שורד השבי: "התעללו בנו עד שהתעלפנו - בגלל הסרטון משדה תימן"

בעיצומו של חג החירות, המתמזג השנה עם 1 באפריל, יחגוג בר קופרשטיין יום הולדת 24. וגם את חירותו יחגוג, אחרי שנתיים בשבי חמאס. אל החגיגות הכפולות מצטרף ספר חדש "לא נשבר", המגולל את סיפורו המטלטל של בר, מתושייתו יוצאת הדופן בפתיחת ציר מילוט לאלפי צעירים, דרך טיפול בפצועים בנובה, ועד להישרדותו בגיהינום בעזה.

"התחלתי לכתוב את הספר הזה במנהרות", אומר בר, בלי להסתיר את התרגשותו מהרך הנולד, "היה שלב שרצו לאסלם אותנו וחאג' לימד אותנו קוראן. ניצלנו את ההזדמנות וביקשנו מחברות לצורך הלימוד. במחברת התחלתי לכתוב תאריכים ומה שעבר עלי. מאוחר יותר קיבלנו גם מחשב ודיסק-און-קי עם הקוראן בעברית. כתבתי גם במחשב ושמרתי בקובץ סגור בדיסק-און-קי. לא הסכימו שאקח את המחברת איתי, אז קברתי אותה עמוק בחול. את הדיסק-און-קי החבאתי בתחתונים, רגע לפני שיצאנו מהמנהרה לקראת השחרור. קיוויתי שהם ישכחו ממנו ולא יערכו עלי חיפוש גופני".

אלא שהמחבלים לא שכחו. בר נתפס על חם והדיסק-און- קי נשאר בעזה. "היינו רגע לפני השחרור, אז לא היה אכפת לי. זה היה מפחיד כשהמחבל תפס אותי בצוואר, כאילו עוד רגע הוא רוצח אותי, אבל ידעתי שהוא לא יכול לפגוע בי כי כבר הייתי כלול בעסקה".

"עכשיו אתם תחטפו"

הרגע הזה מאפיין את בר, שורד השבי ואולי נכון יותר לומר שורד בכלל. ילד שגדל במשפחה חמה ותוססת, אך כזו שחיה בשכירות בדירת עמידר. נער שמגיל 16 דאג לפרנסת משפחתו, אחרי שאביו, טל, מתנדב באיחוד הצלה, יצא על אופנוע להציל ילדה בת ארבע, נדרס והפך לסיעודי. בחור שלמרות כל הקשיים סיים את התיכון והתגייס לצה"ל כלוחם וחובש בנח"ל, תוך כדי שהוא ממשיך לסייע בפרנסת המשפחה. ואז הגיעה בחטיפה ב-7 באוקטובר, שאת מסכת הייסורים שבאה בעקבותיה הוא מתאר לפרטי פרטים ב"לא נשבר".

אחד הרגעים הקשים ביותר בספר קשור לפרשת שדה תימן. בספר מתאר בר, לראשונה, כיצד הדלפת הסרטונים בפרשה הביאה להתעללות מזוויעה בחטופים. המחבלים, הוא נזכר, הסבירו להם כי "מתפרסם בעולם שהחיילים שלכם הכו אסירים שלנו במחנה שדה תימן, אז עכשיו אתם תחטפו".  המחבלים אף הראו לחטופים סרטונים שבהם נראים חיילי צה"ל מכים אסירים.

"לא הבנו איך יכול להיות שמפרסמים סרטונים שפוגעים בנו. זו היתה תקופה נוראית בשבי. הם פוצצו אותנו במכות עד שהתעייפו, ואז אמרו 'נחזור מחר'. לא הצלחנו לישון כל הלילה מרוב חרדה. זה נמשך ככה כמה ימים, ואז אחרי כשבוע, ראינו את הפנסים מרחוק והתחלנו בתפילות של 'שמע ישראל' ו'שיר למעלות', וכבר חיכינו עם הפנים לקיר. פתאום המחבל קרא לי וליוסף חיים אוחנה, שם לנו כיסוי על הראש ולקח אותנו משם. שאלתי לאן, והוא אמר: 'שתוק. אל תדבר'. אתה אומר לעצמך, בוא'נה, אם כל השבוע נתנו מכות, אז עכשיו יוציאו להורג ואף אחד לא יידע.

"בפתח של חדר המחבלים נתנו לנו סטירות לפנים שיישר הפילו אותנו לרצפה. אתה רואה כוכבים והם מתחילים לדרוך, לבעוט, לגרור. זה היה כמו נצח. הם קשרו לנו את הרגליים לברזלים. המחבל אמר: 'עכשיו תרגישו על בשרכם. מה שעשו לאסירים שלנו, אנחנו נעשה לכם'. שמעתי את יוסף צורח, ואז זה הגיע אליי, פתאום מכה מטורפת ברגל, עם איזה מקל או ברזל. וככה עוד ועוד. באינסטינקט שמתי את רגל ימין על שמאל, כדי לחטוף מכות ברגל אחת, כדי שאוכל לדרוך על הרגל השנייה".

המכות נמשכו עד לעילפון ועד שאצבעות רגליו של בר נשברו. שני החטופים המוכים נאלצו לדדות במנהרה עד למסדרון בו הוחזקו החטופים. "לקח לי 10 דקות ללכת 300 מטרים. אוהד בן עמי, אלקנה בוחבוט, שגב כלפון ומקסים הרקין היו בשוק כשראו אותנו מפוצצים ממכות. זה היה אחד הרגעים הכי קשים בשבי, באמת".

ההתעללות נפסקה כאשר בן עמי - המבוגר מכולם, שאותו המחבלים כיבדו - פרץ בבכי וביקש מהם לחדול. "אוהד אמר: 'למה אתם עושים להם את זה? הם כמו ילדים שלי'", מתאר בר בספר את תחינותיו של בן עמי, "'אתם מרעיבים אותנו, אנחנו פה בחושך ובייאוש, למה גם מכות? אנחנו לא אשמים. אני לא עומד בזה יותר'. ואז זה נפסק. אנחנו עומדים בגוש אחד ומתחבקים".

הראיון המלא - ביום שלישי באתר ובערב החג במגזין פסח