"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

אמרו לי: 'לפחות זה לא בן משפחה’: סיפור של חברה שכולה

איבדתי את חברה שלי בגיל 19, וגיליתי שיש שכול שלא מקבל שם. בין צפירה לזיכרונות, אני עדיין לומדת איך לחיות עם האובדן שלא תמיד נראה שמותר לי להרגיש אותו. טור דעה

,עודכן
0השמעה
שיראל חיים פור ז״ל ודנה שנקר. צילום: פרטי

בגיל 19 איבדתי את אחת החברות הטובות שלי, שיראל חיים פור ז״ל, שנפלה בבסיס נחל עוז ב-7 באוקטובר.
עד לפני שלוש שנים, יום הזיכרון היה עבורי יום כאוב אבל מרוחק. לעמוד בצפירה, לשמוע סיפורים על אנשים זרים שהיו עולם ומלואו ואינם עוד. היום זה כבר אחרת. זה קרוב. הסיפורים הרחוקים נהפכו לזיכרונות אישיים. שלוש שנים שאני מנסה להבין איך חיים עם זה, איך ממשיכים.

מאז, יותר מהכל, למדתי דבר אחד -
יש סוג של שכול שאף אחד לא מדבר עליו.

כשאנחנו גדלים מלמדים אותנו הכול: איך ללמוד, איך להתנהג, איך להיות חברים טובים. אבל אף אחד לא מלמד אותנו איך מתמודדים עם אובדן של חבר, או במילים אחרות: איך להיות ״חברים שכולים״. אף אחד לא מסביר מה המקום שלנו בתוך האבל האישי והלאומי, ואולי בגלל זה אנחנו גם הראשונים להרגיש שאין לנו כזה.

יש הורים שכולים, יש אחים שכולים, יש בני זוג שכולים, ולצדם, איפשהו בשוליים, נמצאים החברים. אני זוכרת שאמרו לי: “לפחות לא איבדת קרוב משפחה”. הנהנתי, כי זה מה שמצופה, אבל בפנים ידעתי שאיבדתי הרבה יותר מכל הגדרה שילבישו על מי ששיראל הייתה בשבילי. איבדתי מישהי שהייתה עבורי בית. מישהי שבחרתי בה, ויותר מהכל: היא בחרה בי.

בכל זאת, במשך שנתיים הסתובבתי עם תחושת אשמה. באיזו זכות אני בכלל כואבת? מי אני שאדבר, כשיש אנשים שכואב להם “יותר”? איך אני מסוגלת להסתכלֹ להורים שלה בעיניים ולהמשיך הלאה בחיי?

התחושה הזו, שהכאב שלי קטן, פחות חשוב, פחות לגיטימי, לא נולדה סתם. היא תוצאה של מציאות שלא נותנת מקום לחברים השכולים. מציאות שבה אנחנו לומדים מהר מאוד לשתוק, להתכווץ, לדאוג לאחרים, ולהשאיר את עצמנו מאחור.

שיראל חיים פור ז״ל ודנה שנקר,צילום: פרטי

מאז משהו בי השתנה לתמיד. תבינו, לאבד חברה בגיל 19 זה להתבגר ברגע.
לאבד חברה בגיל 19 זה להבין שדברים קטנים, שפעם הרגישו כמו סוף העולם, הם לא באמת כאלה.
לאבד חברה בגיל 19 זה לריב עם חברים, ואז לעצור באמצע ולחשוב לעצמך: רגע, זה שווה את זה בכלל?
לאבד חברה בגיל 19 זה לחיות עם קול פנימי קבוע - מה היא הייתה אומרת עכשיו? איך היא הייתה צוחקת עליי? האם היא הייתה גאה בי?
לאבד חברה בגיל 19 זה להגיע לרגעים גדולים בחיים, ולהבין שהיא לא נמצאת כדי לראות אותם, והיא גם לא תזכה לחוות אותם בעצמה.
לאבד חברה בגיל 19 זה ללמוד לחיות עם געגוע שאין לו מקום מוגדר. להיות חלק ממשפחה שלא בוחרים להצטרף אליה - משפחת החברים השכולים. משפחה שאין בה הכרה, משפחה נטולת טקסים רשמיים, משפחה בלי שם אבל עם כאב עמוק, יומיומי, שקט.

שיראל חיים פור ז״ל ודנה שנקר,צילום: פרטי

אז הנה, אני אגיד לכם, החברים השכולים כמוני, את מה שלא אמרו לנו עד עכשיו:אתם לא לבד.

לאבד חבר או חברה זה לא משהו שחולף - זה משהו שחי איתך ומשנה אותך. אבל לא עובר עם הזמן, אנחנו פשוט לומדים לגדול סביבו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר