את מגילת העצמאות לקחו רחוק מדי. זה הזמן לנפץ את המיתוס סביבה

בינואר 2023, עם פרוץ הרפורמה המשפטית והמחאה נגדה, נשלפה מגילת העצמאות מהבוידעם הלאומי. ריח הנפטלין עוד דבק בה כשהמעצבים הנלהבים החלו לעבוד עליה, ולשווקה כיצירת רבים שהצליחה ברגע נדיר לגרוף הסכמה רחבה של כל חלקי האומה, ולכן היא בעלת מעמד על־חוקתי.

הסיבה ברורה: מי שטוען שלבג"ץ יש סמכות לפסול חוקי יסוד, חייב נקודת ייחוס גבוהה יותר. הצגת המגילה ככזו מאפשרת להדוף את הטענות שפסילת חוקי יסוד היא עוד כלי מומצא לבלימת הרפורמה. במסגרת זאת, היא כיכבה בהפגנות, נתלתה על גורדי שחקים ודוקלמה כטקסט קדוש מעל כל במה.

משעברו הקרבות מהרחובות לזירת הבחירות, המגילה הצטרפה אליהם. וכך, בשבוע שעבר, היד התופרת של ההיסטוריה קיבצה שני אירועים על גבי הבד שלה. מכיוון אחד, הושק קמפיין "חוק יסוד: מגילת העצמאות" על ידי בנט ולפיד, ומהכיוון השני, שופט בג"ץ אלכס שטיין שלף אותה וגזר ממנה את ביטול החוק להקפאת מעצרי עריקים בפסק הדין שנתן. ושלושתם עשו זאת "ברוח המייסדים".

הבעיה היא שהמייסדים עצמם מעולם לא התכוונו לתפור מהמגילה חוקה, או כל נורמה משפטית מחייבת. משום כך, הם גם לא ניסו להופכה ליצירת רבים או לרכז סביבה קונצנזוס. להפך - אמנם בתהליך כתיבתה היו מעורבים ברמות שונות כ־20 אנשים (כולם גברים יהודים, וכמעט כולם אשכנזים), אך רובם לא באמת השפיעו על קווי הגזירה הראשיים. הם, כשאר העם, גילו את תוכנה האמיתי רק כשבן־גוריון הקריא אותה ב־16:00 אחר הצהריים של ה' באייר, שמונה שעות לפני תום המנדט.

זה לא היה מקרי. בלילה הקודם הסתגר הזקן בביתו ועבד לבדו על הנוסח. חתך וקיצר לפי צורכי השעה, כפי שתפס אותם. למחרת בצהריים הוא הביא אותה לאישור מועצת העם, שכללה רק 24 חברים מתוך כלל ה־37 (עשרה נותרו נצורים בירושלים). רובם מיהרו להסתייג מהתפרים הגסים: הימין דרש לסלק כל רמז להסכמה לחלוקת הארץ, השמאל תבע להכיר בזכות הערבים למדינה משלהם, ולעדות החרדיות והדתיות היו השגות משלהן. בן־גוריון ניסה להרגיע את הרוחות כשטען שזו רק "קריאה ראשונה", אך למרות זאת, בהצבעה הראשונה רק 16 מחברי המועצה הצביעו בעד.

בן־גוריון היה האחרון שביקש להעניק למגילה מעמד של חליפת לחץ משפטית, וזאת כחלק מהתנגדותו הכללית לכינון חוקה. "הדרושה לנו חוקה מיוחסת, נוקשה, הכובלת ידי המחוקק והעם הריבוני ומטילה על השופטים להכריע אם החוק שרוצה בו העם כשר או פסול? לא!", הרעים לימים

בן־גוריון שב והצהיר ש"גם אם יצביעו בעד הנוסח בכללו, אין פירוש הדבר שהסתלקו מהערותיהם", והסביר שקריטי לצורכי חוץ שתהא הסכמה פה אחד. רק אז, בהצבעה חוזרת, אושרה ההכרזה פה אחד. מובן שביום ראשון, כשביקשו החברים להמשיך בדיון כמובטח, הסביר הזקן שזה כבר מעשה עשוי. ההסתייגויות הוגדרו "הודעות" לפרוטוקול בלבד.

לזכות בן־גוריון ייאמר שהוא באמת לא ראה במגילה אלא כרטיס ביקור עבור הממשלות הזרות, שנדרשו להכיר במדינה שאך נולדה. הוא היה האחרון שביקש להעניק לה מעמד של חליפת לחץ משפטית, וזאת כחלק מהתנגדותו הכללית לכינון חוקה. "הדרושה לנו חוקה מיוחסת, נוקשה, הכובלת ידי המחוקק והעם הריבוני ומטילה על השופטים להכריע אם החוק שרוצה בו העם כשר או פסול? לא!", הרעים לימים. עבורו חוקה היתה כתונת משוגעים, ולא לבוש מלכות, ומגילת העצמאות - על אחת כמה וכמה.

ואז הגיע שטיין

למרות זאת, בסרטוני הבינה המלאכותית שמפיצה כעת מפלגת ביחד, בן־גוריון ובגין מוצגים כתומכים נלהבים בהפיכת המגילה לחוקה. אלא שגם בגין, שכלל לא חתם על המגילה (בניגוד לחלק מהשחזורים), סירב להיסחף אחרי הדיו שעל הקלף. בעיניו, האריג שבן־גוריון תפר היה בד של כניעה. הן משום שהמגילה כללה נכונות לפשרה טריטוריאלית על אדמות המולדת, והן כי היא הדגישה שהמדינה הוקמה בשל הסכמת אומות העולם, ולא בזכות דמם של לוחמי המחתרות.

דברים אלה מעמידים את פסיקת השופט שטיין באור שונה. שטיין, קוטורייר משפטי משובח המזוהה עם שמרנות ופורמליזם, מנסה להציג מהלך יבש, כמעט טכני. הוא לא טוען שהמגילה היא "חוקת־על" במובן הרומנטי של מובילי המחאה והאופוזיציה, אלא נשען על הסיבים שבבסיסה: ביום שבו הוקמה המדינה פורסם מנשר רשמי, שקבע שהשלטון פועל "מכוח הכרזת העצמאות". שבוע לאחר מכן חזרה על כך פקודת סדרי השלטון והמשפט. על בסיס זה מסיק שטיין שסמכות הכנסת נולדה מתוך המגילה, ולכן היא כפופה לה.

כאמור, השבוע באה גישת שטיין לביטוי בהחלטתו לבטל את החוק שהקפיא את הליכי האכיפה נגד עריקים חרדים. הנימוק: "מתן פטור גורף מן האחריות הפלילית למפירי צווי גיוס, כמו גם שחרור גורף של ציבורים שלמים מחובת השירות בצה"ל, אינם עולים בקנה אחד עם דרישת 'השוויון הגמור' שבהכרזת העצמאות... על כן, מעשה חקיקה שמתיימר להקנות פטור ושחרור, כאמור, נחקק בחוסר סמכות של הכנסת, ואין לו תוקף".

אלא שבמשפט, בניגוד לתפירה, יש משמעות מכרעת לכללים שהתקבעו במשך דורות. אי אפשר להתעורר אחרי 75 שנים של תקדימים מושרשים, ולגלות לפתע שלטקסט ההיסטורי יש משמעות חוקתית מחייבת שאיש לא מצא בו לפני כן. עם כל הכבוד, המשפט אינו בגד דו־צדדי שיום אחד מתגלה שהבטנה שלו היא בעצם מעיל אחר. שופט פורמליסט אמור להרכין ראש בפני מסורת מוסדית - גם כשהיא מעקצצת.

כך או כך, גלגל הטווייה של המגילה השלים סיבוב שלם. בן־גוריון, שביקש לתפור רק בגד קליל, ניצח ב־1948 את שופט בג"ץ (שישב אז במחוזי תל אביב) כשזה קבע ששופט "חייב להעביר את החוק תחת שבט בקרתו", ואם מצא חריגה ממה שבעיניו היא חוקת המדינה, "עליו לעקור את החוק ולבטלו". ב־2026, השופט שטיין - כאמור, חייט משפטי מיומן - הפך את הבטנה וניצח את בן־גוריון כשביטל חוק.

כל זה מלמד שבסוף המגילה אינה אלא יריעת בד נצחית, ושמי שמחזיק בה באותו רגע - שופט בג"ץ, ראש ממשלה או מנהיג אופוזיציה - תופר ממנה בדיוק את הלבוש שנוח לו, ואז טוען בביטחון שזו בדיוק הגזרה המקורית.