לא מספיק לחלום: זמן ליצור את ישראל שבה אנחנו רוצים לחיות

לפני שנתיים, באוקטובר 2024, שנה בדיוק אחרי 7 באוקטובר, רגע שבו החברה הישראלית עדיין דיממה בגלוי, פרסמנו ב"היום" פרויקט תחת הכותרת "היום שאחרי מחר". הפרויקט ההוא ביקש לשאת את המבט הישראלי מעבר להווה הבוער, אל האופק שנפרש עשור ושניים קדימה. ביקשנו אז ליצור שיח של תקווה: מחשבה רחבת יריעה על מה שמדינת ישראל יכולה להיות, בזמן שהפצע היה עדיין פתוח מכדי לדבר בו על כל דבר אחר. הפרויקט נועד להיות זרז, לפעור צוהר, להזמין לדיון.

השנתיים שחלפו מאז לא הותירו לנו את הפריבילגיה להישאר בגובה החזון. המלחמה עדיין לא תמה. הבחירות כבר נראות מעבר לפינה. מרבית הבעיות שעליהן דיברנו אז כאתגרי העשור הקרוב הפכו, בלי ששמנו לב מתי בדיוק, לבעיות שכבר עומדות לפתחנו ואינן מסוגלות עוד לחכות למחר.

לכן, בין כסה לעשור, אנחנו מציעים תחנה שנייה בפרויקט: "ישראל - תוכנית עבודה". הפעם לא מבט לעשור ושניים קדימה, אלא תוכנית עבודה. לא מה ישראל יכולה להיות, אלא מה צריך לעשות, מתי, ובאיזה סדר.

פנינו לאנשי מעשה ומחשבה, חלקם בכירי ציבור ומדיניות, חלקם חוקרים ואנשי שטח, חלקם עומדים בראש מערכות, וביקשנו מהם דבר אחד: לא ניתוח סגור, לא אבחנה, אלא תוכנית. סעיפים. סדר פעולה. משהו שעשוי להניע מהלך ציבורי, מערכתי, לכדי מעשה. דבר־מה להניח על שולחנה של הממשלה הבאה, יהיה מי שיהיה שיישב בראשה.

ברל כצנלסון, שהקדיש חיים שלמים לבניין האומה, ידע להזכיר שהוא אינו בנוי מאבנים אלא מלבבות: אבן, ברגע שהניחו אותה במקומה, נשארת שם; אבל לב האדם תמיד זע, תמיד מתפכח או מתלהב מחדש. ולכן, כתב כצנלסון, בניין כזה טעון תמיד התחדשות ובדיקה

הרב קוק כתב פעם, באיגרת אישית לתלמידו, ניסוח שהפך עם השנים לפתגם שגור: הישן יתחדש והחדש יתקדש. זו בדיוק המשוואה שביקשנו מהכותבים כאן לפתור, כל אחד בתחומו. לא לזנוח את היסודות שהניחו המייסדים, אבל גם לא להתבצר בהם מתוך אינרציה. לחדש בלי לאבד את הקרקע, ולקדש את החדש רק אחרי שהוא עמד במבחן המציאות. זו גם הבחירה שעומדת בפני כל אחד מתחומי המדינה שאליהם פנינו: האם לשמר את המבנים הישנים מתוך אמונה שהם עדיין נכונים, או להודות שהם התיישנו ולבנות תחתם משהו חדש, בלי לאבד את מה שבנה אותם מלכתחילה.

תזמון הפרויקט אינו מקרי. הוא רואה אור סמוך לערב יום כיפור, הרגע בשנה שבו אנחנו, כיחידים וכעם, נדרשים לעצור ולערוך חשבון נפש. השנה חשבון הנפש לא יכול להסתפק בהתבוננות פנימה. הוא חייב להוליד גם התחייבות למעשה.

לא רק תיעוד, אלא כיוון

בד בבד, הפרויקט יוצא 39 ימים לפני הבחירות לכנסת ה־26. כך שכל מה שנכתב כאן אינו רק אבחנה לקוראים, אלא הצעת מצע: לכל מפלגה, לכל מנהיג, לכל מי שמבקש להוביל את ישראל בשנים הקרובות. לא נקבע כאן למי להצביע. נרצה לומר: זו הרשימה. אלה הבעיות. הנה גם ההצעות לפתרונן. עכשיו תפקידכם להחליט.

היקף הפרויקט רחב ומעמיק בכוונת מכוון, ונע ממערכת המשפט והביטחון ועד הכלכלה, הבריאות והחלל, לצד מבט תיאורטי - וכמעט פילוסופי - על השאלה שקודמת לכל תוכנית עבודה: כיצד אנחנו מניעים בתוכנו תהליכים נפשיים, כפרטים וכאומה, לחולל שינוי ולתקן?

מטבע הדברים, לא כל כותב וכותבת המשיכו את הנתיב שסלל הקודם להם. חלקם ביקשו שינוי הדרגתי מתוך הסכמות רחבות, חלקם טענו שדווקא הרגע הזה דורש הכרעות נועזות. זו לא תקלה בפרויקט, זו נקודת המוצא שלו.

ברל כצנלסון, שהקדיש חיים שלמים לבניין האומה, ידע להזכיר שהוא אינו בנוי מאבנים אלא מלבבות: אבן, ברגע שהניחו אותה במקומה, נשארת שם; אבל לב האדם תמיד זע, תמיד מתפכח או מתלהב מחדש. ולכן, כתב כצנלסון, בניין כזה טעון תמיד התחדשות ובדיקה, ותמיד יש לשאול אם הקו עדיין נטוי לעבר החזון, או שסטינו ממנו בלי לשים לב.

זו בדיוק המשימה שהטלנו על עצמנו בפרויקט הזה: לא רק לתכנן את הצעד הבא בכל תחום, אלא לעצור ולשאול אם הכיוון שבו אנחנו הולכים בו עדיין מוביל לאן שרצינו להגיע.

בכנות מתבקשת, "ישראל - תוכנית עבודה" אינו רואה אור בגלל הבחירות. ההליכה לקלפי רק מאפשרת הזדמנות לרגע של קשב. הכתיבה והכוונה נובעות ממקום אחר, עמוק יותר: מחויבות לעיתונות שלא מסתפקת בהצבעה על הבעיה. עיתונות שמאמינה כי תפקידה אינו רק לתעד את השבר, אלא גם לנסות, בענווה הראויה, להציע כיוון למוצא ממנו.

איננו לוקים באשליה: אנחנו רחוקים מניסוח התשובות כולן. חלק גדול מהמאמרים כאן יסתרו זה את זה, וטוב שכך. אבל אם כלי תקשורת יכול לעשות דבר אחד מלבד לספר ולדווח על המציאות, זה לנסות, מדי פעם, גם לדמיין מה עוד יכול לקרות, ולבנות לדמיון שלד בדמות תוכנית ממשית. השאלה אם מישהו יוציא את התוכנית הזו אל הפועל - אינה בשליטתנו. אבל הרעיון שראוי לנסותו - נשאר בעינו.