצפת המדינה בתקשורת לוויינית, כדוגמת מסופי "סטארלינק"
• ניהול קשר שקט עם אליטות המשטר, מפקדים ושגרירים, כדי שינטשו את המשטר; להציע לקצינים בדרג בינוני ולמפקדי בסיג' דרך יציאה
• חיזוק היחסים עם מדינות גרעין מחוץ למזה"ת, כמו הודו וסין, כדי שלא ימכרו טכנולוגיות וחומרים לאיראן
• חיזוק ההרתעה הגרעינית: הצבת טייסות מחוץ לישראל כאופציה ל"מכה שנייה" ודיון מחודש במדיניות העמימות