בפסח הזה נלמד את העולם ביעור אקטיבי של הרע

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות הארוכים של גלותנו. שבכל הלילות ההם נחבאנו ונמלטנו מפני חמת הצורר שביקש לכלותנו, והלילה הזה חיילינו מכים את צוררינו ומטוסינו חגים מעל שמיהם ומפרקים את תשתיות הרשע שבנו בעמל כדי להכינם ליום פקודה: השמדת היהודים. "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כׇל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם... וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם".

וממצרים המקראית לאיראן של ימינו ולבנון ועזה, סוריה ותימן. אויבינו חושבים להתיש אותנו בהרס וחורבן וריצה למקלט, וכמו תמיד הם לא למדו את העבר, ואינם יודעים איזה עם גדול שב להיסטוריה לאחר שנעלם ממנה כאלפיים שנה, העם שזכר את ההבטחה שעמדה לנו ולאבותינו ובכל שנה סיפר את נס יציאתנו מבית העבדים ואמר: "השנה כאן (בגלות), לשנה הבאה בארץ ישראל; השנה עבדים (ונתונים לחסדי אחרים), לשנה הבאה בני חורין".

ואכן, בני חורין אנחנו וחיים בזמן מיוחד, יום אשר הוא לא יום ולא לילה, בארץ שחלמנו עליה ובמדינה יהודית עצמאית. זכרו את הימים האלה וכתבו אותם ליום אחרון. "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם, מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? וַאֲמַרְתֶּם: זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנׇגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל".

פסח.

עבדים היינו לפרעה במצרים. לא רק עבדנו בפרך עד שגופנו כשל, אלא גם עבדי הרוח. בלועים ברחם המצרי, ניזונים מתרבות האימפריה ויראים מכוחה. עוד לפני השחרור הפיזי, היה עלינו להשתחרר מכלא הרוח. לשם כך נצטווינו לקחת שֶׂה ולשחוט אותו בארבעה עשר לחודש ניסן בין הערביים, ולאוכלו על מצות ומרורים.

בתרבות המצרית של התקופה (סביבות המאה ה-13 לפנה"ס) תואר האל מצרי הראשי אמון-רע כאדם בעל ראש איל. הוא היה "אבי המלך" ומקור סמכותו. העבדים נצטוו אפוא לשחוט את מקור הסמכות של אדוניהם. זה לא רק מרד אלא הצהרת עצמאות. פרויד לימד על "רצח האב" כשלב בדרך לבניית האישיות העצמאית של המתבגר. גם אנחנו, בדרך לגיבוש הלאומיות העצמאית הנפרדת מזו של המצרים שבתוכם היינו בלועים, שחטנו את אלוהי מצרים ובכך נתנו גט כריתות ללאומיות המצרית. יתרה מזו, נדרשנו למרוח את דם הקורבן בפתח הבתים כדי שכולם יידעו כיצד העבדים חיללו את "הקודש". מכאן אין דרך חזרה, אלא רק החוצה למדבר.

"וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם, וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". מי שמוכן להסתכן עד כדי אובדן חייו, כדי למלא אחר הוראות משה בשמו של אל נעלם, במטרה לצאת לחירות - ראוי להצלת חיים. אין חירות בלי קורבן ונכונות לשלם מחיר. ובעוד אנחנו נישאר ספונים במקלטינו ונחזור בפעם השלושת אלפים ומשהו על סיפור עתיק שאין עכשווי ממנו, משטר האימים של איראן כורע ומוכה, ובכירי (בכורות!) משטרו מתים בסך. שמעו את הסיפור, אזרחי איראן הנאנקים תחת עול השעבוד של אמונת המוות של אדוניכם, אתם חוזים בהתמוטטות מקורות הסמכות שלכם, בתקווה שברגע הנכון תעזו למרוד ולצאת לחירות.

חמץ ומצה.

הבצק דורש זמן לתפוח, וכך עלולים להחמיץ את השעה. משחר לידתנו כעם אנו מסרבים לציית לזמן המכלה כול; איננו מצייתים לחוקי הצמיחה והבלייה של ציוויליזציות ועמים בהיסטוריה. זו המצווה הראשונה שקיבלנו כעם: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחׇדְשֵׁי הַשָּׁנָה". קביעת חודש ניסן – שבו נולדנו כעם - כחודש הראשון בשנה העברית, נעשה באמצעות קידוש החודש, פעולה משפטית שהתקיימה מדי חודש בבית הדין העליון בהר הבית. קידוש הזמנים הוא תכונה מיוחדת שניתנה לנו, ועם שקובע את הזמן - מצהיר על קיומו מחוץ לזמן, כלומר בנצח. ואכן, מייד לאחר הניצחון על הזמן (קידוש החודש) אנחנו מצווים לאכול מזון חסר זמן: "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ", לחם שאינו זקוק לזמן, "לחם האמונה" בכינויו של הזוהר.

אבל איננו מסתפקים בהימנעות סבילה (פסיבית) מאכילת חמץ; אנו מצווים לבער את החמץ באופן פעיל (אקטיבי): "אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם". רש"י (מאה 11) דייק מלשון המקרא שההשבתה היא ביטול בלב, מכיוון שלא כתוב "תבערו". כיצד משביתים? "שיבטל החמץ בליבו ויחשוב אותו כעפר... וכדבר שאין בו צורך כלל", כך הרמב"ם במאה ה-12 על סמך דברי התלמוד. ומביטול הלב של התורה הגיעו חכמינו לחובת ביעור ממשי של החמץ הנמצא ברשותנו: "רבי יהודה אומר: אין ביעור אלא שרפה; וחכמים אומרים: אף מְפָרֵר וזורה לרוח או מטיל לים".

כשפרצה המלחמה בעזה, הזדמנתי לטלוויזיה האיטלקית. ישבו מולי כאלה שהיססו בדבר וכאלה שהתנגדו וגינו אותנו. פחות מחודש אחרי הטבח, ולא היה שם מישהו שתמך במלחמה בלב שלם. אמרתי, שאיננו זקוקים לתמיכתם, מכיוון שברור לנו מיהם אויבינו ואנחנו נלחמים בהם. הבעיה בעמדתם היא העמימות המוסרית, חוסר ההבדלה בין אור לחושך והמחשבה שהרעה לא תבוא אליהם, אלא תישאר בגבולות המזרח התיכון.

אינכם מזהים את הסכנה האורבת לפתחכם, אמרתי, המלחמה שלנו היא מלחמתו של העולם החופשי כולו. והוספתי: העם היהודי הוא עם עתיק, הענקנו לעולם את עשרת הדיברות, תורה ומוסר ואפילו הרעיון הלאומי שהוגי הדעות באירופה שאבו מספרי התנ"ך. עכשיו תורנו ללמד את העולם הלכות ביעור חמץ, ביעור אקטיבי של הרע מן העולם, ולא המתנה פאסיבית מתוך מחשבה מופקרת שהרוע ייעלם מעצמו. המלחמה בחמאס, חיזבאללה ואיראן על ראש כולם היא בראש ובראשונה מלחמה מוסרית.

ארבע כוסות.

תהליך גאולתם של העבדים במצרים כלל משברים. פרעה כעס על הדרישה המחוצפת לשלח את עבדיו והכביד את עולו. חלקים בעם האשימו את משה ואהרן שסיפקו לפרעה תירוץ להתעלל בנו. משה שב למי ששלחו וזעק: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה, לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי?" ואלוהים חוזר על הראשונות: יש לעם הזה היסטוריה ואבות וארץ מובטחת. וגם שמעתי את קריאתם של בני ישראל מעומק מחנות העבודה, וזכרתי את הברית העתיקה. לכן: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים, וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים".

האמורא הארצישראלי ר' יוחנן שחי במאה השלישית בטבריה תחת שלטון רומא אמר, שארבע הכוסות בליל הסדר הן "כנגד ארבע גאולות": והוצאתי, והצלתי, וגאלתי ולקחתי. הנה שיעור היסטוריוסופי חשוב שלמדתי מהרב יואל בן-נון: גם יציאה מעבדות דיה להיקרא גאולה, גם הצלה לאומית היא גאולה, אפילו אינה מלאה. המקרא וחכמינו דיברו על מידת הסבלנות ההיסטורית הנחוצה לנו, להכיר בשבח האיטיות וההתקדמות המצטברת שלב אחרי שלב. בהסתכלות כזאת, אפשר להבין שאנחנו תמיד באמצע הדרך, ואסור להתייאש.

ארבע הגאולות חסרו את התכלית: המטרה לא היתה מעולם קבלת תורה ונדודים במדבר סיני או במדבר העמים. המטרה הסופית היתה הכניסה לארץ המובטחת והקמת ממלכה. זאת הגאולה החמישית המופיעה בהמשך: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ... וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה...". לא די לבוא לארץ; עלולים לחיות בה תחת שלטון זר. לכן נאמר שתינתן "מורשה". יחידים אינם יכולים להעביר ארץ שלמה כירושה; רק אומה. העם יקים ממלכה שתחיל את חוקיה – ריבונותה ובעלותה – על הארץ, וכך אפשר להנחילה לדורות.

הגאונים והרמב"ם פסקו שהכוס הזאת אינה חובה כמו ארבע הקודמות, אלא רשות. בגלות השארנו את הכוס החמישית לאליהו הנביא, בתקווה שיבוא לבשר על גאולתנו ולהשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. לא שתינו את הכוס, שכן לא מלאה סאת ייסורינו ולא יצאנו מכלא הגלות. המתנו לרגע הנכון, שהגיע עם חזרתנו הביתה לציון והקמת המדינה.

הרב יוסף קפאח (המאה ה-20) כתב בהערותיו לרמב"ם על מנהג יהודי תימן: "ומימיי לא חסרתי כוס חמישית, וכך היה נוהג סבי ז"ל... וכן שמענו נהגו זקני הדורות הקודמים לשתות כוס חמישית". כל תכליתו של ליל הסדר הייתה לראות עצמנו כאילו יצאנו ממצרים; כל דור ומצרים שלו. בדמיוננו ראינו כיצד יוצאים מגלויות ספרד, אשכנז ותימן, ושבים לציון. כיום, ששבנו ארצה, בוודאי חשוב להודות על לשון גאולה זו: " וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ". בעינינו ראינו.

אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת.

"כל זמן מאיר בתכונתו" (הראי"ה קוק). הזמנים הנזכרים ונעשים באומה אינם מנותקים מהרצף ההיסטורי, ובכל שנה אנו חוזרים אל האור המיוחד שזרח בעולם בזמן האירוע שבעקבותיו נקבע החג. אנחנו חיים בתקופה שבה האקטואליה דומה לפרק בתנ"ך. בפורים קראנו במגילה על מה שאירע בין היהודים לפרסים ולפרקים תהינו, האם אין זו גרסה מקראית של האירועים שהובאו בחדשות. עכשיו פסח. יום הולדתנו הלאומי וסיפור המכות ויציאת מצרים מתערב עם מראות המלחמה ופירוק תשתיות האויב. אנחנו מצפים לניצחון ולשינוי בסדר העולמי.

הנביא מיכה, שחי במאה השמינית לפנה"ס בירושלים, מתנבא אלינו: "רְעֵה עַמְּךָ בְשִׁבְטֶךָ צֹאן נַחֲלָתֶךָ...". הרועה מנהיג את צאנו בשבט (=מקל) והנביא מבקש מהאל שינהיג את עמו כמו הרועה המנהיג את צאנו בשבט (=מקל). והאל נענה ומבטיח שהנפלאות שאירעו ביציאת מצרים, יירָאו בימינו: "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת". בעקבות הישועה הגדולה שתקרה, "יִרְאוּ גוֹיִם וְיֵבֹשׁוּ מִכֹּל גְּבוּרָתָם, יָשִׂימוּ יָד עַל פֶּה, אׇזְנֵיהֶם תֶּחֱרַשְׁנָה". ובפירוש "המצודות" של רבי דוד אלטשולר ובנו יחיאל (פולין, מאה 18) נאמר: "רצונו לומר: לא יאבו לשמוע מרבית הצלחת ישראל, שהיא להם לעוגמת נפש, וכאילו תחרשנה אזניהם לבל יוכלו לשמוע". בעינינו נראה. חג חירות שמח!