החלום שנגדע בעזה: הסיפור של טל להט שרצה להיות במאי

במציאות שבה אנחנו חיים, מלחמות הן לצערנו דבר שבשגרה. לכן זה לא פלא שנוצרו פה עשרות סרטים וסדרות סביב מלחמות ישראל. בסוף, מאחורי כל אחד מהסרטים והסיפורים יש בני אדם. חיילים שנפלו בקרב, משפחות שאיבדו את היקר להן מכל, הלומי קרב שיסחבו איתם את פצעי המלחמה לתמיד.

רס"ל טל להט ז"ל היה בן 21 במותו. הוא נפל ב-9 ביולי 2024 בעזה מיריית צלף, 5 חודשים לפני שהיה אמור להשתחרר מהצבא. טל היה אדם של קולנוע. הוא תמיד היה מוקף באנשים, אהב לחבק ותמיד עם חיוך.
בבוקר ה-7 באוקטובר טל, שהיה לוחם במגלן, היה בבית. הוא יצא עם הטרמפ הראשון שמצא ונכנס עם חיילים נוספים לנחל עוז - שם הם הצילו 400 תושבים ו-150 ילדים. 

שוחחנו עם רונית, אמא של טל שסיפרה לנו על האדם שהיה. היא סיפרה לנו שהוא שיחק 7 שנים כדורסל ולאחר מכן עבר לפוטבול אבל עזב את התחום לבקשת הוריו בגלל הסכנות שבספורט הזה והפך למאמן. מאוחר יותר, טל עבר ל'חמש אצבעות', תנועה חברתית-חינוכית שמשלבת כושר קרבי לקראת הצבא שלבסוף נהיה גם קפטן הקבוצה. בלו"ז העמוס הזה הוא הצליח גם לשלב את החלום שלו: להתעסק בקולנוע. טל היה רגיל להיות מאחורי המצלמה - לתעד ולחלום על העתיד.

איך החלום להתעסק בקולנוע התחיל?

"טל גדל עם קולנוע בגלל אבא שלו, והחלום עצמו נרקם בסביבות החטיבה. הוא צילם עשרות סרטים, הרבה מעבר למסגרת המגמה, וראה את החיים דרך עדשת מצלמה. הוא רצה להיות במאי קולנוע" רונית, אמו, מספרתו ומדייקת את השליחות שהרגיש: "הוא רצה לעשות קולנוע כדי לגעת באנשים".
את הסרט המלא הראשון שלו הוא יצר כבר בגיל 18, סרט תיעודי בשם 'כפר סבא משוגע' שסבב סביב פעילות התנועה 'חמש אצבעות'. הוא בעיקר התעסק בסרטים תיעודיים, כפי שמתארת רונית: "סבא שלו היה שורד שואה מרומניה, אותו טל ראיין בתחילת שירותו אך ערך אותו רק ביוני 2024. זה בעצם הסרט האחרון שלו... טל האמין שאסור לוותר על חלומות ואלו הן השנים לחלום". 

איך האהבה לקולנוע באה לידי ביטוי בשירות הצבאי של טל? 

"בצבא, מפקד יחידת מגלן ביקש ממנו להקים את מדור התיעוד של היחידה ולהוביל אותו. כל הזמן טל ביקש: 'תנו לי עוד אחריות'. הציעו לו תפקיד אחר שהיה 'תפור עליו' וכולם הסכימו, אך הוא סירב בשביל לא לעזוב את החיילים… שייכות הייתה לו מאוד חשובה. גם כשהוא עושה סרט - הוא עושה עם אנשים. הוא עושה הכול, אבל לא לבד: היו איתו בעריכה, היו איתו בצילום".

יותר מהכל - טל העריץ את טרנטינו. באחד האימונים הצבאיים שלו שנערך בנמל תל אביב, הוא ראה את טרנטינו מרחוק. הוא ישר רץ אליו ולא הצליח לדבר, רק ללחוץ לו את היד. מאז אותו יום הוא לא הפסיק לדבר על הפגישה ההיא, על לחיצת היד שהייתה עבורו כל כך משמעותית. השנה, אנחנו מציעים לכם ללכת בדרך של טל להט ולזכור דרך אומנות, דרך קולנוע. איחדנו כאן כמה סרטים שמתאימים ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה ורואים את העולם כמו שטל ראה אותו - מאחורי המצלמה. חוץ מהיצירות האייקוניות של טרנטינו, אחד הסרטים שטל אהב היה "ואלס עם באשיר" משנת 2008, שזכה בפרס גלובוס הזהב ואף היה מועמד לאוסקר. זהו סרט תיעודי, מצויר, אשר מאפשר גם לאלו שקשה להם עם סרטים גרפיים במיוחד. על אף שהסוגיות שהסרט הזה מעלה הן לא קלות בכלל, האנימציה מאפשרת להתמקד בסיפור יותר מאשר בזוועה. הסרט עוקב אחרי סיפורו של חייל שנלחם במלחמת לבנון ונאלץ להרוג כלבים בדרך כדי שלא יעירו את התושבים. הדמות הראשית בסרט מתמודדת עם מצב נפשי של הדחקה, 20 שנה אחרי המלחמה אנחנו חווים איתה ביחד את הזכרונות שנשכחו. 

הסרט "כיפור" שיצא בשנת 2000 ומתרחש בזמן מלחמת יום הכיפורים מבוסס על החוויה של הבמאי, עמוס גיתאי, בשירותו. הסרט לא מנסה לייפות את המציאות, אלא להראות את החברה הישראלית באופן הניטרלי ביותר. הגיבורים של הסרט הם זוג חברים שעוזבים הכל בשביל להצטרף למלחמה שפרצה, כמו שרבים מתארים על ה-7 באוקטובר. הסרט מזכיר גם את הבחירה המשמעותית שטל עשה בצבא - לא לעבור תפקיד בשביל להישאר עם החיילים, אפילו שזה היה "תפור עליו". כאן, זוג החברים היה יכול להישאר בבית ובחר לצאת ולהשתתף במערכה. 

"תמונת ניצחון" משנת 2021, סרט מצוין של אבי נשר על הקרב על קיבוץ ניצנים אשר נוצר בהשראת הסיפור האמיתי. העלילה מתרחשת ב-1947, ומספרת על המתנדבים בקיבוץ אשר נלחמו באומץ  כדי להגן עליו. זהו סיפור שפחות מוכר לנו, הנוער, ובזכותו אנחנו יכולים ללמוד עוד על ההיסטוריה של מדינת ישראל. גם כאן, הגיבורה (ג'וי ריגר) מזכירה מעט את טל, שדאג תמיד לדחוף את עצמו לקצה גבול היכולת ולצאת מאיזור הנוחות. במקרה הזה, מדובר על אלחוטנית ואמא צעירה שבוחרת להישאר בקיבוץ הנצור ולהילחם במקום לבחור באפשרות ה'בטוחה'.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה הוא יום לא פשוט. האמת היא, שזה לא העבר שלנו, אלא ההווה ולצערינו גם העתיד. בדיוק בגלל זה יום הזיכרון ויום העצמאות מצוינים בכזו סמיכות. כשהיום יתחלף לערב נמשיך לזכור את כל מי שהקריב את חייו בשביל שאנחנו נוכל לחיות, בשביל לאפשר לנו חיים בטוחים ומוגנים.