הפתרון לפילוג הישראלי צריך להתחיל כבר בכיתה א'. עוד לא מאוחר

7 באוקטובר ניפץ לנו גם את קונספציית הרב־תרבותיות. השלמנו עם הפיצול בתוכנו כפי שהשלמנו עם התעצמות חמאס. אין ברירה, זה מה יש, כאלה אנחנו - דתיים וחילונים, חרדים וחד"לים, ערבים ויהודים, שמאלנים וימנים, ליברליים ומסורתיים. קראנו לזה בשמות מרגיעים כמו פסיפס, שונות, פלורליזם, ואמרנו לעצמנו שהמגוון מעשיר אותנו ושחברות אחידות הן חברות מנוונות שאינן יכולות לצמוח.

אבל טבח שמחת תורה הציב מולנו מראה ואילץ אותנו לראות את מה ששוחרי רעתנו ראו בנו: חברה משוסעת, מסוכסכת, מפולגת, מהוססת, שלא תוכל לעמוד על נפשה מול אויבים מאוחדים.

המתח בין כור היתוך לרב־תרבותיות לא התחיל בדוד בן־גוריון ולא נולד בעולם הפוסט־מודרני. שתי הגישות המקוטבות הללו רוחשות בתנ"ך העתיק שלנו לאורך כל שנותיו.

החופש שמדינת ישראל העניקה לזרמים השונים הרחיק לכת עד כדי פירוק המכנה המשותף הלאומי. וכשכל מגזר גדל על סיפור היסטורי ותרבותי מנותק לחלוטין מהאחר, אנחנו נחלשים. אוטונומיה חינוכית מוחלטת מסכנת את קיומנו

גישת אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ רואה במגוון השבטי את מקור כוחנו. עם ישראל מחולק לשבטים מעצם בריאתו. לכל שבט יש תפקיד שונה שרק הוא יודע לעשות, וכשיש משימה שמצריכה את כולם - מתאחדים. בונים משכן ביחד. נלחמים באויב ביחד. כובשים את הארץ ביחד. אף שבט לא מוותר על ייחודיותו גם בעיתות משבר. בשביל להיות מאוחדים לא צריך להיות אחידים.

ואילו גישת כָל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד רואה את מקור כוחנו בזהות לאומית מאוחדת. כשכל שבט מרגיש שייך רק לבני שבטו, האויבים שמעבר לגבול (ולפעמים בתוך הארץ) מנצלים את חולשתו ומשעבדים אותו. השעבוד האכזרי והמנצל, לעיתים עד כדי הרעבה, עלול להימשך שנים ולהתרחב לשבטים נוספים, עד שקם מנהיג מקומי שמאחד את בני ישראל המפולגים לצבא משותף ומצליח להביס את משעבדיהם.

סיפור פילגש בגבעה, שחותם את ספר שופטים, מתאר חברה שבטית כחברה חולה שמשמידה את עצמה גם בלי אויבים מבחוץ. פשיעה, אונס, רצח, ובסוף - מלחמת אחים מחרידה ששוטפת את הארץ בנהרות של דם. השבטים המפולגים טובחים זה בזה בשנאה יוקדת והורגים בכוונה וביודעין גם נשים וילדים. אין חפים מפשע בסיפור הזה. כולם שותפים לזוועה.

אוטונומיה חינוכית מסוכנת

אף פעם לא היינו ואף פעם לא נהיה עם אחיד. ריבוי הקולות הוא חלק בלתי נפרד מהדנ"א הלאומי שלנו, אבל 7 באוקטובר המחיש לנו את סכנותיו לא רק משום שאנחנו נתפסים כחלשים בעיני הקמים להורגנו. מדינה מוקפת אויבים שנלחמת בו־בזמן בכמה חזיתות צבאיות, וגם בחזית ההסברה, ושמתמודדת עם אתגרים קריטיים בחשיבותם גם בתוכה פנימה (פערים כלכליים, יוקר המחיה, תאונות דרכים, פשיעה), לא תוכל לשרוד כקונפדרציה של שבטים מנותקים. אנחנו חייבים לחזור אל "הברית הישראלית" ולהתאחד סביב מטרות משותפות שכולנו מאמינים בהן ופועלים למימושן.

האם זה אפשרי במציאות הרב־מגזרית שלנו, כשילדינו מכונסים במערכות חינוך נבדלות בלי שום מכנה משותף?

אפילו בן־גוריון, אבי כור ההיתוך, שנאבק עד חורמה למען חינוך ממלכתי אחד לכל ילדי ישראל, נאלץ להשלים עם קיומם של שלושה זרמים נפרדים: ממלכתי, ממלכתי־דתי וחרדי (על הערבים לא דיברו אז, בוודאי לא כזרם נפרד).

כדאי להציב בכל בתי הספר הממלכתיים־יהודיים דוכן תפילין, שיעמוד לרשות התלמידים באופן חופשי וולונטרי. לא צריך להכשיר לזה רב או מורה. רוב הנערים בימינו מניחים תפילין בבר־המצווה ומכירים את הטכניקה

ההשלמה של בן־גוריון נבעה מחוסר ברירה, אך גם מהאמונה שזה מצב זמני, כי בעתיד לא יהיו חרדים ואולי גם לא דתיים. כל קבוצה האמינה אז שבסוף האחרים יהיו כמוה (חלקנו מאמין בכך עד היום).

אבל המציאות, כידוע, הפוכה. מערכת החינוך התפצלה עם השנים לעוד ועוד זרמים ותת־זרמים, שהולכים ומתרבים גם בימינו. רשימה חלקית: בממלכתי - דמוקרטי, תל"י, אקולוגי, משולב; בדתי - תורני, ליברלי, נפרד, מעורב; בחרדי - חסידי (כמעט לכל חצר חסידית יש מערכת חינוך משלה), ליטאי, ספרדי, ממלכתי־חרדי. הערבים לכאורה נכללים בחינוך הממלכתי, אך גם הם מפוצלים לקבוצות נפרדות: דרוזים, צ'רקסים, בדואים, נוצרים, ובעיקר מוסלמים (שחלקם מחנכים את ילדיהם על נרטיבים פלסטיניים לא ממש ממלכתיים).

החופש שמדינת ישראל העניקה לזרמים השונים הרחיק לכת עד כדי פירוק המכנה המשותף הלאומי. וכשכל מגזר גדל על סיפור היסטורי ותרבותי מנותק לחלוטין מהאחר, אנחנו נחלשים. אוטונומיה חינוכית מוחלטת מסכנת את קיומנו.

לא נדרשת הכרעה מוחלטת

מערכת החינוך המפוצלת שלנו לא עומדת להתאחד בעתיד הנראה לעין. אף זרם לא יוותר על נבדלותו. אבל זו לא שאלה של הכל או לא כלום. כמו בכל דבר בחיים, לא חייבים להכריע בין "או־או", אפשר (ולרוב כדאי) לנקוט דרך של גם וגם. אם תהיה במערכת החינוך שלנו קומת בסיס משותפת, נוכל להיות פלורליסטים ולאפשר לכל מגזר לבנות מעליה קומות נבדלות משלו.

משרד החינוך קבע כמעט מראשיתו תוכנית לימודים מחייבת לכלל התלמידים במדינה. ההתנגדות החרדית למקצועות כמו מתמטיקה ואנגלית (בעיקר במוסדות הלימוד לבנים) עוררה ויכוח על מקומה של ההשכלה הכללית בחינוך ילדינו.

לימודי מתמטיקה, אנגלית, אזרחות, ספרות והיסטוריה הם אכן אבני בסיס חיוניות שאסור לוותר עליהן ויהי מה. אבל מדינת ישראל אינה יכולה להסתפק רק בהן. הליבה שלנו חייבת להיות קודם כל ולפני הכל ליבה זהותית.

אנחנו אמנם חלוקים כמעט בכל נושא, אך יש לנו כל כך הרבה במשותף. רובנו יהודים, כולנו חיים יחד בארץ הזו, הצלחתה ושגשוגה של המדינה חשובים לכל אחד ואחת מאיתנו.

המודל שאפשר לכל זרם לחנך כרצונו, ללא מכנה משותף, הוא מתכון להתאבדות לאומית. המדינה אינה ניטרלית. תפקידה להציב תנאי סף תרבותיים־לאומיים ולהנחיל אותם לכל תלמידיה. מדינה ריבונית לא יכולה להשלים עם קיומם של בתי ספר שמחנכים נגד ערכי היסוד שלה.

אידיאולוגיית הרב־תרבותיות אומרת שמערכת החינוך רשאית להתערב בעולמם השכלי של תלמידיה, ואילו הלב שייך לקהילה ולפרט.

אבל הברית הישראלית מבוססת גם על רגש. צריך גם להרגיש, לא רק להבין. יש לנו אבני תרבות שמעוררות בנו צחוק ודמע משותפים. ילדים שלא גדלים עליהן במשפחה או בבית הספר נעשים מנוכרים לעמם ולמדינתם. לימודי הליבה שלנו חייבים לכלול לא רק ידע, אלא גם חוויות, טקסים וצלילים.

כגודל הליבה - גודל ההקצבה

מערכת החינוך היא המקום העיקרי שבו ניתן וצריך לבנות מכנה משותף. ליבה ישראלית הכרחית לקיומנו, אבל היא תתגשם רק אם שר החינוך החדש יאזור אומץ להיות לא פופולרי (לפחות לזמן־מה) ויכפה אותה על כל בתי הספר בכל הזרמים והגילים, מתחילת הגן ועד סוף התיכון.

יכפה, כן. בהסכמה אין לזה סיכוי להצליח. לא משנה כמה יבטיחו לזרמי החינוך השונים לא למחוק את ייחודיותם. הקריקטורה המפורסמת על כור ההיתוך של בן־גוריון (מכניסים עולים חדשים לתנור התכה ומקבלים את הצבר האולטימטיבי) מאיימת גם על מי שלא ראו אותה. למדתי בבתי ספר חרדיים שנים רבות לפני שהקריקטורה נוצרה, אבל הדימוי הזה נכח בעולמי.

מגילת העצמאות היא הטקסט המכונן שמגדיר את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. כל בתי הספר ילמדו אותה. לא חייבים להסכים לכל מילה. אפשר ואף רצוי לנהל עם תלמידי הכיתות הגבוהות דיון על תכניה כבסיס לגיבוש השקפתם הפוליטית והחברתית

כשאני מציעה לכפות, אני לא מתכוונת שמי שלא מלמדים ליבה ייחשבו לעבריינים. עיגון לימודי הליבה במשפט הפלילי יוביל לתוצאה הפוכה. הפילוג שקורע אותנו היום מבפנים יהיה ממתק לעומת זה שיבוא עלינו. שום ענישה פלילית לא תצליח לכפות על המגזרים השונים ללמד תכנים המנוגדים לערכיהם. לא איסור יציאה מהארץ, לא העמדה לדין, בוודאי לא בית כלא (זו, אגב, דעתי גם ביחס לגיוס חרדים). אבל אם הליבה הישראלית תהיה תנאי לתקצוב, רוב מערכות החינוך יממשו אותה. המימון של המדינה הכרחי להישרדותן.

וכיוון ששיטת הכל או לא כלום אינה יעילה ואינה צודקת, כדאי להפעיל במקומה את שיטת "כגודל הליבה - גודל ההקצבה". בתי ספר שילמדו ליבה בלי טריקים ובלי שטיקים, יקבלו יותר. עדיף לתת צ'ופרים ולא להטיל קנסות. גזר אפקטיבי יותר ממקל (וגם מעורר פחות התנגדות).

ואל תגידו לי שאי אפשר לדעת מה נעשה בתוככי בית הספר. אפשר ואפשר. כשהייתי מורה בתיכון לימדתי תנ"ך ויהדות בממלכתי־דתי, בממלכתי ובמסורתי (תל"י), ובכל שלושת המגזרים הגיעו מעת לעת מפקחים שצפו בשיעוריי בהפתעה ושוחחו איתי ועם תלמידיי. אולי היום כבר לא כל כך מקובל להצניח על בתי הספר "מרגלים" מבחוץ בלי הודעה מראש, אבל מפקחים רגישים ובעלי ניסיון יודעים איך לדעת גם כשבתי הספר מתכוננים לבואם.

חשוב לזכור שרפורמות במערכת החינוך בדרך כלל נכשלות, במיוחד בנושאים ערכיים הנוגעים לציפור נפשנו (כמו יהדות). המורים יודעים ששר החינוך הבא יבטל את הרפורמה של קודמו ונוטים ליישם אותה רק למראית עין.

אני אומרת את זה כדי לזרז, לא כדי לייאש. אם שר החינוך יקים ועדה מרובת משתתפים שתתווכח על כל פסיק, המסקנות יוגשו לו רק באמצע הקדנציה (או אף בסופה) והוא לא יספיק ליישם אותן.

מצד שני, כיוון שמדובר גם בכפייה, חשוב להחליט על תוכני הליבה בכובד ראש ולהיות מודעים להתנגדות הצפויה של כל מגזר. יהיו אולי תכנים שהשר ייאלץ לדחות חרף חשיבותם. זה מצער, אבל "לא עליך המלאכה לגמור".

ערכינו כמדינה חופשית

ואחרי ההקדמה הארוכה של למה לעשות ואיך לעשות, הגיע הזמן לדבר גם על מה לעשות.

אם להיות כנה, הייתי מעדיפה להישאר באזור הנוחות שלי ככותבת שמעלה רעיונות כלליים ולא מפרטת את התכנים. גם משום שיש ביהדות לא מעט חומרי נפץ, וכל תוכן שאציע יעורר סערה באחד או יותר מהמגזרים (לפעמים עד כדי "נמות ולא..."). וגם משום שחשוב להטיל את המשימה על מורים מהשטח, שנמצאים בכיתות, ולא על מומחים, חוקרים, הוגים, או מישהי כמוני שמלמדת כבר 30 שנים רק סטודנטים.

אבל כדי לשכנע את שר החינוך החדש שלימודי ליבה משותפים אינם בגדר פנטזיה או חזון אחרית הימים, אני חייבת להיכנס קצת לתכנים. רק קצת. אין לי כוונה לייגע אתכם ואותי ברשימת נושאים פרטנית לפי גיל וכיתה. אני גם לא מאמינה בסילבוסים שמונחתים מלמעלה. בתי הספר והמורים צריכים לבחור בעצמם את הטקסטים ושיטות ההוראה שמתאימים לתלמידיהם (האתרים של משרד החינוך גדושים בחומרי למידה מכל הסוגים ובכל הנושאים).

בחברות הנשלטות על ידי עולם ערכים מוחלט וסגור בתי הספר מקנים לתלמידיהם אמיתות מקודשות, שהן גם רבות וגם ספציפיות, ולא נותנים כמעט מקום לדעות אישיות ולמחשבה חופשית. אבל מערכת החינוך הישראלית צריכה לשקף את ערכינו כמדינה חופשית, ולכן הליבה שלנו תהיה הבסיס שעליו המורים והתלמידים יוסיפו את השקפת עולמם ואת אמונותיהם. לכל מגזר יש דרכי לימוד משלו - וטוב שכך. אם נוותר על "שבעים פנים לתורה", לא תהיה לנו תרבות.

לימודי מתמטיקה, אנגלית, אזרחות, ספרות והיסטוריה הם אכן אבני בסיס חיוניות שאסור לוותר עליהן, ויהי מה. אבל מדינת ישראל אינה יכולה להסתפק רק בהן. הליבה שלנו חייבת להיות קודם כל ולפני הכל ליבה זהותית

אני לא יודעת איך העבודה תתנהל, מה יהיה הלו"ז, כמה צוותים יהיו ומי יעמוד בראשם, אבל יש דבר אחד שאני כן יודעת: גם אם התוכנית שלי תתקבל (הלוואי), תכניה ישתנו. ובכל זאת, הנה אני מציעה.

עם, מדינה, תורה

על שלושה דברים הליבה הזהותית עומדת: עם ישראל - מדינת ישראל - תורת ישראל.

השילוש הזה עלול להרגיז את כל המגזרים. גם על מה שיש בו - למשל, תורה - ובעיקר על מה שאין בו - למשל, אלוהים.

לגבי תורה, אני יודעת שהגדרה כמו "מורשת ישראל" תעורר פחות התנגדות. "לימוד תורה" נתפס כמשהו דתי, אבל התורה שלנו לא נלמדת ולא אמורה להילמד רק בישיבות. התרבות היהודית היא של כולנו.

ולגבי אלוהים, לא כללתי אותו בליבה כי אמונותינו לא יכולות ולא צריכות להיות משותפות. אלוהים שאני מאמינה בו שונה מאלוהים של אחיי וחברותיי. אבל היהדות שייכת לכל המאמינים והלא מאמינים לגוניהם - דתיים וחילונים, חרדים ומסורתיים, אגנוסטיקנים ואתאיסטים, וגם דרוזים, צ'רקסים, ערבים, וכל המיעוטים שחיים איתנו יחד כאזרחים שווי זכויות וחובות.

ואם המילים "עם ישראל, מדינת ישראל, תורת ישראל" מקוממות אותנו (כל אחד מרגישויותיו ומסיבותיו), זה רק אומר כמה אנחנו זקוקים לליבה הזאת.

רובנו מכירים את המשפט המפורסם ממגילת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל, היא מדינת ישראל". אך יש חשיבות רבה גם למילות הפתיחה שהרבה פחות מצוטטות: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל־אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי".

עם, מדינה, תורה. לא המצאתי את השילוש הזה. חברי מועצת העם, מכל המגזרים, הקבוצות והמפלגות (סוציאליסטים ורביזיוניסטים, חילונים ומסורתיים, דתיים וחרדים) חתומים עליו.

תורת ישראל

הטקסטים הקנוניים של היהדות יילמדו בכל בתי הספר במדינת ישראל. בראש ובראשונה התנ"ך, שהוא גם בסיס תרבותי משותף ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים. אבל לא רק תנ"ך. המשנה והתלמוד, שנלמדים כמקצועות מובילים בחינוך הדתי ובמוסדות לימוד חרדיים לבנים, חייבים להילמד בכל המגזרים. לא באותו ההיקף, אבל כל תלמיד יהודי צריך להכיר את ספרי היסוד של עמנו (וכל תלמיד לא יהודי צריך להכיר את שורשי התרבות של העם שבקרבו הוא חי).

הליבה חייבת לכלול גם את הפרשנים הגדולים של התנ"ך והתלמוד, ורש"י בראשם, ואת הוגי הדעות המובילים במחשבת ישראל ובהלכה היהודית. התלמידים הדתיים והחרדים ילמדו יותר, המסורתיים והחילונים פחות, והערבים עוד פחות - מה שיבחרו מוריהם להציע להם מתוך הים הגדול.

וכמובן, את לוח השנה היהודי (חגים ומועדים), ואת מעגל החיים היהודי (ברית מילה, בר־מצווה, נישואים, משפחה, מוות).

וגם את סידור התפילה.

תפילה נתפסת בעיני חלק מהציבור כ"הדתה", אבל היא איבר חיוני מתרבותנו. תלמיד חילוני שמכיר את התפילות לא ירגיש בבית כנסת (בארץ או בחו"ל) כמו גוי בין יהודים. כדאי להציב בכל בתי הספר הממלכתיים־יהודיים דוכן תפילין שיעמוד לרשות התלמידים באופן חופשי וולונטרי. לא צריך להכשיר לזה רב או מורה. רוב הנערים בימינו מניחים תפילין בבר־המצווה ומכירים את הטכניקה.

מורים שיודעים להתפלל יוכלו לשלב במסגרת שיעורי הסידור העיוניים גם תפילות. תפילה יומיומית מדוקלמת עלולה לשעמם, אך תפילה שנעשית מתוך בחירה, ורק מעת לעת, יכולה להיות חווייתית. אפשר, למשל, לתת לתלמידים לבחור את השירים ואת המנגינות, ולשלב בה גם שתיקות (מעין מדיטציה), תנועות גוף, ריקודים ואפילו קפיצות.

עם ישראל

רוב החרדים והדתיים, וחלק לא מבוטל מהחילונים, תופסים את היהדות כדת. רק כדת. אבל היהדות היא גם לאום. כל תלמיד בישראל צריך להכיר את הסיפור של עמנו - ההיסטוריה, רצף הדורות, הייעוד והגורל - החל מראשיתנו ועד היום: "לך לך" של אברהם, יציאת מצרים, מלכות שאול ודוד, פילוג הממלכה, החורבן, הגלות, הרדיפות, השואה, וכמובן הערבות ההדדית וכוח החיות ששמרו עלינו גם בזמנים קשים. המיעוטים החיים בקרבנו אינם חלק מעם ישראל, אבל הם אזרחי מדינתו של העם היהודי וצריכים גם הם להכיר את הסיפור של עמנו.

המימוש הדתי של היהדות היה ויהיה אוטונומי לכל זרם, קהילה ומשפחה, אך מערכת החינוך אחראית לחיזוק התודעה הלאומית של ילדינו ולהזדהות הרגשית שלהם עם בני עמם בארץ ובכל העולם.

יהודי התפוצות הם חלק בלתי נפרד מגוף האומה, וזה פותח בפני המורים הזדמנות ללימוד חווייתי נוסף על הקניית ידע. לחרדים האשכנזים יש עם אחיהם בגולה שפה משותפת (יידיש) ושידוכים משותפים שהופכים אותם לקהילה אחת. אבל הרשתות החברתיות והטכנולוגיות של ימינו מאפשרות גם לתלמידים בשאר המגזרים להכיר תלמידים יהודים בעולם. אם כל תלמיד בישראל ייצור קשר עם תלמיד אחד מעבר לים, יהיו לנו הרבה שגרירים צעירים, חלקם נלהבים, שיתוודעו למדינת ישראל באופן אישי.

מדינת ישראל

ההכרה במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי היא בסיס קיומנו. כל התלמידים, בכל מגזרי החינוך, ילמדו על הציונות - תנועת התחייה הלאומית שלנו, שמימשה את הכיסופים ההיסטוריים לארץ ישראל בפעילות מדינית, בהקמת מוסדות, בעלייה ובבניין, ויתוודעו להגותם ולפועלם של חוזיה ומקימיה (כמו הרב אלקלעי, הרב אברהם שלוש, הרצל, ז'בוטינסקי, אחד העם, הרב קוק ובן־גוריון).

גם החרדים וגם הערבים, שרובם לא מגדירים את עצמם כציונים, ילמדו ציונות. תלמידי מדינת ישראל צריכים להכיר את הנרטיב הציוני שנתון בשנים האחרונות למתקפה חסרת תקדים, וללמוד על הסרבנות הפלסטינית שהכשילה את ניסיונותיהם החוזרים ונשנים של מנהיגינו לכרות איתם הסכמים ובריתות שלום.

מערכת החינוך פוחדת לעסוק בנושאים שנויים במחלוקת בעלי השלכות פוליטיות, אבל המחיר הוא סטריליות מזיקה ונטולת ערכים.

למשל, השירות הצבאי. בתי הספר אינם רשאים להתחמק מהמחלוקת הקשה הזו שקורעת אותנו מבפנים עד כדי שנאה. כל התלמידים (גם החרדים, ואפילו הערבים) צריכים ללמוד את חובותיהם וזכויותיהם האזרחיות ולדעת שאף הם יהיו חייבים להתייצב בבוא היום לקריאתה של מדינתם ולהתגייס למענה. במסגרת צה"ל או במסגרות אזרחיות, בתוך הקהילה פנימה או בקהילות מבחוץ, יהא הפתרון אשר יהא, ובלבד שחובת השירות תהיה חלק מן הליבה של כל המגזרים (ושגם מי שאינם מתגייסים יכירו תודה ללוחמינו על הגבורה ועל מסירות הנפש שבזכותן אנחנו קיימים).

או, למשל, מגילת העצמאות. הטקסט המכונן שמגדיר את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית יילמד בכל זרמי החינוך. זה לא אומר שחייבים להסכים עם כל מילה. אפשר ואף רצוי לנהל עם התלמידים בכיתות הגבוהות דיון על תוכני המגילה כבסיס לגיבוש השקפתם הפוליטית והחברתית.

כך גם בימי הזיכרון הלאומיים. יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל ו־7 באוקטובר מייצרים לנו בסיס תרבותי ורגשי משותף. אני לא מציעה לכפות על תלמיד חרדי לקום בצפירה או על תלמיד ערבי לשיר "נפש יהודי הומייה". המורים החרדים יכולים לשבת עם תלמידיהם בדממה כפי שמורותיי בבית יעקב נהגו לעשות לפני 50 שנה (חלקן, אגב, הקריאו לנו לאחר הצפירה פרק תהילים), אבל תלמידי כל המגזרים ישתתפו בטקסי הזיכרון (גם אם לא באותו האופן) ויכירו את מילות ההמנון ואת הפסקול הישראלי: "ירושלים של זהב", "שיר הרעות", "מעל פסגת הר הצופים", "שיר למעלות", "שבחי ירושלים", ושירים נוספים שיבחרו להם מוריהם.

וכשמדובר בשירים עבריים, זו ההזדמנות להגיד בפה מלא את המובן מאליו: עברית תהיה שפת ההוראה העיקרית. בתי ספר ערביים ילמדו גם בערבית, בתי ספר חסידיים לבנים ילמדו גם ביידיש, בתי ספר דו־לשוניים ילמדו גם באנגלית, אבל רוב מכריע של השיעורים בכל המגזרים יתקיימו בעברית. גם משום שעברית היא השפה הראשית של מדינת ישראל ומי שאינו שולט בה יתקשה להשתלב בחיי החברה, הכלכלה, האמנות והתרבות, ובעיקר משום שאנחנו מדינה עברית. זו שפתנו. זו זהותנו.

לא אחידים - מאוחדים

חכמינו הקדומים לא פחדו מסתירות. אחת המטרידות שבהן היא המתח הבלתי פתיר בין "שבעים פנים לתורה" לבין "ייהרג ובל יעבור".

מצד אחד, אין אצלנו אחדות דעים, לכל אדם (בוודאי לכל יהודי) נקודת מבט משלו, "ואלה ואלה דברי אלוהים חיים". מצד אחר, יש לנו ערכים בסיסיים שמשותפים לכולנו ואינם שנויים במחלוקת.

אם המגוון וריבוי הדעות לא רק מאפיינים אותנו כעם, אלא גם מצמיחים את תרבותנו, למה חז"ל - מייסדיה ובוניה - הציבו לנו בבסיסה גדרות שחוסמות כל פתח לוויכוח?

אני לא מצפה לתשובה. כאמור, יש ביהדות מתחים שאי אפשר ליישב, אך השאלה הזו אולי תעזור לי לשכנע את שר החינוך החדש להעמיד את הליבה שלנו בראש סדר העדיפויות של משרדו.

נמשיך להתווכח, נמשיך לא להסכים. זו מהותנו. זה מקור כוחנו. אבל רק אם תהיה לכל מגזרי החינוך במדינת ישראל ליבה זהותית משותפת שתשמור עלינו מאוחדים.

תוכנית עבודה

• לקבוע תוכנית ליבה מחייבת למערכת החינוך, מהגן ועד התיכון, שתבטיח היכרות בסיסית עם המורשת, החברה והמדינה, תוך מתן חופש לכל קבוצה לשמור על ייחודה
• להעניק לכל תלמיד היכרות עם מקורות התרבות היהודית, תולדות העם, הקמת המדינה ומגילת העצמאות, וליצור באמצעותם בסיס משותף של שייכות, אחריות והיכרות עם החברה הישראלית
• להרחיב את החשיפה לתנ"ך, למשנה, לתלמוד ולמחשבת ישראל בכל זרמי החינוך, תוך התאמת עומק הלימוד לגיל התלמידים, לאופי המוסד ולמאפייני הקהילה
• לשלב בהוראה את תולדות התחייה הלאומית, זכויות האזרח וחובותיו, השירות למדינה, טקסטים מכוננים וטקסים ממלכתיים, תוך עידוד שיח פתוח גם סביב מחלוקות ציבוריות ופוליטיות
• לקשור את מימון מוסדות החינוך למימוש תוכנית הליבה, באמצעות מודל מדורג המעניק תקצוב גבוה יותר למוסדות המיישמים באופן מלא ורציני את תכניה